אין כמו תשעה באב להתחיל לחפור לציבור האומלל על שנאת חינם, על קמצא ובר-קמצא ועל חורבן ירושלים ובית המקדש. אין כמו היום הזה כדי לשטוף לציבור הטיפשים המוכנים להקשיב לשקר הזה את המוח.

איך בגלל שנאת חינם חרב בית המקדש, ואיך אנחנו צריכים לאהוב – לאהוב את הטפילים החיים על חשבוננו וגוזלים את מיסינו ונהנים מעמל כפינו, הכל על חשבון ההשקעות האזרחיות שאינן מתבצעות  במדינה (מקום אחרון בהשקעות אזרחיות  ב-OECD), כי לא נשאר ממה לבצע אותן.

מסבירים לנו איך אנחנו צריכים לאהוב אותם כמו כלב האוהב את אדונו, הקושר אותו בחצר ובועט בו מעת לעת, שלא ישכח מי השולט ומי זורק לו עצם כשמתחשק לו.

וכל זה קורה בערב החג על רקע טלוויזיה מתחנחנת ושפופה, המתחככת ברגלי האדון ומריירת לו סרטי תעמולה דתית במסווה של סקירה היסטורית על הבית שנחרב. רק על הבית הנוכחי, זה שהולך ונחרב כיום, זה שכל יום נעקרת ממנו עוד לבנה, זה הקרוי מדינת ישראל, אין איש מדבר בטלוויזיה הזו, כי למה להסתבך עם גזע האדונים.

השנאה שלי היא הלפיד היחיד שנותר מאיר עבורי כשהחשיכה של פרימיטיביזם, גזענות, טהרנות, בצע-כסף, טיפשות והדתה הולכת ומכסה על הכל

אז רציתי רק לומר משהו לרגל חג חורבן הבית, חג חורבן בית עבודת האלילים, שבו הוקרבו קורבנות ליישות אלילית דמיונית ובלתי קיימת שקראו לה אלוהים, ועשו זאת באורח שרק עמים פרימיטיביים ידעו לעשות, ומה שרציתי לומר לרגל החג הבא עלינו לטובה הוא זה:

כן, אני שונא.

ואין זו שנאת חינם, אני מבטיח לכם.

אין זו שנאת חינם, אני אומר שוב – זו שנאה מוצדקת מלפני ולפנים. זו שנאה שיש לה כל הסיבות הנכונות להתקיים, והיא בוערת בי וסביבי כמו לפיד בחשיכה ומאירה כמותו.

השנאה שלי היא הלפיד היחיד שנותר מאיר עבורי כשהחשיכה של פרימיטיביזם, גזענות, טהרנות, בצע-כסף, טיפשות והדתה הולכת ומכסה על הכל, ואט-אט גם הבית הנוכחי, הבית השלישי, שאמור היה להתקיים עוד הרבה שנים – ייחרב ולא יתקיים עוד.

זה יקרה, אני מעריך וצופה לפי קצב ההתרחשויות, כשהנכדים שלי יהיו אנשים בוגרים בעלי משפחות.

עיוור מי שאינו רואה זאת.

בית המקדש חרב בגלל קנאות דתית ובגלל טיפשות ובגלל אגו מנופח של אחד, בר-כוזיבא, והרב של ההתנחלות שלו, עקיבא שמו – בערך כמו שהרבנים צרי-האופקים של הציונות הדתית והחרדלית, רבני ההתנחלויות והמכינות למיניהם, גוררים אותנו כיום לקנאות פרימיטיבית לא-פחות. הציונות החרדלית גררה אותנו אל פי התהום, ועכשיו אנחנו עומדים לעשות צעד גדול קדימה.

כשאני מדבר על "חורבן הבית" אני מתכוון למדינה. שהרי אין לי כל בעיה שבית המקדש חרב, אדרבא – מדובר באירוע מבורך. הלוא כשמדברים על בית המקדש מדובר במקום פולחן אלילי פרימיטיבי שאינו שונה מכל המקדשים היוונים והרומיים והכנסיות והבזיליקות הנוצריות והמסגדים למיניהם וכל שאר אתרי הפולחן האליליים והפרימיטיביים למיניהם.

וככל שיתמעטו הללו ויעברו מן העולם כך ייטב לכולם, שכן אם יש משהו שהדתות כולן, על אתרי הפולחן שלהן, הביאו לעולם הזה הריהו הדבר הבא: הרס וחורבן, שנאה בין בני האדם, מלחמות, גזענות ואפליה, ושאר מתנות מסוג זה שרק הטיפשות האנושית יכלה להמציא.

ותנוח דעתכם – אין מבחינתי הבדל בין רב, כומר, קאדי וכו'. על כולם הייתה אמא שלי אומרת באידיש: "די זעלבע דרעק". (אותו חרא).

מבחינתי אין אופציה אחרת אלא לראות ביום חורבן בית האלילים הזה, יום חורבן מרכז ההתנהלות הפרימיטיבית הקדומה  ההיא, עם הקרבת הקורבנות  שהתנהלה בו והקטורת והמזבח ומה לא – יום חג.

אין לי ספק שאם היה אלוהים, הוא היה מסכים עם כל מה שכתבתי כאן. זה היה קורה כך – בת-קול הייתה יוצאת מהשמיים ואומרת: "כל מילה!"

כי גם בשמיים כבר מדברים כמו בפייסבוק.

ולסיום, ההוכחה החזקה ביותר למשפט האחרון שכתבתי כאן מעל, ההוכחה שעליה לא ניתן לחלוק, שהשמיים מסכימים אתי והולכים אתי יד ביד, היא זו: אם אלוהים לא היה רוצה שאחגוג בערב החג הזה הוא לא היה נותן לי את נטפליקס.

רוברט אופנהיימר, ראש פרוייקט מנהטן, נחשב לאבי הפצצה האטומית שהוטלה בסיום מלחמת העולם השנייה על הירושימה ואחר כך על נגסקי. אופנהיימר חש רגשי אשמה ופעל אחרי המלחמה למען הקמת פיקוח בינלאומי על המשך פיתוח הנשק הגרעיני.

אופנהיימר המשיך לעסוק עד שנות השישים במחקר מדעי של מבנה גרעין האטום. יחד עם שאר המדענים הוא הופתע לגלות שהפרוטונים והניוטרונים בגרעין, שאותו פוצצו בסוף מלחמת העולם השנייה, אינם חלקיקי יסוד ויש עשרות חלקיקים לא מוכרים שהתקבלו בניסויים של מאיצי חלקיקים אשר נעשו לאחר המלחמה. בשנות השישים עדיין לא היה ברור מי הם החלקיקים הנוספים, גן חיות של חלקיקים קוונטיים.

ד"ר רמי רום הוא דוקטור לכימיה פיזיקלית, עורך פטנטים וחוקר עצמאי של מלחמת יום כיפור.

יום ראשון בבוקר, נכנס ללמד בכיתה שהיא לא לגמרי כיתה, אלא אולם אכסניה שהוסב לכיתת לימוד. שולחנות מתקפלים מסודרים ב-ח', עטופים מפות לבנות חד פעמיות. סביב השולחנות תלמידות ותלמידי י"ב מתיכון "נופי הבשור", שהתאספו מחדש, ביוזמתם, לסיים יחד את שנת הלימודים האחרונה שלהם – בתנאי פנימייה בעין גדי.

"אמרו לך כבר שאנחנו מהעוטף?", שואל אחד התלמידים, במבט מעט מעורר רחמים.

דניאל טופז הוא מנחה בכיר במכון החינוך דרך כפר, שפעיל בלמעלה מ-70 קהילות חינוך בפריפריה החברתית של ישראל.