אפרת עברה לגור בשכונת סביוני הכפר בכפר סבא לפני שמונה שנים. כששואלים אותה איך השכונה, היא משיבה "מושלמת, חוץ מהקליטה".
כשהיא בבית, היא יכולה לגלוש על wifi, אבל שיחות בטלפון הסלולרי זה עניין של מזל. לפעמים השיחה מצליחה להיכנס ולפעמים זו הפקידה מקופת חולים שמבקשת לוודא תור שהוזמן לרופא של הילדים, ואחרי שאפרת לא עונה היא מעבירה את התור למטופל הבא. ולעיתים זה השליח שמתקשר לברר איפה להניח את החבילה שהוזמנה, אבל אין לו עם מי לדבר. מחוץ לבית גם הגלישה אוזלת ואיתה היכולת לתקשר עם העולם בווטסאפ.
לא רק בכפר סבא: בנתיבות, ראש העיר הוריד לפני כמה שנים אנטנה בלחץ של קבוצת תושבים, וכתוצאה מכך בחלקה המערבי של העיר התושבים נאלצו לצאת מהבתים ולהסתובב ברחוב בניסיון נואש ללקט פס או שניים של קליטה בנייד. כך גם בקרית צאנז בטבריה ובשכונות נוספות ברחבי הארץ.
בעוטף עזה הוקמו לפני כעשור שלושה ישובים – שלומית, בני נצרים ונוה – אבל לא הוקמה אנטנה שתשרת אותם. במבצע האחרון חלק מההודעות ששלח ראש צוות החרום היישובי, ביניהן התראות מפני אפשרות חדירה ליישוב, הגיעו אל התושבים הרבה אחרי שהאירוע הסתיים. כשיישוב נמצא תחת מטחי מרגמות בלתי פוסקים וההורים מחפשים את הילדים, היעדר הקליטה, ובכן, זה כבר לא משחק ילדים.
מאז שהומצאה הטכנולוגיה הסלולרית, עולם המדע חלוק בשאלה האם לקרינה יש השלכות בריאותיות על האדם ועד כמה הן חמורות. מחקרים שונים שנערכו במהלך השנים הצביעו על אינדיקציות שהתשובה חיובית, ומחקרים אחרים – חלקם מומנו על ידי חברות הסלולר – שללו את ההנחה הזו.
פרופ' סיגל סדצקי, שהתפרצות הקורונה הפכה אותה לדמות מוכרת בכל בית בישראל, הייתה הנציגה של ישראל באחד המחקרים הגדולים שנערך על ידי האו"ם. היא אמרה לי פעם בראיון שלטעמה, כשהורים נותנים לילדם הפעוט לשבת עם סלולרי צמוד בעגלה זה child abuse, ושצריך לעשות הכול כדי לצמצם את החשיפה שלנו למכשיר – ובעיקר של ילדים – ככל הניתן.
פרופ' סיגל סדצקי אמרה לי פעם בראיון שלטעמה, כשהורים נותנים לילדם הפעוט לשבת עם סלולרי צמוד בעגלה זה child abuse, ושצריך לעשות הכול כדי לצמצם את החשיפה שלנו למכשיר – ובעיקר של ילדים
פעם גם אני סברתי שאפשר לשאוף לעולם עם ממשק מצומצם עם הטלפונים הניידים, אבל ב-2021 כבר ברור שזה לא ריאלי. אם היה ספק, הקורונה והזום נתנו את התשובה הסופית. אני אומר את זה כעיתונאי שהטלפון הנייד הפך לאיבר מאיברי גופו, וזה נכון גם לגבי רובם המכריע של הישראלים.
אולי יבוא היום ויוכח מדעית ורשמית שהחשיפה לקרינה גורמת לתחלואה וגובה חיים של רבים, אבל ספק אם גם אז האנושות תשנה את דרכיה. יש טכנולוגיה, המוכרת בשם "מכוניות", שהורגת מאות ישראלים בשנה, פוצעת אלפים ומרסקת משפחות. למרות זאת, לא עומדת על הפרק הצעה לסגור את הכבישים.
הבעיה מתחילה, כמו הרבה בעיות בישראל, בשלב התכנון. מובן מאליו שלא תקום שכונה חדשה – קל וחומר עיר – בלי חיבור לחשמל, מים, ביוב וכבישים. אבל תשתיות תקשורת זה עניין אחר. אותן משאירים להסכמות בין התושבים, הרשות המקומית וחברות התקשורת.
לחברות הסלולר במקרים רבים לא אצה הדרך: הקמת אנטנות זה סיפור יקר, ובדרך כלל אם אין קליטה בחברה אחת אז גם למתחרות לא יהיה מה להציע. בצד התשתיתי כמעט אין תחרות, וכשלקוח מאיים לערוק לחברה אחרת כולם יודעים שהוא מנופף באקדח ריק.
הרשות המקומית, כאמור, לכודה בין התושבים שתובעים שירותי תקשורת איכותיים למיעוט – לא פעם קולני – שמתנגד לאנטנות. בתווך, אגב, נמצא הרוב, שמבקש דבר והיפוכו: גלישה מהירה ואינטרנט איכותי אבל בלי אנטנות.
הרשות המקומית לכודה בין התושבים שתובעים שירותי תקשורת איכותיים למיעוט – לא פעם קולני – שמתנגד לאנטנות. בתווך, אגב, נמצא הרוב, שמבקש דבר והיפוכו: גלישה מהירה ואינטרנט איכותי אבל בלי אנטנות
האסטרטגיה של המשרד להגנת הסביבה – שמפקח על רמת הקרינה של האנטנות ועל המיקום שלהן – גורסת שככל שיש יותר אנטנות זה יותר טוב, כי אז המכשירים הפרטיים, שצמודים לגופנו רוב הזמן, יכולים להתאמץ פחות ולייצר הרבה פחות קרינה. אבל כשהמשרד להגנת הסביבה מנסה ליישם את האסטרטגיה הזו ולקדם הקמת אנטנה על גג בית ספר, למשל, הוא חוטף שיעור זועם באזרחות מההורים.
דוגמה טובה לכשל הזה מהווה חריש: עיר חדשה לגמרי, כמעט מהניילונים, שמתגוררים בה כבר קרוב ל-20 אלף תושבים, ואין בה אפילו אנטנה סלולרית גדולה אחת. בחלק מאזורי העיר שירותי הסלולר ירודים, והמחלוקת בקרב קבוצות תושבים ובינם לבין העירייה עזה.
סידרת פגישות ודיאלוג בין אנשי המשרד להגנת הסביבה לתושבים ולעירייה תביא כנראה לפתרון ובקרוב יוקמו אנטנות ראשונות. אבל את הבעיות והמחלוקות האלה ניתן היה למנוע מראש, לפני שהעיר אוכלסה באנשים שבסך הכול צריכים תקשורת רציפה בשביל לעבוד, ללמוד ולחיות.
המסקנה היא, שסוגיית תשתיות התקשורת והאנטנות צריכה להיות מוסדרת בשלב התכנון, כמו כל תשתית אחרת, בשיתוף פעולה בין מוסדות התכנון, הרשות המקומית, המשרד להגנת הסביבה ומשרד התקשורת. זה גם יחסוך לראשי הערים קטטות רחוב עם תושבים וגם יאפשר לספק לתושבים מקסימום גלישה במינימום קרינה.
סוגיית תשתיות התקשורת והאנטנות צריכה להיות מוסדרת בשלב התכנון, כמו כל תשתית אחרת, בשיתוף פעולה בין מוסדות התכנון, הרשות המקומית, המשרד להגנת הסביבה ומשרד התקשורת
ניסיון הסדרה כזה כלול בפרק על התקשורת בטיוטת חוק ההסדרים: על פי ההצעה, הקמת האנטנות תאושר בוות"ל (הוועדה לתשתיות לאומיות), וכמו כן יוקמו אנטנות על בניינים ששייכים לדיור הממשלתי.
חלק אחר בהצעה מתייחס לאנטנות הקטנות יותר, אלה שאמורות לשרת את דור 5, וכולל סעיף שמעניק להן פטור מהיתר בנייה – כך שניתן יהיה למקם אותן כמעט בכל בניין, במגבלה של הנחיות נופיות ותקני קרינה.
מותר לשער שהסעיף הזה לא יעבור בשקט: על אף שהאנטנות הללו מכונות בחוק ההסדרים "זעירות", התורן שלהן מתנשא לכ-6 מטרים; בהתחשב באמוציות ועוצמת ההתנגדות שמעורר עצם השימוש בצירוף "דור 5", נראה שהמחלוקות על האנטנות הגדולות מהדור הקודם הן רק הקדימון למה שעוד מחכה לנו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו