אין כמו תשעה באב להתחיל לחפור לציבור האומלל על שנאת חינם, על קמצא ובר-קמצא ועל חורבן ירושלים ובית המקדש. אין כמו היום הזה כדי לשטוף לציבור הטיפשים המוכנים להקשיב לשקר הזה את המוח.

איך בגלל שנאת חינם חרב בית המקדש, ואיך אנחנו צריכים לאהוב – לאהוב את הטפילים החיים על חשבוננו וגוזלים את מיסינו ונהנים מעמל כפינו, הכל על חשבון ההשקעות האזרחיות שאינן מתבצעות  במדינה (מקום אחרון בהשקעות אזרחיות  ב-OECD), כי לא נשאר ממה לבצע אותן.

מסבירים לנו איך אנחנו צריכים לאהוב אותם כמו כלב האוהב את אדונו, הקושר אותו בחצר ובועט בו מעת לעת, שלא ישכח מי השולט ומי זורק לו עצם כשמתחשק לו.

וכל זה קורה בערב החג על רקע טלוויזיה מתחנחנת ושפופה, המתחככת ברגלי האדון ומריירת לו סרטי תעמולה דתית במסווה של סקירה היסטורית על הבית שנחרב. רק על הבית הנוכחי, זה שהולך ונחרב כיום, זה שכל יום נעקרת ממנו עוד לבנה, זה הקרוי מדינת ישראל, אין איש מדבר בטלוויזיה הזו, כי למה להסתבך עם גזע האדונים.

השנאה שלי היא הלפיד היחיד שנותר מאיר עבורי כשהחשיכה של פרימיטיביזם, גזענות, טהרנות, בצע-כסף, טיפשות והדתה הולכת ומכסה על הכל

אז רציתי רק לומר משהו לרגל חג חורבן הבית, חג חורבן בית עבודת האלילים, שבו הוקרבו קורבנות ליישות אלילית דמיונית ובלתי קיימת שקראו לה אלוהים, ועשו זאת באורח שרק עמים פרימיטיביים ידעו לעשות, ומה שרציתי לומר לרגל החג הבא עלינו לטובה הוא זה:

כן, אני שונא.

ואין זו שנאת חינם, אני מבטיח לכם.

אין זו שנאת חינם, אני אומר שוב – זו שנאה מוצדקת מלפני ולפנים. זו שנאה שיש לה כל הסיבות הנכונות להתקיים, והיא בוערת בי וסביבי כמו לפיד בחשיכה ומאירה כמותו.

השנאה שלי היא הלפיד היחיד שנותר מאיר עבורי כשהחשיכה של פרימיטיביזם, גזענות, טהרנות, בצע-כסף, טיפשות והדתה הולכת ומכסה על הכל, ואט-אט גם הבית הנוכחי, הבית השלישי, שאמור היה להתקיים עוד הרבה שנים – ייחרב ולא יתקיים עוד.

זה יקרה, אני מעריך וצופה לפי קצב ההתרחשויות, כשהנכדים שלי יהיו אנשים בוגרים בעלי משפחות.

עיוור מי שאינו רואה זאת.

בית המקדש חרב בגלל קנאות דתית ובגלל טיפשות ובגלל אגו מנופח של אחד, בר-כוזיבא, והרב של ההתנחלות שלו, עקיבא שמו – בערך כמו שהרבנים צרי-האופקים של הציונות הדתית והחרדלית, רבני ההתנחלויות והמכינות למיניהם, גוררים אותנו כיום לקנאות פרימיטיבית לא-פחות. הציונות החרדלית גררה אותנו אל פי התהום, ועכשיו אנחנו עומדים לעשות צעד גדול קדימה.

כשאני מדבר על "חורבן הבית" אני מתכוון למדינה. שהרי אין לי כל בעיה שבית המקדש חרב, אדרבא – מדובר באירוע מבורך. הלוא כשמדברים על בית המקדש מדובר במקום פולחן אלילי פרימיטיבי שאינו שונה מכל המקדשים היוונים והרומיים והכנסיות והבזיליקות הנוצריות והמסגדים למיניהם וכל שאר אתרי הפולחן האליליים והפרימיטיביים למיניהם.

וככל שיתמעטו הללו ויעברו מן העולם כך ייטב לכולם, שכן אם יש משהו שהדתות כולן, על אתרי הפולחן שלהן, הביאו לעולם הזה הריהו הדבר הבא: הרס וחורבן, שנאה בין בני האדם, מלחמות, גזענות ואפליה, ושאר מתנות מסוג זה שרק הטיפשות האנושית יכלה להמציא.

ותנוח דעתכם – אין מבחינתי הבדל בין רב, כומר, קאדי וכו'. על כולם הייתה אמא שלי אומרת באידיש: "די זעלבע דרעק". (אותו חרא).

מבחינתי אין אופציה אחרת אלא לראות ביום חורבן בית האלילים הזה, יום חורבן מרכז ההתנהלות הפרימיטיבית הקדומה  ההיא, עם הקרבת הקורבנות  שהתנהלה בו והקטורת והמזבח ומה לא – יום חג.

אין לי ספק שאם היה אלוהים, הוא היה מסכים עם כל מה שכתבתי כאן. זה היה קורה כך – בת-קול הייתה יוצאת מהשמיים ואומרת: "כל מילה!"

כי גם בשמיים כבר מדברים כמו בפייסבוק.

ולסיום, ההוכחה החזקה ביותר למשפט האחרון שכתבתי כאן מעל, ההוכחה שעליה לא ניתן לחלוק, שהשמיים מסכימים אתי והולכים אתי יד ביד, היא זו: אם אלוהים לא היה רוצה שאחגוג בערב החג הזה הוא לא היה נותן לי את נטפליקס.

ממשלת המחדל חושבת, שפינוי התושבים מגבול רצועת עזה פותר לה בעיה כלשהי. כך גם בגבול הצפון.

אבל האמת הפשוטה היא שאי אפשר לפנות את הישובים. גם אם מרחיקים את הילדים והנשים והקשישים למלון באילת, הרי מישהו צריך לזרוע תפוחי אדמה לעונה הבאה. מישהו צריך לחלוב יומיום את הפרות שלוש פעמים ביום.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

כשיתפזר עשן המלחמה, המולת הקרבות תידום ורק הגעגוע, השבר והאובדן יישארו חרוטים בנפש העם כפצעים וכצלקות למשך שנים רבות, ניתן רק לייחל לכך שנתעורר לשחר של יום חדש. יום שבו הממשלה תבין שעליה לעבוד למען אזרחי ישראל, ולא רק למען עצמה; שעליה לחזק את החוסן הלאומי ולגבות את המוסדות הממלכתיים, ובראשם צה"ל, ובוודאי לא להסית נגדם בעת מלחמה או בכלל; ושעליה לדאוג לטובת הציבור כולו, ולא להפקיר את תושבי העוטף שחרב עליהם עולמם ואת העורף הישראלי לטובת עיסוק בלעדי בהישרדותה הפוליטית; ואף לא לבזוז את הקופה הציבורית כדי להעביר שוחד למגזרים מועדפים – החרדים והמתנחלים.

על פי הסקרים האחרונים, התקווה הזו – שכל מי שעתיד מדינת ישראל והמפעל הציוני יקר לליבו צריך להיות שותף לה – עתידה להתגשם בבחירות הבאות. נאמני הדמוקרטיה הליברלית, שנאבקים על האחדות הלאומית ועל יסודותיה הממלכתיים של המדינה מול קואליציה פוסט-ציונית שעושה הכול כדי לפוררם, יזכו לפי התחזיות בלפחות 70 מנדטים.

ניר רייזלר הוא עמית מחקר ולשעבר עורך המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון. היה ממקימי עמותת "70 פנים לציונות" ועורך "אשמורת שלישית – כתב עת ציוני עכשווי".

נבצר מבינתי איך אנשים ממשיכים לשתף ברשתות החברתיות הגיגים של כל מיני קשישים יוצאי מערכות הביטחון השונות, כשנבואות זעם בפיהם, שלכאורה חזו את מה שקרה ב-7 באוקטובר. כל זה מעין הצבעה על כך שהאסון הנורא היה צפוי – כאשר בפועל נבואות הזעם לא הצביעו על שום דבר דומה לזה, ואף שגו בנקודות מאוד קריטיות.

נכון שבישראל תמיד עדיף להיות חשדן יותר מדי מאשר חשדן פחות מדי. מי שחשדן יותר מדי, יכול לצאת אולי גזען או פרנואיד, אך מי שחשדן פחות מדי יכול למות במתקפת הפתע הבאה, לאחר שנתן אמון נאיבי במי שעומדים מולו. לכן יש יותר ביקוש לנבואות זעם חשדניות ושחורות במיוחד, מאשר לנבואות אופטימיות.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם"