עדיין מוקדם להעריך מה יהיו ההשלכות מרחיקות הלכת של יציאת ארצות הברית מאפגניסטן, ושל הדרך בה המעצמה הגדולה עזבה, כמעט ברחה, מן הארץ שאיננה מסבירה פנים לכובשיה.

יש סכנה מוחשית שיחזור הבסיס לטרור העולמי של אל-קאעידה ועמו המשטר של הסונה הפונדמנטליסטית ביותר המוכרת לנו, להטיל מורא על נשים בכלל ועל גברים שאינם מגדלים זקן.

יש סכנה מוחשית שיחזור הבסיס לטרור העולמי של אל-קאעידה ועמו המשטר של הסונה הפונדמנטליסטית ביותר המוכרת לנו, להטיל מורא על נשים בכלל ועל גברים שאינם מגדלים זקן

על פי ידיעות בתקשורת הערבית, קיני אל-קאעידה הסתתרו בהרי אפגניסטן כל תקופת הנוכחות האמריקאית, וכעת הם ייצאו ממחבואם כדי להחזיר את ימי תפארתם כבראשונה.

הסכנה קיימת ויש לשים לב לזה, אבל זה לא בהכרח התסריט היחיד.

ראשית, נסיגת ארצות הברית מאפגניסטן נעשתה אחרי הסכם עם טאליבן. אין אנו יודעים מה היה ההסכם הזה, ואין שום ביטחון שטאליבן יעמדו בהסכם, אם יש כזה. הניסיון של הסכמות של המערב עם האסלאם לא עלה יפה, כפי שראינו בקריסת תיזת "האסלאם הפוליטי".

יש לשים לב כי האמריקאים השאירו לטאליבן את כל הציוד הצבאי האמריקאי שהיה אמור לשרת את צבא אפגניסטן. אם נצא מתוך הנחה שגם קצינים וחיילים רבים שארצות הברית אימנה וציידה ימשיכו לשרת את צבא טאליבן, הרי יש למשטר החדש אופציה לוותר על הטרור כדי לטפח צבא גדול וחזק של ממש.

נסיגת ארה"ב מאפגניסטן נעשתה אחרי הסכם עם טאליבן. אין אנו יודעים מה היה ההסכם הזה, ואין שום ביטחון שטאליבן יעמדו בהסכם, אם יש כזה. הניסיון בהסכמות של המערב עם האסלאם לא עלה יפה

הצבא הזה מאיים על שכנותיה של אפגניסטן – איראן ורוסיה, והמציאות הזאת מחייבת אותם להיערך לסכנה חדשה.

לאורך גבול אפגניסטן ורוסיה יש רפובליקות מוסלמיות של טג'יקים וטורקמנים שיש להם חדירה לתוך אפגניסטן, ולאורך הגבול עם איראן ישנו המיעוט הבלוצ'י הגדול המתגורר גם בצד האפגני של הגבול, שלא לדבר על שבטים אפגנים בעומק איראן.

הסיבה שארדואן כל כך להוט להיות מעורב באפגניסטן מעוררת תהייה חדשה – האם הוא רוצה להציע לטאליבן להקים צבא סוני גדול, שיהיה מבוסס על טורקים ואפגנים? לא צריך להיות זבוב על הקיר כדי לדעת שהוא יציע לאפגנים לשים את שיחרור ירושלים כיעד של הצבא המוסלמי הגדול.

משטר הטאליבן הקודם העריץ את הערבים של חצי האי כי ראה בהם את מי שמבטא את האסלאם הטהור והמקורי. הם הזמינו את הערבים ונתנו להם את הבסיס לטרור העולמי, מתוך רגשי נחיתות של מתאסלמים מול המנטורים של האסלאם המקורי.

אבל הסהר הערבי הוכיח כי הערבים נכשלו, ושיחרור אפגניסטן הוכיח שהלא-ערבים מסוגלים ליותר. זה מגביר את האטרקטיביות של ארדואן מול הערבים של אל-קאעידה, אם באמת משטר הטאליבן החדש יחליט ללכת בדרך של אלימות בינלאומית, במקום להתרכז בענייני אפגניסטן.

הסיבה שארדואן כל כך להוט להיות מעורב באפגניסטן מעוררת תהייה חדשה – האם הוא רוצה להציע לטאליבן להקים צבא סוני גדול, שיהיה מבוסס על טורקים ואפגנים?

עדיין רב הנסתר על הגלוי, אבל מן הימים הראשונים שלו, טאליבן של היום נראה שונה מן הטאליבן של אז. עד כמה? האם בכלל?

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

הנה נפטרנו מחום הקיץ המתיש ושוב הגיע סתיו מענג, שאמור היה כבר להתחלף בחורף אך נראה שזה מתמהמה. האוויר הצטלל ואפשר כבר לשאוף את הניחוח הדק שלאחר הגשם. ממטרות העוז שהגיעו אחרי הגשם הראשון הותירו אחריהם אוויר רווי ריח גשם כמעט ממכר. אבל הפעם קשה לחגוג את הקרירות ואת הקסם הסתווי, בגלל העצב, הבלבול, תחושות הכאוס, החרדות, הלחצים.

גם במלנכוליה הקלה הנלווית כתמיד לסתיו יש נעימות כלשהי. ואני נזכרת איך שמעתי לראשונה את אריק איינשטיין. הייתי אז בת בגיל 15 16. נדמה לי ששירו הראשון ששמעתי היה "רוח סתיו" עם המילים שחיבר יחיאל מוהר והלחן של יוחנן זראי. השיר הזה חוזר אלי מדי שנה בהגיע הסתיו.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

באחד הסקרים האחרונים על התאמה לראשות הממשלה, עלה שרק כרבע מהבוחרים וכמחצית ממצביעי הליכוד סבורים שהבנימין הנוכחי, נתניהו, יותר מתאים מהשני. גנץ, לעומתו, זוכה לתמיכת מחצית הציבור, כפול מראש הממשלה המכהן.

אין פלא שאלו המספרים של גנץ – בתקופה קשה אנשים מחפשים תקווה ושינוי. אך אני מנסה להבין מה עובר בראש של אותו מעט יותר מרבע מהציבור שעדיין חושב שנתניהו הכי מתאים לתפקיד. מה לדעתו עשה המכהן, שמצדיק נאמנות כזו?

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות להאחר התפרקות ברה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.