בשבוע האחרון נראה שהקואליציה עומדת בפני משבר, בשל ויכוח על מה שנקרא ״הגדלת הרמטכ״ל״ לפנסיות של משרתי הקבע. בקצרה, שר הביטחון בני גנץ מעוניין להסדיר ולקבע בחוק הגדלה בפנסיה, שניתנה לא כדין (כלומר ניתנה כמעט לכל משתחרר ולא רק במקרים חריגים) בצה״ל במשך עשרות שנים. זאת מכיוון שבג״ץ מאיים לבטל אותה אם לא תוסדר (ולאחר שגם היועמ״ש הקודם בעצמו הודיע שאינו יכול להגן על ההגדלה).

בשבוע האחרון נראה שהקואליציה עומדת בפני משבר, בשל וויכוח על מה שנקרא ״הגדלת הרמטכ״ל״ לפנסיות של משרתי הקבע. בקצרה, שר הביטחון בני גנץ מעוניין להסדיר ולקבע בחוק הגדלה בפנסיה, שניתנה לא כדין

נכון לכתיבת שורות אלה, גנץ מתעקש על העברת ההסדרה בכנסת (ההחלטה על התוספת כבר עברה בממשלה, עם התנגדות של שרי העבודה, מרצ וחלק מתקווה חדשה) למול התנגדות של מפלגות השמאל וסגן השר אביר קארה מימינה, ומוצעת פשרה שעיקרה הוא דחייה של המחלוקת לאחרי קריאה טרומית.

נראה שקשה למצוא עמדות שיש להן התנגדות נרחבת כל כך כמו ההסדרה של הגדלת הרמטכ״ל, בעיקר עכשיו על רקע עליית המחירים והקושי הכלכלי.

ההתנגדות הביאה להסכמה חריגה בין שמאלנים סוציאל-דמוקרטיים ובין ימנים ליברלים (בואכה ליברטריאנים), הן בכנסת (בין העבודה ומרצ ואביר קארה), והן בעיתונות וברשת, ואף כולל את בכירי משרד האוצר בעצמם שהתנגדו להגדלה בחוות הדעת שלהם.

לעומת זאת, הטיעונים בעד הסדרת הגדלת הפנסיות מגיעים ממספר קטן של ח״כים ועיתונאים, ורובם מתבררים כלא מדויקים (כולל סרטון שצה״ל עצמו הוציא בנושא) או שמסתכמים בטענה שמי שמתנגד להגדלה שונא את צה״ל ואת המדינה, טענה פשטנית ובעייתית בפני עצמה.

רביב דרוקר לח"כ מיכאל ביטון: "הטחת במראיין שהוא שקרן ואתה זורה חול בעיניים ודברים לא נכונים עובדתית"
ביטון: "תודה רבה, שיהיה לכם יום טוב"

צפו בעימות בין פרשן חדשות 13 לח"כ מכחול לבן בסוגיית הפנסיות לאנשי קבע ב"לפני החדשות"@RavivDrucker@MichaelBiton4 @LiorKenan @IshayShnerb pic.twitter.com/YfoCWQDLsz

— חדשות 13 (@newsisrael13) February 22, 2022

על רקע ההתנגדות כמעט מקיר לקיר, מאתגר להבין מה גורם לגנץ להחליט שזה המאבק שעליו הוא רוצה להתעקש ושיהיה מזוהה אתו ועם מפלגתו. אם לשפוט לפי התגובות, המאבק נתפס כעוזר לקבוצות החזקות ביותר בלבד ולמקושרים לגנץ הרמטכ״ל לשעבר, וכמנותק מהקשיים הכלכליים הנוכחיים והשכבות החלשות באופן כללי.

על רקע ההתנגדות כמעט מקיר לקיר, מאתגר להבין מה גורם לגנץ להחליט שזה המאבק שעליו הוא רוצה להתעקש ושיהיה מזוהה אתו ועם מפלגתו. אם לשפוט לפי התגובות, המאבק נתפס כעוזר לקבוצות החזקות ביותר בלבד

יתרה מזאת, הקהל, שברובו תומך בקואליציה ושנמצא לכאורה במחנה אליו גנץ פונה, בוהה בהשתאות ולא מבין מדוע סוגיה זו היא (בפראפרזה מאנגלית) הגבעה עליה בוחר גנץ להרוג את הקואליציה, ולמה הוא מסכן אותנו בבחירות או אפילו בחזרה לקואליציה תחת נתניהו. וכל זאת, רק בשביל להכשיר הגדלה של פנסיה דווקא למי שמקבלים את הפנסיות הגדולות במגזר הציבורי. האם הוא רוצה להיזכר כמי שפירק את הקואליציה על המאבק להסדיר הגדלה של הפנסיות התקציביות לאנשי הקבע?

גנץ פירק את כחול לבן עם 35 מנדטים, וזחל לממשלתו של נתניהו.
עכשיו גנץ רוצה לפרק את ממשלת בנט בגלל הפנסיות של החברים שלו. על זה נאמר מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו.
ערוץ 12 pic.twitter.com/ghAJYlwS7a

— צביקה גרינבאום (@laki1946) February 21, 2022

יש מי שסבורים שהסיבה לכך נובעת מהאגו הפגוע של גנץ בשל מה שהוא תופס כירידה במעמדו מאז הממשלה הקודמת, ויש שמאמינים שהוא עדיין מחפש דרכים לפרק את הקואליציה ולחזור לחיקו של נתניהו (כותב שורות אלה כתב על כך לפני הבחירות ועדיין לא לגמרי סומך על גנץ).

יתכן גם שהסיבה לכך נובעת מחישוב פוליטי קר של גנץ של האופן שבו הוא רוצה למצב את עצמו כנאבק על זכויות אנשי הקבע. אך עובדה שנמצאת בבסיס כל הסברות האלה היא, שגנץ לא מושפע מהביקורת שלנו, כלומר של מחנה השמאל מרכז, בתקשורת וברשתות. נראה שלא משנה אילו תגובות נזעמות ואילו קיתונות של ביקורת ובוז הוא סופג בעיתונות וברשתות (בטוויטר למשל), הוא נשאר בשלו. ולמרבה התסכול, נראה שזה לא מופרך מצידו לעשות זאת.

למה לא גנץ? הסיבות המרכזיות למה הצבעה לגנץ היא טעות מרוכזות בטור הזה בזמן ישראל באופן ענייני ומסודר – כדי להסביר במרוכז גם למי שהסכים או לא לגמרי התנגד לכניסה לממשלה של גנץ, ואפילו מאמין שהפעם לא ייכנס תחת נתניהו (שוב) >> לקרוא, לשתף ולשלוח למתלבטים! ???????? https://t.co/zSv5QmeWZI

— Omri Lavi ???? (@omlavi) March 22, 2021

הדבר דומה לתגובה לאופן שבו גנץ הפתיע את כולנו ונכנס לקואליציה תחת נתניהו. כזכור, עבור רבים ההחלטה נחוותה כתחושה של שבר ושל בגידה שאין עליה מחילה. גנץ זכה להעלבות רבות במשך חודשי החיים של הממשלה הקודמת ברחבי הרשת ובתקשורת, והוצג כחלש, בוגדני, ו/או מושחת.

גנץ לא מושפע מהביקורת שלנו, כלומר של מחנה השמאל מרכז, בתקשורת וברשתות. נראה שלא משנה אילו תגובות נזעמות וקיתונות ביקורת ובוז הוא סופג בעיתונות וברשתות, הוא נשאר בשלו

גם מבין אלו שתמכו בהקמת ממשלת החילופים בתחילת הדרך, תמהו על האופן הוותרני שבו גנץ התנהל כלפי נתניהו ופקפקו בהחלטה לשבת תחת נתניהו. כאשר הוכרזו הבחירות בדצמבר, הקונצנזוס לגבי סוף דרכו הפוליטית של גנץ היה כה גדול, עד שרבים הפצירו בו לפרוש, ניסו להסביר בדרכים שונות ומשונות את העובדה שהסקרים עדיין מראים שכחול לבן תקבל בממוצע 4.5 מנדטים, ופיקפקו באמינותם.

לבסוף מצאנו עצמנו שמוטי לסתות כאשר כחול לבן קיבלה שמונה מנדטים בתוצאות האמת. התוצאה הייתה אמנם ירידה אדירה מ-33 המנדטים של כחול לבן, אך בניכוי הפיצול מיש עתיד ויחסית לסקרים ולהספדים בתקשורת – מדובר היה בהצלחה מרשימה.

אם כן נראה, שבניגוד למנהיגים אחרים בקואליציה ובניגוד ליכולת של הרשתות והתקשורת להשפיע על סדר היום, באופן מעורר תסכול גנץ חסין לביקורת ולתדמית עליו במרחב שנע בין העיתונות הכתובה לפייסבוק ולטוויטר.

המסקנה שלי מסיבוב הבחירות הקודם ומהמאבק הנוכחי היא, שיש קבוצה לא מבוטלת באלקטורט הישראלי, שלא עוקבת אחרי החדשות, שלא נשמעת ברשת, ושדוגמת את החדשות בתדירות מספיק נמוכה כדי לא לשים לב להתפתחויות ולמשברים התכופים בפוליטיקה.

מסקנתי מסיבוב הבחירות הקודם ומהמאבק הנוכחי היא, שיש קבוצה לא מבוטלת באלקטורט הישראלי, שלא נשמעת ברשת, ושדוגמת את החדשות בתדירות מספיק נמוכה כדי לא לשים לב למתרחש בפוליטיקה

יותר מהכל, נראה שהחברים בקבוצה מתרשמים מרמטכ״ל לשעבר תכול עיניים (או יפה תואר, לפי רביב דרוקר) שמדבר בקול נמוך וסמכותי. התוכן של מה שהוא אומר לא ממש חשוב, כל עוד הוא מנגן את המנגינות המוכרות והמעורפלות של ליברליזם מתובל בשאיפה כללית לשלום עם טון ביטחוני.

מזווית הסתכלות זו, האסטרטגיה של גנץ לא נראית כל כך מופרכת. הוא זכה לזמן מסך רב ולתחושה שהוא מוביל את סדר היום, ללא פגיעה מהותית בקרב אלו שבכל מקרה היו מצביעים לו.

מקרה המבחן הזה יכול ללמד אותנו הרבה על הפוליטיקה הישראלית ועל המקום שבו אנחנו נמצאים. נראה שקיימת עדיין קבוצה גדולה שפועלת לפי הכללים הסטריאוטיפיים המסורתיים, שמחפשים מנהיגות או לפחות מה שמסמל אותה, למשל גנרל זכר הטרו-סקסואל ואשכנזי.

יתכן שדווקא מצביעים כאלה נמצאים מבחינה ערכית במרכז שמאל, ושלפחות על פניו מנחה אותם סדר יום ליברלי, אך במעקב הלא ממצה שלהם אחרי הפוליטיקה הישראלית, הרושם מספיק להם (כאילו זה מה שחשוב למנהיג ולא מעשים, למשל), מעבר לתכונות האחרות שהם מחפשים.

הקבוצה הזו מנכיחה את גודל האתגר שלפנינו במרכז שמאל. השפעה משמעותית על סדר היום בטוויטר או בעיתונות המיינסטרים לא תספיק כדי לשכנע חלקים גדולים אפילו במחנה המרכז שמאל, קל וחומר בקרב אנשי המרכז והימין. לעומת זאת, מה שנחוץ הוא מפלגה ומנהיגה (או מנהיג) שיידעו לספק את תחושת הסמכותיות וההובלה, גם בהיעדר הסממנים הקלאסיים שישראלים התרגלו לחפש.

אציין בקצרה שיש כאלה בשמאל שחושבים כי הדרך לעשות זאת היא להמשיך לשבור למרכז, ולנסות להיראות יותר גנץ מגנץ או יותר לפיד מלפיד. אישית, אני סבור שזו לא הדרך, ושמי שמעוניין בזה (וכיום יש הרבה כאלה) פשוט יפנה למקור.

ההתרשמות היא מרמטכ״ל לשעבר תכול עיניים, שמדבר בקול נמוך וסמכותי. תוכן דבריו פחות חשוב, כל עוד הוא מנגן את המנגינות המוכרות והמעורפלות של ליברליזם מתובל בשאיפה כללית לשלום, בטון ביטחוני

לשיטתי, יש לגבש תפיסת עולם שנוכל להיות בטוחים בה ולהציג אותה החוצה תוך הפגנת מנהיגות, ובמקביל להצמיח ולבחור דור של מנהיגים שיהיה לו את הביטחון העצמי לעשות זאת.

עמרי לביא לומד תואר שני במשפטים באוניברסיטת תל אביב עם התמקדות בפילוסופיה פוליטית ומשפט חוקתי, ועוזר מחקר ומתרגל באוניברסיטה. לפני כן היה מנהל מוצר בסטארט-אפ בתחום הפינטק וקצין במודיעין.

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודים של אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה. לכאורה. צריך לומר שוב שכל הערכים הללו הם לכאורה.

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודי אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה

מדוע?

מפני שהנפת דגלי ישראל בירושלים היא לא הבעיה. הבעיה היא בשם מה מונף הדגל.

מצעד הדגלים הפך למעשה למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה.
מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא רק יהודי והם בזים לפולחן המוסלמי.

כותב שורות אלה השתתף בשנים אחרות ביום ירושלים, כאשר ההתיישבות העובדת הייתה עולה לירושלים עם כלים חקלאיים ותוצרת חקלאית. כאנשי מילואים עזרנו והתנדבנו לארגון יום ירושלים והוא עבר בדרך כלל כחג שמח, בהסכמה לאומית רחבה, ללא הפרעות מצד הפלסטינים וללא הפגנות לאומניות גזעניות.

אולם עם השנים, ישראלים חילונים ממגזרים שונים הדירו עצמם מירושלים ביום חגה. הנוער הדתי הלאומי והלאומני השתלט על יום ירושלים, עם מצעד גס מלווה בקריאות שנאה והסתה, וגרם לעימות צפוי מול האוכלוסייה הפלסטינית של ירושלים.

מצעד הדגלים הפך למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים, שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה. מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא יהודי בלבד

הדגל הוא לא הבעיה. דגל ישראל מכובד גם במדינות ערביות כאשר נערכים שם הסכמים או מתארחים נציגי המדינה.

גם מפגשים עם נציגי הפלסטינים מלווים בהצבת דגלי ישראל ברקע המפגש.
דגל ישראל הוא לא הגורם למהומות ולא לטילים שעלולים להיירות מעזה.
הבעיה היא דברי השטנה המופקרים שסביבם חוגגים בני נוער מוסתים ושפת השנאה המזמינה מלחמה.

הנושא כבר הגיע לביהמ"ש העליון בשנת 2015 כאשר השופטים נדרשו לדון בקריאות "מוות לערבים" שנישאו במצעד הדגלים, לצד קריאות הסתה מוכרות אחרות: "איטבח אל ערב" ו"יבנה המקדש וישרף המסגד".

לקראת המצעד בשנת 2015 עתרו עמותת "עיר-עמים" ופורום "תג מאיר" לבית המשפט העליון בדרישה למנוע את מעבר הצעדה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט אליקים רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה:

"מי שאומר 'מוות לערבים' אנו בדעה שהוא צריך לקבל עונש וגם המשטרה צריכה להיות בדעה זו. זה לא חופש הביטוי אלא חופש ההסתה".

אמר והתיר את המצעד.

ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה נגד המצעד, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה. אמר והתיר את המצעד

מבין אלפי החוגגים המוסתים המשטרה הייתה עוצרת בודדים. על כתבי אישום שהסתיימו בהרשעה לא שמענו מעולם.

בג"ץ אישר: מצעד הדגלים ביום ירושלים יעבור דרך הרובע המוסלמי http://t.co/1mKlAqEMau pic.twitter.com/M22hrJdmZb

— Haaretz הארץ (@Haaretz) May 11, 2015

בשנה שעברה רה"מ לשעבר בנימין נתניהו עצמו דרש מאיתמר בן גביר לא להגיע לשער שכם בשל איום הטילים, ומפכ"ל המשטרה ושב"כ התריעו על הצפוי. האירועים התדרדרו לירי רקטות על ירושלים, דחיית המצעד ומהומות בערים המעורבות.

הבעיה היא לא הדגל. הדגל המסמל את מדינת ישראל לא עשה שום דבר לאיש.

אבל מי שמנצל את זהותו היהודית במדינת ישראל כדי לתקוע את מוט הדגל בעיני שכניו, קורא מוות לערבים ומסית לשריפת מסגד החשוב לעולם המוסלמי – הוא האשם ואותו יש לעצור ולמנוע ממנו את הנפת הדגלים במחול החרבות הלאומני שאותו חוגגים דוקא ביום ירושלים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

חוק "ממדים ללימודים" הוא בשורה חשובה רק עבור כמחצית מהלוחמים המשוחררים. מהחוק החדש ייהנו מי שעומדים בתנאי הסף ומתאימים מבחינה אישית ללימודים אקדמיים, וגם רוצים ויכולים להקדיש לפחות שלוש שנים מחייהם ללמידה עיונית.

חוק "ממדים ללימודים" הוא בשורה חשובה רק עבור כמחצית מהלוחמים המשוחררים. ייהנו רק מי שעומדים בתנאי הסף, וגם רוצים ויכולים להקדיש לפחות 3 שנים מחייהם ללמידה עיונית

אבל מה עם החצי השני? הלוחמים שמתחילים מנקודת פתיחה נמוכה יותר, בין השאר עקב הפערים העצומים במערכת החינוך. אלה שאינם יכולים ללמוד ולקיים את עצמם במקביל, ולהוריהם אין את האמצעים הנדרשים לסייע להם. אלה שכישוריהם והעדפותיהם אינם בתחום העיוני ומחפשים למידה יותר מעשית ותכליתית.

כרגיל, קבוצה זו נשארת מאחור. מדינת ישראל כבר משקיעה משאבים עצומים בסטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות האקדמיות. כשישה מיליארד שקלים מתוקצבים מדי שנה רק להוראה במוסדות הללו, ועוד מיליארדים נוספים מוקצים למחקר – וטוב שכך!

תקצוב האקדמיה מניב בסופו של דבר תשואה משמעותית לחברה הישראלית, הן במישור הכלכלי והן בהיבטים אחרים. ככל שניתן להסיר חסמים בפני הגישה למוסדות אלה ולפתוח אותם לאוכלוסיות נוספות, כפי שעושה תוכנית "ממדים ללימודים", מדובר במאמץ מבורך וראוי.

אלא שהפעילות החשובה הזו רק מדגישה את העוול המשווע והנזק הכבד של הזנחת החצי השני של האוכלוסייה, שחופף במידה רבה ל"ישראל השנייה": בקרב מי  שאינם הולכים כיום לאקדמיה, וגם לא ילכו למרות המימון הגבוה שמציעה תוכנית "ממדים ללימודים", יש  הרבה יותר צעירים ממשפחות עם הכנסה והשכלה נמוכה.

במילים אחרות, אלה הצעירים שבהם נדרשת ההשקעה הממשלתית הגדולה ביותר. הפוטנציאל שלהם לא נמוך יותר מזה של בעלי תארים אקדמיים, הם פשוט קיבלו ומקבלים פחות הזדמנויות.

אבל מה עם החצי השני? הלוחמים שמתחילים מנקודת פתיחה נמוכה יותר, בין השאר עקב הפערים העצומים במערכת החינוך. אלה שאינם יכולים ללמוד ולקיים את עצמם במקביל, ולהוריהם אין אמצעים לסייע להם

ישראל צריכה אותם, עם כישורים וידע מקצועי ברמה גבוהה, כדי לקיים כלכלה מודרנית ומפותחת. המשק משווע לעובדים עם מיומנויות שאינן נרכשות באקדמיה, ולא רק בהייטק – אלא גם בענפי התעשייה, הרכב, השירותים, המלונאות ועוד. בה בעת, מאות אלפי ישראלים תקועים בעבודות בשכר נמוך וללא אופק להתפתחות או התקדמות מקצועית.

ההשקעה בצעירים אלה זניחה לעומת המשאבים העצומים שמועברים לאקדמיה. התקציבים הממשלתיים לקורסים להכשרות מקצועיות וללימודי הנדסאות הם פחות מעשירית ממה שניתן ללומדים במוסדות אקדמיים.

כתוצאה מכך, היקף הלומדים ואיכות המענה שהם מקבלים נמוכים מאוד גם הם. זאת אף שמחקרים מראים שהתשואה של לימודים מקצועיים ברמה נאותה, יחסית לעלותם, אינה נופלת מהתועלת של לימודים אקדמיים.

ההזנחה באה לידי ביטוי לא רק בתקציבים, אלא גם במעמד ובתשומת הלב הציבורית להם זוכים ההכשרות ולימודי ההנדסאות. במידה רבה, המדינה כבר מספר עשורים מתייחסת למסלולים אלה כ"חצר אחורית" של עולמות ההשכלה והתעסוקה, ואינה מתייחסת אליהם כאל סוגיה לאומית אסטרטגית מהמעלה הראשונה.

בין השאר, הדבר בא לידי ביטוי בדרך שבה הטיפול בנושא מפוצל בין מגוון רחב של משרדים, גופים ותוכניות ממשלתיות, שחלוקת האחריות ביניהם עמומה ומשתנה לעתים תכופות. אין שום מקבילה למועצה להשכלה גבוהה, או לתהליכי התכנון הרחבים וארוכי הטווח שאותם היא מובילה.

בכך, ישראל בולטת כחריגה ומבודדת בין המדינות המפותחות, שכולן מייחסות ללימודים מקצועיים עדיפות גבוהה, ומשקיעות בהם הרבה יותר משאבים.

ההשקעה בצעירים אלה זניחה לעומת המשאבים העצומים שמועברים לאקדמיה. התקציבים הממשלתיים לקורסים להכשרות מקצועיות וללימודי הנדסאות הם פחות מעשירית מהניתן ללומדים במוסדות אקדמיים

תוכנית "ממדים ללימודים" מהווה קומה נוספת על גבי המערך הנרחב והמסועף של הלימודים האקדמיים בישראל. בתחום הלימודים המקצועיים, עוד לא התחלנו לחפור את היסודות.

רועי מאור הוא מנהל פיתוח מדיניות ומחקר בעמותה "121 – מנוע לשינוי חברתי". קודם לכן שימש למעלה מעשור בתפקידי מנכ"ל, סמנכ"ל חבר ועד ויועץ של ארגונים בתחומי זכויות אדם, תקשורת, אזרחות משותפת וחינוך, וליווה את הקמתם של מספר ארגונים לשינוי חברתי. בעל תואר שני בהיסטוריה.