לא צריך להיות מגיד עתידות מיומן במיוחד כדי לחזות שהזכייה המרגשת של לינוי אשרם תסחוף יותר ויותר ילדות לחוגי ההתעמלות האמנותית ברחבי הארץ. אשרם היא המודל לחיקוי המושלם, ואיזה הורה לא רוצה אצלו בבית את הלינוי הבאה.
אבל הדרך המורכבת והמייסרת לפסגה מותירה בצדיה לא מעט כישרונות שכבר לא יהיו אשרם – גם אם השקיעו, עמלו והצטיינו. הנה, למשל, המקרה של מיקה ולטמן.
בשנה שעברה, כשהיא בת 13, המתעמלת האמנותית ממכבי תל אביב שסומנה כהבטחה גדולה לקחה החלטה דרמטית: לפרוש. המזרן האמנותי היה החיים שלה, אבל היא תלתה את האלות, החישוק, הסרט והכדור.
ימי האולימפיאדה החזירו את רוית ולטמן, אמה של מיקה, אם חד-הורית לשניים מרמת השרון, לימים בהם הקדישה את חייה לטובת מי שהאמינה כי תהיה התקווה האולימפית הבאה. "ידעתי שיש לי ביד מדליסטית אולימפית. המאמנים זיהו בה יכולות פנומנליות, ישר סימנו אותה", מספרת ולטמן.
"היא לקחה מדליות זהב בתחרויות בינלאומיות, התאמנה 11 שעות בכל יום, אבל ככל שעבר הזמן היא חזרה הביתה מותשת, עייפה ומפורקת מנטלית ופיזית, אז החלטתי להוציא אותה מהספורט הזה.
"היא התחילה להתאמן בגיל שבע, וכשהייתה בת 11 הספורט הפך לכל חייה והיא נאלצה לוותר על בית הספר על מנת להקדיש את כל שעות היום לאימונים. משרד החינוך אישר את היעדרותה בהתאם לבקשת האגודה שייעדה את הילדה לנבחרת ישראל בהתעמלות האומנותית, ובתנאי שתשלים את החומר בזמנה הפנוי ותעבור את מבחני סוף שנה.
"בשלב מסוים החלטתי שכאמא אני אלך איתה עד הסוף, גם אם זה אומר שיהיו ויתורים קשים. אולי לא תהיה לה תעודת בגרות, אולי לא יהיו לה חיי חברה, אבל יש לה חלום, ואני רוצה להגשים לה את החלום.
"בשלב מסוים החלטתי שכאמא אני אלך איתה עד הסוף, גם אם זה אומר שיהיו ויתורים קשים. אולי לא תהיה לה תעודת בגרות, אולי לא יהיו לה חיי חברה, אבל יש לה חלום, ואני רוצה להגשים לה את החלום"
"מימנתי שיעורים פרטיים באנגלית וחשבון כדי שמיקה תוכל לעמוד במשימות בית הספר גם מבלי להיות נוכחת בשיעורים. מימנתי את הטיסות והשהייה של מיקה ושל המאמנות שלה בתחרויות הבינלאומיות. רכשתי ביגוד באלפי יורו לכל תחרות. הסעתי אותה לטיפולי פיזיותרפיה, רופאים ופסיכולוגית ספורט, והכל במימון שלי, כמובן.
"בשנה האחרונה מיקה עלתה לחטיבה, אבל לא ביקרה בבית הספר. היא לא הכירה את חבריה לכיתה ולא ניהלה שום חיי חברה. לימודים זה משהו שאפשר להשלים, רק שפתאום ראיתי שהילדה מפספסת את החיים. התעמלות אומנותית זו מסגרת תובענית על גבול המטורפת, לא אנושית".
אבל מה ששבר סופית את רוחה של האם היו הפגיעות הפיזיות שספגה הילדה. "פציעות הן חלק בלתי נפרד מלהיות ספורטאי. היא שברה את כף הרגל, ולקח לה שלושה חודשים להחלים מזה. בכלל, כפות הרגליים של המתעמלות מאוד שחוקות כי הן עומדות המון על קצות האצבעות. זה מצריך המון פיזיותרפיה ורופאים.
"כל זמן שהיא הייתה מתאמנת היו לי ממש פחדים. הרגעים היחידים שבהם הייתי נרגעת היו כשמיקה היתה נכנסת למיטה שלה בלילה. אני הסתכלתי עליה ישנה עם כפות הרגליים מבצבצות מהשמיכה, וחשבתי לעצמי – סוף סוף כפות הרגליים האלה נחות. דאגתי לה וקיוויתי שהיא תוכל לנוח יותר מכל המאמץ המטורף הזה".
ההחלטה לפרוש התגבשה עם פרוץ משבר הקורונה. האימונים לא פסקו, הם רק עברו לתוך הבית. "מיקה נדרשה להתעמל לפחות 10 שעות ביום, לבצע תרגילים ולשלוח וידיאו למאמנת. היא התחילה להבין שיש דברים אחרים בחיים, לבלות זמן איכות עם המשפחה, לדבר עם חברות.
"הקורונה גילתה לה עולמות שהיא לא הכירה מגיל 9. גם כל התחרויות התבטלו, והבנות נדרשו להתאמן בכל הכוח ולהחזיק רמה בלי שיש להן יעד ברור. ראיתי שזה משפיע על המוטיבציה שלה וגייסתי את הפסיכולוגית שלה כדי שנעזור לה לצאת מההתעמלות".
יש סיכוי שמיקה תחזור לנקודה שבה הפסיקה לפני שנה?
"אני לא אתן לזה לקרות כי זה רק לדחות את הקץ. לשרוף עוד שנים באולם ולהמשיך להיפצע. היא גדלה בתוך אולם ההתעמלות, וברור שקשה לה להתנתק ממנו. יש לה אופי של ספורטאית.
"בחופש הזה היא פנתה לאגודה שלה והציעה להן להיות מאמנת של בנות מתחילות. עכשיו היא מיועדת לעבור קורס מאמנים. אני מאמינה שצריך להסתכל קדימה".
"בחופש הזה היא פנתה לאגודה שלה והציעה להן להיות מאמנת של בנות מתחילות. עכשיו היא מיועדת לעבור קורס מאמנים. אני מאמינה שצריך להסתכל קדימה"
כולן רוצות להיות ראשונות
במחקר שנערך על ידי ד"ר איריס אורבך, ראש המחלקה למדעי ההתנהגות במכון וינגייט, ובשיתוף פרופ' בוריס בלומינשטיין, נבדקה המוטיבציה של בנות להשתתפות בענפי הספורט השונים והקשיים העיקריים שגורמים לפרישה.
![ד"ר איריס אורבך (צילום: אילנה ויינשטיין)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/08/TOP_0406-280x360.jpg "ד"ר איריס אורבך (צילום: אילנה ויינשטיין)")
"הסיבה שערכנו את המחקר הוא המספר הנמוך יחסית של ילדים בספורט בארץ. גם בעולם נערכים מחקרים שבודקים מדוע אין מספיק ילדים בספורט תחרותי והם מגלים שבכל העולם בגיל ההתבגרות אחוז הפרישה גבוה ואצל בנות הוא גבוה הרבה יותר מאשר אצל בנים", מסבירה אורבך.
"גילינו שבנות מצטרפות להתעמלות אמנותית בגלל חיבה אישית לתחום ורצון לנצח. כולן רוצות להיות לינוי אשרם ולהפוך למספר אחת בתחום. לאורך השנים, אלה שמתמידות עושות את זה דווקא בגלל תחושת השייכות לקבוצה ולתחום, ובסופו של דבר הגורם העיקרי שגורם לפרישה הוא הקושי להתמודד עם חוסר הצלחה, שמעיד על חוסר מיומנויות מנטליות.
"בענף הג'ודו המוטיבציה להצטרפות לספורט היא לרוב השתייכות לקבוצה ואלמנט ריטואלי כגון מדים וחגורות. עם השנים גם הילדים שעסקו בג'ודו דיווחו על הקושי להתמודד עם חוסר ההצלחה.
"במחקר הדגשנו את הצורך לתמוך במאמצים של הספורטאיות, ולבנות מערכת תמיכה שכוללת את מערכת החינוך ותאפשר להן מסגרת שבה הן יוכלו לנהל את הלימודים לצד הספורט וגם מערכת תמיכה מנטאלית.
"בענף הג'ודו המוטיבציה להצטרפות לספורט היא לרוב השתייכות לקבוצה ואלמנט ריטואלי כגון מדים וחגורות. עם השנים גם הילדים שעסקו בג'ודו דיווחו על הקושי להתמודד עם חוסר ההצלחה"
"ישראל ידועה כמדינה שמכניסה את אלמנט התחרותיות בגיל צעיר יחסית לספורט. בהרבה מדינות לא מכניסים את הילדים לליגות ותחרויות בגילאים צעירים. אנו חוטאים בזה, וכך מפספסים הרבה ילדים שפורשים בדרך בשל חוסר מוכנות נפשית".
"הסיכוי של ילד להפוך לספורטאי אולימפי הוא אחד לכמה עשרות אלפים, ומרבית הספורטאים פורשים בגיל ההתבגרות", מסבירה מיכל יערון, פסיכולוגית ספורט, שב-30 השנים האחרונות מלווה קבוצות ספורט ויחידים, מנכ"לית לעוף להצלחה בספורט ומייסדת SomeBuddy, פלטפורמה להתאמת מטפלים מכל תחומי הנפש.
"הרבה מאוד ספורטאים הישגיים מסיימים קריירה מוקדם ומתפרקים. החיים נראים להם ריקניים, כי הם רגילים לחיות ברמות סטרס ואדרנלין גבהות מאוד. זו התמכרות לאינטנסיביות ולריגוש הגבוה. הם רגילים להיות דרוכים ומגורים כל הזמן".
"הרבה מאוד ספורטאים הישגיים מסיימים קריירה מוקדם ומתפרקים. החיים נראים להם ריקניים, כי הם רגילים לחיות ברמות סטרס ואדרנלין גבהות מאוד. זו התמכרות לאינטנסיביות ולריגוש הגבוה"
על פי יערון, העיסוק בספורט המקצועני שלא נעשה בצורה מותאמת ונכונה לילדים עלול לפגוע בהם. "הם נמצאים בתוך מערכת מאוד תחרותית, ביקורתית ושיפוטית שלא מותאמת לגילם הצעיר.
"המרכיב ההישגי הוא מאוד אישי בספורט, גם בספורט קבוצתי, יש רק אחד שהוא מקום ראשון. המאמנים תמיד משווים אותך לאחרים, הם יכולים לצרוח ולהיות בוטים ולהעליב, כדי לדרבן את הילד, ולתרץ את זה בכך שאכפת להם ממנו והם רוצים בטובתו".
המשמעת הנוקשה של הספורטאים האולימפיים מזכירה משטרים קומוניסטיים, והנוכחות של יוצאי חבר העמים, המתאמנים והמאמנים בענפי הספורט האולימפי אינה מפתיעה לנוכח אופייה של תרבות הספורט בארץ מוצאם. פערי המנטליות בולטים אל מול הגישה הישראלית-אמריקאית שמקדשת את זכויות הפרט, ובוודאי את זכויות הילד.
יערון מסבירה: "אחד מהדברים הבולטים שהעלייה מארצות חבר העמים תרמה פה לתרבות הספורט בישראל הוא אנשי מקצוע מדהימים, משכילים ומחויבים. בתפיסה שלהם, זו זכות להיות ספורטאי או מאמן, זו תרבות ספורט אחרת, חינוכית וערכית. אי אפשר להתווכח על זה.
"על פי התפיסה בחינוך הסובייטי הקומוניסטי – יש לראות את הפרט כמישהו שצריך לשרת את ראשי המדינה. ועבורנו כאן זה נראה מוזר, זה משהו שנוגד את התרבות הישראלית".
מוזר עד כדי כך שמדינה שלמה נדהמה מהאיפוק של אולג דולגופיאט בשיחה עם בנו, המדליסט ארטיום, מיד לאחר הזכייה, והתקשורת בשפה העברית אף ייחסה לו אמירה אומללה שבכלל לא יצאה מפיו "יכולת לעשות את התרגיל טוב יותר".
המילים האלה לא נאמרו על ידי האב, ומדובר בפרשנות שמצביעה על הפער בין התרבויות. בפועל הוא שיבח את הבן, וניחם אותו על כך שהתרגיל "יצא כמו שיצא, אף אחד לא ישפוט אותך כמנצח".
המילים האלה לא נאמרו על ידי האב, ומדובר בפרשנות שמצביעה על הפער בין התרבויות. בפועל הוא שיבח את הבן, וניחם אותו על כך שהתרגיל "יצא כמו שיצא, אף אחד לא ישפוט אותך כמנצח"
יערון מסבירה כי המעורבות הרגשית של ההורים היא המנוע של הסיפור, אבל זה גם מה שיכול לדומם אותו. "ההורים משקיעים זמן וכסף ואנרגיות כי הם מושקעים רגשית, הרי אין שום הגיון אחר בספורט ההישגי.
![ילדות מתעמלות. אילוסטרציה (צילום: אגודת מכבי ת"א)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/08/maccabi.jpg "ילדות מתעמלות. אילוסטרציה (צילום: אגודת מכבי ת"א)")
"איזה הגיון יש בלראות את המאמנת מתיישבת פיזית על הבת שלך כדי שהיא תהיה יותר גמישה? איזה הגיון יש בלראות את הילד שלך זורק את אותו הכדור לאותו הסל מאה פעם, פעם אחר פעם? איזה הגיון יש לראות את הילד שלך הולך מכות כדי לקבל מדליה? בלי המעורבות הרגשית כל זה לא היה יכול לקרות.
"איזה הגיון יש בלראות את המאמנת מתיישבת פיזית על הבת שלך כדי שהיא תהיה יותר גמישה? איזה הגיון יש בלראות את הילד שלך זורק את אותו הכדור לאותו הסל מאה פעם, פעם אחר פעם?"
"הבעיה היא שמרבית ההורים נסחפים ובמקום לתמוך בילד ולחזק אותו עושים בדיוק ההפך. מתאכזבים וצועקים עליו. כפסיכולוגית, אני פוגשת הורים שבתוך 3-4 פגישות אני יכולה לסדר להם את הראש והיחס יהיה אחר לגמרי כלפי הילדים.
"הבעיה היא שהמודעות לצורך בפסיכולוג ספורט עדיין נמוכה, ומרבית האגודות בארץ לא משקיעות כסף בפסיכולוג שיעבוד עם הספורטאים וזה נעשה לרוב באופן פרטי, רק עבור מי שיכול להרשות לעצמו".
להיות קשה עם עצמך
יוליה גלושקו הייתה אחת מהטניסאיות המובילות בישראל. לפני שנתיים, כשהיא בת 29, ולאחר שלא הצליחה להתאושש מפציעות, פרשה. עכשיו, כשאחותה הצעירה ממנה בעשור, לינה גלושקו, אלופת ישראל לשנת 2020 הולכת בעקבותיה, היא מספרת על הקושי הנפשי העצום בלהיות ספורטאי צמרת.
"כשאני מסתכלת לאחור, אני רואה את כל המשברים שעברתי במהלך השנים ופשוט לא נתתי להם משמעות. לאורך כל הקריירה שלי, אף אחד אף פעם לא שאל אותי אם אני בסדר. הלכתי גם לפסיכולוגים של ספורט אבל זה תמיד היה – האם אני מספיק בסדר כדי לשחק.
"אני אומרת את זה עם אפס האשמה לאנשים שהיו סביבי, גם ההורים שלי וגם המאמנים, כולם דאגו לי ולקריירה שלי ואוהבים אותי, וזה רק מחוסר מודעות ולא מכוונה רעה.
"כספורטאי, כשאתה בתוך הקריירה שלך אתה עסוק רק בלנצח, בללכת לתחרות הבאה, להיות בריא פיזית כדי להצליח, לתפקד ולרצות את האנשים סביבך. וזה כל כך קשה, בטח בספורט יחידני כמו טניס, כשבסוף אתה לבד על המגרש, מקבל החלטות רגע אחרי רגע ואתה עושה את זה מגיל ממש צעיר.
"אני התחלתי לשחק כבר בגיל חמש. בכיתי הרבה במהלך הקריירה, אחרי כל הפסד כמעט. הייתי מאוד קשה עם עצמי.
"טניס זה ספורט שאין בו חברים לקבוצה לחלוק איתם את הכישלון או ההצלחה. היתה שנה שלמה, כשהייתי בת 18, נסעתי לבד בעולם כי לא יכולתי להרשות לעצמי לשלם על המאמן שלי ואני מבינה שזו הייתה שנה שהייתי ממש בדיכאון וכמעט פרשתי.
"להראות חולשה בספורט זה לא דבר רגיל, לא מקובל. מה שסימון ביילס עשתה היה מאוד אמיץ. גם נאומי אוסקה שפרשה השנה מהרולאן גרוס, שתיהן עשו מעשה שבזכותו אף אחד לא יוכל להתעלם יותר מהמצב הנפשי של הספורטאים.
מה את אומרת לאחותך?
"כשאני התחלתי לשחק אף אחד לא נתן לי בחירה, נולדתי לזוג הורים טניסאים והיה ברור לכולם – את טניסאית. אחותי עושה זאת מבחירה וזה חשוב. כשאני נוסעת איתה לתחרויות אני מנסה להראות לה שהכול הרבה פחות דרמטי ממה שזה נראה. אני מנסה להראות לה את הצד האופטימי".
"מה שסימון ביילס עשתה היה מאוד אמיץ. גם נאומי אוסקה שפרשה השנה מהרולאן גרוס, שתיהן עשו מעשה שבזכותו אף אחד לא יוכל להתעלם יותר מהמצב הנפשי של הספורטאים"
בלי השגחה, ללא פיקוח
בניסיון להבין את אחוזי הנשירה הגבוהים של הילדים מספורט תחרותי, מחקרים רבים בארה"ב ובריטניה עסקו בעשור האחרון בהיפגעות הפיזית של הילדים במהלך האימונים והתחרויות.
על פי הנתונים שנאספו ופורסמו בכתב העתJournal of Sports Medicine בכל שנה מגיעים לחדרי המיון בארצות הברית כ-2.6 מיליון מקרים של ילדים וצעירים בגילאי 5 עד 24 שנפצעים במהלך פעילות ספורטיבית, ואחוז הפרישה של הספורטאים עומד על 70-80% עד גיל 15.
על פי הנתונים שפורסמו בכתב העת המדעי BMJ JOURNALS, כ-22 אחוז מהילדים בגילאי בית ספר בבריטניה נפצעים במהלך פעילויות ספורט. ענפי הספורט המסוכנים ביותר לפציעות בילדים הם כדורסל, סוגי ההתעמלות השונים וטניס. כמו כן נמצא כי אימוני ספורט אינטנסיביים מגבירים את הסיכון לפגיעה בבריאות הילד.
כך שאלה לא רק הפסיכולוגים שכל כך חסרים במערך, אלא גם אנשי מקצוע נוספים. פרופ' נעמה קונסטנטיני, מנהלת המרכז לרפואת ספורט במרכז הרפואי שערי צדק, יו"ר המועצה הלאומית לבריאות האישה ורופאה אולימפית לשעבר, אשר מלווה את נבחרות השחייה והשחייה האמנותית, מסבירה שגם אנשי מקצוע בתחום הרפואה והתזונה חייבים להיות נוכחים בסביבה הספורטיבית.
"במהלך השנים הרבות שאני מעורבת בענף ההתעמלות האמנותית, לא השתנה כלום מבחינת הפיקוח הרפואי והתזונתי על הספורטאיות האלה, לעומת ענף השחייה האמנותית שבו יש פיקוח רפואי-תזונתי צמוד והמאמנות לא מתערבות בעניין האוכל או המשקל של הספורטאיות.
"באגודות רבות הספורטאיות האלה מתאמנות בלי התאוששות מספקת וללא השגחה של אנשי מקצוע על התזונה והבריאות שלהן. אלה ענפים רגישים במיוחד, כי המאמנים דורשים מהבנות רזון, ולפעמים רזון קיצוני ביחס לגנטיקה שלהן, ולכן כדי להגיע למצב שבו הן תהיינה במבנה הגוף האופטימלי, צריך פיקוח רפואי ותזונתי צמוד.
"בשנה האחרונה אני שואלת כל הזמן – מי עוקב אחרי הבנות בנבחרת ישראל מבחינה תזונתית ומי מאשר להן לאכול כל כך מעט? מי מאפשר למאמן לשקול אותן או לבדוק מה הן אוכלות ואיזה חטיף יש להן במזוודה? מה שקיבלתי בתגובה זה סוג של גמגום והבטחה לבדוק את העניין אחרי המחזור האולימפי הנוכחי".
"בשנה האחרונה אני שואלת כל הזמן – מי עוקב אחרי הבנות בנבחרת ישראל מבחינה תזונתית ומי מאשר להן לאכול כל כך מעט? מי מאפשר למאמן לשקול אותן או לבדוק מה הן אוכלות ואיזה חטיף יש להן במזוודה?"
על פי קונסטנטיני, החברה בתת-ועדה של הוועד האולימפי הבינלאומי, שמקדמת את בריאות הספורטאית, תזונה לא מאוזנת עלולה לגרום לפגיעה ביכולת הביצוע, לפציעות, ואף לנזקים בלתי הפיכים.
"ברגע שבנות נמצאות במאזן אנרגיה שלילי, כלומר, מוציאות יותר אנרגיה ממה שהן אוכלות, הן משלמות מחיר כבד מאחר והגוף עובר הסתגלות מטבולית – צמצום בפעולות החיוניות. זה גורם להאטה בקצב הגדילה וההתפתחות, להפסקה במחזור, לחסר בברזל, ולפגיעה בצפיפות העצם שעלולה להיות בלתי הפיכה.
"כאשר אין פיקוח על התזונה של הבנות, כשמונעים מהן אוכל ודוחקים את הגוף שלהן לקצה, הן לא חזקות מספיק, לא מרוכזות מספיק והגוף עלול להגיע למצבי קיצון. ספורט הישגי דורש מחיר, ומחיר המדליה עלול להיות כבד, אבל נוכחות של רופא ספורט צמוד יכולה להפחית למינימום את הבעיות".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו