מי יכול היה לדמיין מצב שבו יו"ר הכנסת מתבצר בתפקידו ומסרב לכנס מליאה כדי לבחור את יורשו בתפקיד – ואחרי שבג"ץ מורה לו לעשות כן, הוא מתפטר כדי לסכל את ההחלטה. מי יכול היה לדמיין כי באותו זמן ממש, הממשלה הטילה על אזרחיה מגבלות חמורות מבלי לקבל את אישור הכנסת.

זו המציאות ששררה בישראל במרץ 2020: סופה מושלמת שבה חברו יחד משבר פוליטי שהתגלגל למשבר חוקתי יחד עם משבר בריאותי חסר תקדים.

חוסר האמון של חברי כנסת וממשלה בבג"ץ קיבל לגיטימציה מחלקים גדולים מהציבור ושיקף התנערות רחבה הרבה יותר: מכללי המשחק, מהשיטה ומערכיה. נדמה שישראל הגיעה לשפל של חוסר אמון בין הרשויות לבין עצמן וכתוצאה מכך גם בינן לבין אזרחי המדינה: אם יו"ר הכנסת לא מציית לבג"ץ, איך מצפים שתושבים מהשורה יעטו מסכה במכולת או יישמעו להוראות הריחוק החברתי?

ישראל הגיעה לשפל של חוסר אמון בין הרשויות לבין עצמן ובינן לאזרחי המדינה: אם יו"ר הכנסת לא מציית לבג"ץ, איך מצפים שתושבים מהשורה יישמעו להוראות הקורונה?

יו"ר הכנסת לשעבר יולי אדלשטיין. סרב לקיים לכנס מליאה ולקיים הצבעה על יורשו בתפקיד (צילום: Miriam Alster/FLASH90)

במהלך הסגרים, חלק גדול מהציבור הפך לתחמנים או שקרנים ממש: פתאום כולם בדרך לבדיקות סרולוגיות או לבדיקה רפואית דחופה. משם והלאה הכל הלך והתדרדר: בני גנץ הפר הבטחת בחירות בהצטרפות לקואליציה עם בנימין נתניהו, רק כדי לגלות תוך זמן קצר ששותפו לא מתכוון לקיים את ההסכם הקואליציוני.

משרד הבריאות ופוליטיקאים חרדים הואשמו ביחס מועדף לציבור שלהם באכיפת התקנות במוסדות לימוד ובמתן אישורי כניסה לישראל. ראש הממשלה רקם הסכם שלום היסטורי מבלי לעדכן את שרי הביטחון והחוץ שלו.

העצמאים איימו במרד מסים ואפילו תוכנית לחלוקת כסף ללא הבחנה התקבלה בחוסר אמון מופגן לאחר שהוצגה לציבור מבלי לקבל אישור בממשלה, תוך התנגדות של בכירי האוצר ובנק ישראל. עם הזמן נתפסו הנשיא, ראש הממשלה, חלק מהשרים ואפילו שר הבריאות עצמו, וכן ראשי מערכת הביטחון, בהפרות של הנחיות הריחוק החברתי.

"המחשבה המרכזית של הציבור היתה שהכללים נועדו רק להגן על מקבלי ההחלטות, אך בפועל הם כולם מרמה והונאה אחת גדולה", נכתב בספר חדש שיצא לאור לאחרונה תחת הכותרת "משבר אמון".

"משבר אמון", יובל קרניאל ועמית לביא-דינור (צילום: באדיבות ההוצאה)

בפרק שיוחד למשבר הקורונה והמשבר הפוליטי שבצדו, מתואר מצב של חוסר אמון חוצה מגזרים: במשרדי הממשלה, ברשויות ולא פחות מכך גם בתקשורת ההיסטרית.

הציבור מתקשה להתייחס ברצינות לדברי הפוליטיקאים, ומביע חוסר אמון בנכונות שלהם לקיים את הכללים ולחולל שינוי במה שנראה כמו ייאוש מהמערכת, שכשלעצמה נראית מקולקלת.

"התחושה היתה שאין יד מכוונת בנושא אמון הציבור, לא בממשלה ולא בתקשורת", נכתב שם, כאשר מחצית מהאזרחים חשדו שנתניהו מעמיק את ההפחדות ומנצל את המצב כדי לצרכי ההישרדות שלו.

חוסר האמון המופגן בין כולם נבע גם מנסיבות התקופה, אך הטענה היא שמדובר בשיאו של תהליך שנמשך מזה זמן ומביא לאובדן אמון הציבור בכללי המשחק, במידע שהוא חשוף אליו וביכולת לנהל שיחה משמעותית על ענייני היום ומדיניות.

הציבור מתקשה להתייחס ברצינות לדברי הפוליטיקאים, ומביע חוסר אמון בנכונות שלהם לקיים את הכללים ולחולל שינוי במה שנראה כמו ייאוש מהמערכת, שכשלעצמה נראית מקולקלת

לא מאמינים לאף אחד

הספר סוקר את משבר האמון כתופעה עולמית שמצאה את ביטויה המוקדם בסדרות כמו "בית הקלפים" ו"היורשים"; בפרסומות ישראליות, בתקשורת – וכמובן ברשתות החברתיות. "משבר האמון הזה", כך נטען, "עלול להוביל להתפוררות המדינה והחברה, להפוך אותנו לאוסף של פרטים אבודים ולגרום לנו לאבד את החירות שלנו כבני אדם חופשיים", עד כדי כך.

ועדיין, פוליטיקאים ותאגידים תמיד שיקרו. אז מה חדש בעצם?

"כנראה שכן, זה תמיד היה כך. לא לומר אמת בפוליטיקה, 'מושחתים נמאסתם' זו סיסמה ישנה. אבל ההתדרדרות של הדבר הזה הרבה יותר חריפה", אומרת ד"ר עמית לביא-דינור, דיקנית בית ספר סמי עופר לתקשורת באוניברסיטת רייכמן, שחיברה את הספר יחד עם ד"ר יובל קרניאל.

ד"ר עמית לביא-דינור, דיקנית בית ספר סמי עופר לתקשורת, אוניברסיטת רייכמן (צילום: באדיבות המצולמת)

"זה תהליך שאנחנו עוקבים אחריו שנים. הייתי חברת מועצה ברשות השנייה ובסקרים ראינו את אמון הציבור בתקשורת יורד משנה לשנה.

"לאחרונה התחלנו לראות שזה נוגס בכל מה שחשבת שהוא משמעותי: צבא, פרקליטות, בתי המשפט.

"בזמן הממשלה הקודמת היתה התקפה בלתי פוסקת על מוסדות, כמו בתי המשפט וגורמי האכיפה, דברים שכן האמנו ביושר ובהגינות שלהם.

"טקסטים פופולריים מתכתבים עם המציאות. פעם האמנת שהפושע הוא הרע והשוטר הוא הטוב ורואים בסדרה כמו 'מנאייכ' שזה התהפך, השוטרים מושחתים. במציאות רואים את חוסר האמון הגובר במשטרה.

"אלה מוסדות שהיו אמורים להגן עלינו. היו סימנים מוקדמים אבל זה תהליך שכל פעם אתה חושב שהוא מגרד את התחתית ואנחנו אומרים, 'בואו נעצור שניה ונסתכל על דבר חשוב שקורה לנו'. אם נמשיך בתהליך הזה נגיע לסוג של התפוררות".

"זה תהליך שכל פעם אתה חושב שהוא מגרד את התחתית ואנחנו אומרים, 'בואו נעצור שניה ונסתכל על דבר חשוב שקורה לנו'. אם נמשיך בתהליך הזה נגיע לסוג של התפוררות"

בניתוח הפרסומות אתם מראים שמצד אחד החברות ממנפות את תחושת חוסר האמון של הצרכנים, ומצד שני בקורונה מתיימרות 'לעבור את זה ביחד' איתנו, וגם אתם לא מאמינים להם.
"אנחנו מנתחים סדרות ופרסומות שמשקפות מציאות ומרגישים שזה הולך ומעמיק. אנחנו לא מאמינים לבנקים, אני לא מגלה סוד גדול. יש מוסדות ותאגידים שמנכסים ערכים שחשובים לנו לצרכיהם אבל זה מייצר דיסוננס.

"כשאותם אנשים שנפגעו בקורונה וניסו להגדיל מסגרת או לקבל הלוואה וקרה ההיפך, זה מעמיק את חוסר האמון. הערך של מושג האמת פחת, כך גם הפרטיות, אלה ערכים שאיבדו מערכם".

את חושבת שהממשלה החדשה מציגה שיפור בניסיון להגביר את האמון?
"הממשלה הנוכחית קמה מכל מני טלאים על בסיס ניסיון לאחד אנשים עם דעות שונות אבל הנסיבות הפוליטיות קשות ולכן זה לא קורה. אנחנו אחרי ארבע מערכות בחירות בהן לא הצלחנו להתחבר וליצור אמון במערכת הפוליטית, אחרי אכזבה קשה וקורונה שבה היו כאן רגעי שיא של ראש ממשלה ונשיא שמבקשים מאיתנו להישאר לבד בליל הסדר והם עצמם לא עושים את זה.

"ההשתדלות היתה באינטרס המשותף להקים את הממשלה, בניסיון לדבר על המאחד ולא על מה שמבדיל בינינו ורואים כמה זה קשה, מורכב וכמעט בלתי אפשרי לאחד את השבטים. ביום הזיכרון והעצמאות האחרונים ניסו לדבר על ערכים כמו אחדות והאחר במקום פיצול וקרע. זה היה מרגש במובן מסוים, ואז הגיע הפיגוע".

"ההשתדלות בממשלה הקיימת היתה במובן של אינטרס משותף להקים אותה, בניסיון לדבר על המשותף ולא על מה שמבדיל בינינו ורואים כמה שזה קשה, מורכב וכמעט בלתי אפשרי"

ראש הממשלה נפתלי בנט נואם בטקס האזכרה לחללי מערכות ישראל של ארגון יד לבנים בירושלים, 3 במאי 2022 (צילום: Menahem Kahana/Pool via AP)

להאמין למי שדומה לי

הספר מציג את הדרגה הגבוהה ביותר של אמון כמבוססת על ערכים ומטרות משותפים, ובהיעדרם אפשר להסתפק בדרגה פחותה יותר, של הסכמה על ההסדרים המקובלים, על הידיעה ש'ככה זה עובד'. גם אמון חלש יותר שכזה, יתקיים רק בהינתן אכיפה שוויונית ותחושה שהכללים חלים על כולם. בלי זה, החברה עלולה להיקלע לאי-ודאות קיצונית ולכאוס.

לטענת המחברים, מציאות רב-תרבותית שמדגישה זהות, רקע ומוצא מצמיחה פוליטיקה של זהויות שמשמעותה קריסת האמון באחר וברעיון הנאורות האוניברסלית.

התוצאה היא "שבמקום להפוך את הזהות לשקופה, לחזק את האמון ולגרום לכך שהטיפול יהיה ענייני בלי קשר לזהות, הרב-תרבותיות מדגישה את הקשר בין תוכן ואיכות היחס והטיפול לבין הזהות, וסומכת רק על בעלי הזהות הדומה לי".

"במקום לחזק אמון ולגרום לטיפול להיות ענייני בלי קשר לזהות, רב-תרבותיות מדגישה קשר בין תוכן ואיכות היחס והטיפול לבין הזהות, וסומכת רק על בעלי הזהות הדומה לי"

אם זה המצב, נראה שאנחנו בבעיה קשה שכן פוליטיקת זהויות ומגדר משגשגת בעשורים האחרונים, גם בחשיפת הזהות של מרחבים שמייצגים את עצמם כאוניברסליים. בתשובה לשאלה אם אין בכל זאת פוטנציאל משחרר בחגיגת הזהות האישית של כל אחד, לביא-דינור משיבה כך:

"אנחנו שמים לב לתופעה שהאמון שלי נתון יותר למי שדומה לי. אם פעם האמנתי למוסדות היום כל אחד מאיתנו בתוך קהילה שמהדהדת את עצמה. אם אני בקהילה שהיא נגד חיסונים ותיאוריות קונספירציה אני רואה את זה ומתחזקת בדעות שלי, פחות נחשפת לדברים אחרים, לכן זה נהיה יותר צר ובעייתי".

הפגנה של מתנגדי הפלות מול בית המשפט העליון בארצות הברית, 1 בדצמבר 2021 (צילום: AP Photo/Parker Purifoy)

"מעדיפה שהרשת תישאר חופשית"

הספר מדבר בזכות הצורך לברר ערכים משותפים כתרופה לחוסר האמון הכללי, אלא שיש מלחמת תרבות בין קבוצות שונות שקשה לגשר ביניהן, בישראל זה יכול להיות בשאלות של שטחים, דת ומדינה ובארה"ב הפלות, גברים מול נשים ואפילו פמיניסטיות נגד טרנסים. אחת הבעיות היא שהרשתות החברתיות מתפרנסות מהקיטוב הזה, וביחס לאפשרות של רגולציה בהן לביא-דינור אומרת כך:

"יש פה תופעה עולמית ללא ספק. טראמפ מיסגר את המושג פייק-ניוז שמבחינתו היה סי-אן-אן בעוד שפוקס היו 'טרו-ניוז', אלא אם העזו לומר משהו כנגדו. היום כולם משתמשים במושג הזה ובארה"ב יש פיצול קשה בין אוהדי טראמפ ומתנגדיו שהרשת מעמיקה את זה.

"אני נגד רגולציה ברשת ולא חושבת שהפתרון הוא במקומות האלה. באופן אישי הסכמתי עם סגירת החשבון של טראמפ בטוויטר, חשבתי שזה חוסר אחריות לאפשר לו להפיץ שקרים ושנראה. אבל השאלה היותר רחבה היא האם לגיטימי לאפשר לרשתות להשתמש בכוח שלהן כדי לצנזר והאם צריכה להיות רגולציה עליהן ומי יבצע אותה.

"הסכמתי עם סגירת החשבון של טראמפ בטוויטר. השאלה היא האם לגיטימי לאפשר לרשתות להשתמש בכוח שלהן לצנזר, האם צריכה להיות רגולציה עליהן ומי יבצע אותה"

"המשמעות תהיה שהפוליטיקאים יחליטו גם כאן וזה נראה לי לא נכון. אני לא חושבת שהם יכולים לקבל את ההחלטות, אני לא סומכת עליהם כי תראה מה קורה בהקשרים אחרים. אני מעדיפה שהרשת תישאר חופשית ולא נעביר את הכוח לידי הפוליטיקאים".

https://twitter.com/TwitterSafety/status/1347684877634838528?ref_src=twsrc%5Etfw%7Ctwcamp%5Etweetembed%7Ctwterm%5E1347684877634838528%7Ctwgr%5E%7Ctwcon%5Es1_&ref_url=https%3A%2F%2Fwww.globes.co.il%2Fnews%2Farticle.aspx%3Fdid%3D1001356451

אתם מאשימים את התקשורת בזריעת פחד ובהלה בסיקור הקורונה.
"אפשר לראות את זה גם בפיגוע שהיה לאחרונה בתל אביב, הרשתות געשו בצורה בלתי רגילה וזה הגיע לשיא מסוים בסוג של התנצלות של דני קושמרו בחדשות 12.

"הוא נאלץ לומר משהו אחרי שאנשים זעמו על העובדה שהתקשורת נכנסה לפאניקה והיסטריה מיותרת וכתבים ליוו את כוחות הביטחון כאחוזי אמוק תוך חשיפת פנים ושיטות עבודה. היה ברור שהרייטינג מסחרר אותם. זה היה קיצוני והרשת הגיבה כך שהערוצים נאלצו לקיים דיון אתי על ההתנהלות שלהם כי אין אתיקה כרגע.

"הם לא יורדים מהשידור שעות על שעות כשאין להם מה לומר ולא ממש יודעים את העובדות, אומרים דברים לא נכונים ומתקנים את עצמם כי אף אחד מהמתחרים לא יורד מהשידור. מחזיקים אותנו במלל אינסופי בצורת סיקור שחוץ מלהלחיץ אותנו אין לה שום מטרה.

"עיתונאים אמורים לבדוק עובדות אז מה קורה כשגם העיתונאי מסתכל אצלו בוואטסאפ ופשוט אומר מה ששמע ואז מתקן את עצמו? לא ייתכן שיעבדו בצורה כזו. מה שקרה בתל אביב היה שיא השיאים".

"עיתונאים אמורים לבדוק עובדות אז מה קורה כשגם העיתונאי מסתכל אצלו בוואטסאפ ופשוט אומר מה ששמע ומתקן את עצמו? מה שקרה בתל אביב היה שיא השיאים"

יונית לוי. "לא יורדים מהשידור שעות על גבי שעות ומחזיקים אותנו במלל אינסופים כאין מה לומר" (צילום: מאקו)

התקשורת היתה צריכה להוריד הילוך בביקורת על הממשלה במהלך הקורונה?
"בתחילת המשבר אפשר היה לראות שאפילו יונית לוי היתה כל כך מבוהלת ולחוצה וזה הלחיץ גם את הצופים. לא הפסיקו לדבר, גייסו אותנו והתעסקו רק בזה כשהחדשות מתחילות אחר הצהריים.

"המון אנשים צפו בטלוויזיה בזמן הקורונה בגלל הסגרים, הרייטינג היה גבוה ומה שקרה אז קורה עכשיו: אנחנו בתקופה של טרור ובהחלט מרגישים את חוסר האמינות, הפאניקה, ההיסטריה והלחץ שהם מקרינים כל הזמן".

"המון אנשים צפו בטלוויזיה בזמן הקורונה בגלל הסגרים, הרייטינג היה גבוה ומה שקרה אז קורה עכשיו: אנחנו בתקופה של טרור ובהחלט מרגישים את חוסר האמינות, הפאניקה, ההיסטריה והלחץ שהם מקרינים"

באחד הפרקים בספר נטען שדווקא התאגידים מתחילים להפנים את הבעיה של חוסר אמון כלפיהם, ומנסים להצטייר כמי שפועלים לא רק למטרת רווחי בעלי המניות, אלא גם למען הסביבה, הבריאות, הלקוחות והקהילה. במלים אחרות, בשביל כל מחזיקי העניין שסביב החברה. לדעת מחברי הספר, אחריות חברתית של תאגידים ושינוי השיח בתחום הזה הוא תופעה חשובה של השנים האחרונות.

את באמת מאמינה שיש כאן שינוי מהותי מבחינתם?
"יש כאן שינוי במודעות. הם מבינים שחשוב שיאמינו בהם, מפתחים מודעות לכך שצריך לעשות פעולות כדי לרכוש את אמון הציבור. אלה שמצליחים ליצור שינוי פנימי זה דבר אחד, אלה שרק מדברים על זה – הציבור לא כל כך מאמין להם. אנחנו רוצים חברות יותר אתיות שאכפת להם מהסביבה ומוכוונות לערכים האלה כי זה משהו שמגביר את האמון בהן".

סנהדרין למושגי יסוד

משבר האמון חוצה מגזרים ורשויות כאמור, ולפי מחברי הספר אפשר לראות אותו בכל תחום. כך למשל, המעבר לשימוש במטבעות דיגיטליים הוא לשיטתם ביטוי לחוסר אמון במוסדות פיננסים וקמפיינים של חברות ביטוח ישיר, משקפים את תחושת הלקוחות כי חברות ביטוח והסוכנים שלהן עושקים את הציבור.

חוסר האמון יכול להתבטא בחוסר יכולת לחכות בתור, במוסר תשלומים ירוד, ציפיות נמוכות, חשדנות בין ארגונים ללקוחות וההיפך ואף לאי ציות, מרמה ושחיתות.

במקרים מסוימים התוצאה יכולה להיות גם עשיית דין עצמית, כך שבמקום להתלונן במשטרה או ישירות לארגון שפגע או איכזב אותנו, אנשים יעדיפו לפנות לתקשורת או פשוט לביוש ברשתות החברתיות, מתוך מחשבה שהמנגנונים הרגילים לא יעזרו.

במקרים מסוימים התוצאה יכולה להיות גם עשיית דין עצמית, כך שבמקום להתלונן במשטרה או ישירות לארגון שפגע או איכזב אותנו, אנשים יעדיפו לפנות לתקשורת או פשוט לביוש ברשתות החברתיות

כך נוצר מצב שבו במקרה של פגיעה בבעלי חיים בבת ים, התושבים העדיפו להגיע למקום בעצמם כדי לחלץ את הכלב. בציבור החרדי קיימת תופעה של טיפול בפגיעות מיניות בתוך הקהילה, ובמשבר הקורונה הקימו שם גם מערכת חלופית לטיפול בחולים. כמעט מיותר להזכיר את אובדן האמון של הציבור הערבי במשטרה.

תומכי נתניהו מפגינים נגד בג"ץ, 2019 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

הספר מתאר מצב שבו הטחות תכופות של האשמה ב'פייק-ניוז' כלפי התקשורת מביאות לאובדן משמעות ביכולת לנהל שיחה, וכשאין הסכמה על ערכים ומושגי יסוד אין הסכמה על משמעות של מילים טעונות כמו נאמנות, חרפה, כיבוש, אלימות וגזענות.

כתרופה למה שהם מתארים כתרבות ה'פייק-ניוז' והשיסוי, מחברי הספר קוראים להקמת מועצת חכמים ישראלית שתורכב ממגוון של זהויות ועמדות, אך כזו שתערוך בירור על מושגי יסוד ושאלות אתיות.

יש סיכוי לאתוס או ערכים משותפים בחברה כל כך מקוטבת?
"זה הרעיון שאנחנו רוצים לקדם: שכל מוסד, ארגון ויחיד יחשוב איך הוא יכול לחזק את אמון הציבור בו ובמעשים שלו. הצענו מוסד חדש של מעין 'סנהדרין', מועצת חכמים ישראלית, שתשקף את המגוון הישראלי ותשאף להסכמות ובסיס רחב ומשותף. אנחנו מדברים על חשיבות ההסכמה על כללי המשחק. בלי הסכמה נגיע להתפרקות והתפוררות".

"הצענו מוסד של 'סנהדרין', מועצת חכמים ישראלית, שתשקף את המגוון הישראלי ותשאף להסכמות ובסיס רחב ומשותף. בלי הסכמה נגיע לשקיעה והתפוררות"