מותו של אורי זוהר בא עליו בנקודת זמן מיוחדת, ואני לא מתכוונת לחג מתן תורה, אלא לכך שכמוהו גם המדינה עוברת בהדרגה לכיפה, הפרשות חלה ודגלים רוקדים לבד בגאווה יהודית טהורת גזע, שלא רואה את האחר. המסורתיות הישנה שפעם הכילה את הקצוות "מתחזקת" או מתקפלת, והחילוניות נדחקת ומצטמצמת.
מותו של אורי זוהר בא עליו בנקודת זמן מיוחדת, ואני לא מתכוונת לחג מתן תורה, אלא לכך שכמוהו גם המדינה עוברת בהדרגה לכיפה, הפרשות חלה ודגלים רוקדים
רבים הספידו את אורי זוהר בסוף השבוע, עוברים בפליק פלאק ממודי בר-און, עיתונאי רב קסם שהיה עשוי מחומרים משובחים, לא חזר בתשובה, וסחף רק את אומת הכדורגל וחובבי דוקו היסטורי וחכם, אל אורי זוהר, אייקון שנוי במחלוקת, במאי ויוצר חילוני מצוין שידע ללכוד בסרטיו את הדור, ואז חזר בתשובה וגילה את האור ומאז לא חדל להציץ ממנו לחושך החילוני.
אחרי מותו ממסגרים אותו כ"משורר התרבות החילונית", כאילו לא היו מאיר אריאל ונתן אלתרמן ויהודה עמיחי או חנוך לוין, שהלבישו והפשיט אותה ממחלצותיה.
התקשורת, ברדידותה, יצרה הקבלה בין קורות האיש לבין החברה הישראלית. זוהר הסתאב בחילוניותו עד שעבר צד והבין מה שכולנו נבין בסוף. גם במדינת ת"א.
אם תשאלו אותי, נו תשאלו, זוהר הציץ בגעגוע לא קטן לעגלה הריקה שעדיין משכה את לבו. האמת שלו, על סיאובה ומדוחיה היא בית. הוא שכנע את עצמו שוויתר על שיממון חילוני תפל, אבל ראו לו בעיניים את הכמיהה שהתחפשה לדבקות ורהב.
סיון רהב מאיר האמינה עד קצות הפאה החסודה שמדובר בלא פחות מגדול בתורה, מין הרב קנייבסקי תל אביבי צנוע, שעיניו באותיות וציציות, לא אלה שחשבתם. התקשורת התאבלה בדמעות שליש ועם פחות משמץ ביקורת.
רהב מאיר האמינה עד קצות הפאה החסודה שמדובר בלא פחות מגדול בתורה, מין הרב קנייבסקי צנוע מת"א, שעיניו באותיות וציציות, לא אלה שחשבתם. התקשורת התאבלה בדמעות שליש ובפחות משמץ ביקורת
גדלתי על מצע שנות ה-70 בחוף שרתון והשתזפתי מול מציצים, הסרט, הבמאי והכוכב הצנוע אריק, האיינשטיין הנכון, לא האיינשטיין מהפיזיקה שסירב להיות נשיא המדינה כי הבין בחומר וניחש ממה אנחנו עשויים ולאן ידרדר מי שחולם על טוהר הגזע, אבל אני סוטה מהנושא.
אריק איינשטיין היה צדיק מאורי. בלי ציציות וגמרא ורעש וצלצולים שזוהר טבל בהם ביוהרה וכישרון לא קטן. המבט החכם על סביבתו שירת את זוהר גם אחרי הסרטים שייצר וביים. הוא עזר לו להמשיך ולביים את עצמו ואת חייו בתבונה, ולשכנע את הצופים שלטובת האור הגנוז השאיר מאחוריו עולם של הבלים.
והשתכנעתם. אני לא. לדעתי, נפשו הסוערת תמיד לא מצאה מנוח אבל זוהר היה מקצוען ובכישרונו הרב ידע להסוות זאת באמנות.
היה בו געגוע לעולם הקודם שאבד לו, למרות שנטש אותו ללא היסוס. חייו נארגו מחדש בקהילה החרדית, שחזרתו בתשובה סימנה עבורם הוכחה לניצחונם על החילוניות השנואה ועל בירתה המשוקצת תל אביב.
היה בו געגוע לעולם הקודם שאבד לו, למרות שנטש אותו ללא היסוס. חייו נארגו מחדש בקהילה החרדית, שחזרתו בתשובה סימנה עבורם הוכחה לניצחונם על החילוניות השנואה ועל בירתה המשוקצת תל אביב
אורי זוהר לא יכול היה להרשות לעצמו לפרום את המארג התומך ולאבד את עולמו, כי ידע שיאבד את שני צדי המתרס שניהל כמו ספינת מלחמה, ישן וחדש.
זו הייתה לו נקודת אל-חזור ברורה, ולכן המשיך ללמוד תורה ולהתבסם מהערצת הקהילות מזה ומזה ולהגיח ביהירות לעולם הקודם שהיה לו מחוז געגוע לא קטן, ולחסידיו החילוניים, להראות להם אצבע משולשת ולחזור לגמרא כמנצח, הוא תמיד רצה לנצח.
רוב מספידיו של אורי זוהר התפעמו מלמדנותו, מצניעותו וסגפנותו, מדירתו הזעירה, מחסידיו. "אני לא רוצה להישאר בעל חוב", אמר לסיון רהב-רהב האיש שהבין לפני כולם שלא יצליח לסגור את החוב גם אם יחזור לתחיה.
ולא, ישראל של פעם לא הייתה רק "עיניים גדולות", "מציצים" ו"הצילו את המציל". היו בה גם סתם אנשים שחיו חיים רגילים, עבדו וגידלו ילדים ולא הטרידו נשים. אפילו בתל-אביב! התאמינו?
"הוא מת בערב חג מתן תורה, עיתוי סמלי כל כך", התרגשה רהב מאיר.
ואני, הענייה ממעש, חושבת שמתן תורה או לא, אם יש אלוהים הוא כבר מחזיק את אורי זוהר באוזן ומרביץ בו תורה.
זו הזדמנות להציץ קצת בשינוי העמוק שעבר העולם החרדי, רק במסלול הפוך מזה שעשה אורי זוהר, שזז והחליף תחפושת ודי נשאר במקום.
בעידן הנוכחי, שאינו רק כפר גלובלי אלא שכונה, תופסים צעירי העדה החרדית מקום חדש ולא מפתיע בהקצנה הימנית העקבית, לצד הציונות הדתית שרואה בעצמה אתחלתא ד'גאולה, אבל תביא אותנו לאחרית הימים ולחורבן הבית.
בעידן הנוכחי, שאינו רק כפר גלובלי אלא שכונה, תופסים צעירי העדה החרדית מקום חדש בהקצנה הימנית העקבית, לצד הציונות הדתית שרואה בעצמה אתחלתא ד'גאולה, אבל תביא אותנו לאחרית הימים ולחורבן הבית
זה החל בהזדהות של החרדים עם הקו הימני והמשיך בסערה אצל תלמידי הישיבות. זה התאים לרבנים, ישחררו קצת קיטור נעורים תחת השגחה, ואז המשיך בהערצה לנתניהו, חילוני חובב שרצים שהיה נשוי לגויה, אחד שעשרת הדיברות לא ממש חקוקות על לוח לבו. ועדיין אפשר היה לחיות עם זה.
אלא שהרוכב על גב הנמר נסחף עד בן-גביר, שהגיע על כנפי נתניהו ונראה שיגרום לקוסם המוטרף להתחרט על שדחף את הגזען אל לב הקונצנזוס הימני וקיבל רוח גבית גדולה מהקהילה החרדית הצעירה, שלא מפסיקה לזוז בחוסר מנוחה.
הדרך נפתחה ורבים מהצעירים החרדים נחלצו באמצעות הפוליטיקה מהחברה השמרנית בה נולדו. כל עוד היו בין החומות ושקעו בלימוד – היה הכל בשליטה. העולם בחוץ לא חדר פנימה. אבל מרגע שראו את האור הלא קדוש זורח מהטלפונים הכשרים, שלמדו לעקוף בעורמה, נשבו בקסם העולם המפתה שבחוץ ולא ידעו את נפשם. מצד אחד בית מוכר וסגפני, מצד שני עולם פתוח שמשך את לבם.
כך החלו להסתופף בשוליים הרחבים של הציונות הדתית ומצאו נחמה, שלא לומר מפלט, בפוליטיקה ימנית. שם אפשר לרופף את עניבת החנק החרדית, לשחרר כבלים ולהיות חלק מהעולם שקסם להם. ואם נוסיף לתבשיל גם תבלין משיחי לאומני, הרי שיש גם מטרה קדושה כמו ארץ ישראל, מילת הקסם, ודרור יקרא לדם הצעיר הגועש בעורקיהם, ועוד בהיתר רבני וברשות התורה.
ואז קרה מה שקרה לאורי זוהר רק בתנועה הפוכה. אחרי שהגיחו החוצה, ברשות, הבינו בקהילה שזה לא הפיך, הם לא ישובו לאחור. מאוחר מדי, חופש מדי. זה עולם חדש מלהיב. ולפניהם מודלים דתיים שהפכו לאופציה נחשקת, בה אפשר להיות עם ולהרגיש בלי: מחד נשארו בעולם הדתי ומאידך לונה פארק שלם של התנחלויות, הפגנות, מצעדים והפרות סדר. סימן שאתה צעיר.
לראות אותם מתקבצים לצד צעירי הציונות הדתית בהפגנות רוויות יצרים, ולהבין שזה עכשיו מגרש הכדורגל הדתי, ובין שעריו הם פורקים עול בלי לצאת ממש מהקווים. כאן מותר להיות כל מה שנאסר בחומרה בבית אבא ובישיבות. כאן פורקים את הלהט על מטרות מותרות.
אין והדרת פני זקן אם הוא ערבי, וכבוד ערביה – בעיטה לפנים (איך יתכן שאף אחד לא איתר את זה שבעט בה? אפילו שמו לא פורסם), שום בת מלך, רק אסקופה נדרסת. ולא מקפידים בכבוד הזר, ובנפול אויבך תשמח ותגיל ותאחל מוות לערבים. היש חירות גדולה מחירותם של אדוני העם?
אוהד צויגנברג pic.twitter.com/GHZILNplLx
— نير حسون Nir Hasson ניר חסון (@nirhasson) May 29, 2022
אין והדרת פני זקן אם הוא ערבי, וכבוד ערביה – בעיטה לפנים, שום בת מלך, רק אסקופה נדרסת. ולא מקפידים בכבוד הזר, ובנפול אויבך תשמח ותגיל ותאחל מוות לערבים. היש חירות גדולה מחירותם של אדוני העם?
מצעד הדגלים חשף לעין השמש את האמת המרה, החולצות הלבנות צעדו בעיר שחוברה לה לחוד, צעירים דתיים זעקו "מוחמד מת" ו"נקם אחת משתי עיני" באקסטזת מגרשי כדורגל משיחית, שעוד תקבור תחתיה מדינה במצב לא משהו. הבחור שומר המצוות שבעט באישה ערביה חשב שהוא שומר על טוהר הגזע.
לא רק אורי זוהר מת בשבוע החולף. מתו גם הערכים בירושלים של רקב.
זה מתחיל ב"מוחמד מת" וממשיך בבקבוקים על נושאי אלונקה עם פצוע פלסטיני. pic.twitter.com/jblbPVloF3
— نير حسون Nir Hasson ניר חסון (@nirhasson) May 29, 2022
כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת
האזנה מודרכת לסימפוניה החמישית לקמפיין ותזמורת מאת לודוויג ואן נתניהו
בפרק הקודם במסע: מאי 1993, בעיר הגדולה בבוסניה-הרצגובינה, עוד פיסת מדינה שנקרעה מהרפובליקה המדממת של יוגוסלביה – תחת מצור כבד כבר למעלה משנה. אנחנו, צוות טלוויזיה של רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC News, מגיעים בטיסה לסרייבו ושמים את פעמינו במכונית המשוריינת שלנו אל עבר המלון שישמש לנו בית ומשרד לשבועיים הקרובים.
את הצילומים בסרייבו אנחנו מתחילים בבית הכנסת האשכנזי הגדול עם כמה ״צילומי אווירה״ ופנייה למצלמה של מרטין הכתב, שמסכם לצופה בבית את המצב בעיר אחרי 400 ימים של מצור. דֵּנִי, הפיקסר שלנו, מזרז אותנו לסיים ולהיכנס למכונית המשוריינת. הוא כבר מרגיש בבטן שהגיע הזמן לעזוב, למהר ולחפש מסתור.
מרטין הכתב מסכם לצופה בבית את המצב בעיר סרייבו אחרי 400 ימי מצור. דֵּנִי, הפיקסר שלנו, מזרז אותנו לסיים ולהיכנס למכונית המשוריינת. הוא כבר מרגיש בבטן שהגיע הזמן לעזוב, למהר ולחפש מסתור
כשאנחנו חולפים במהירות ברחובה הראשי של סראייבו אל עבר ההולידיי-אין, רק אז אפשר להבין בדיוק מה היא עיר רפאים. רק שכאן, בשדרת הצלפים, אפילו רוחות הרפאים חוששות להסתובב.
אף אחד לא יוצא מפתח הבית למעט, כפי שדֵּנִי מסביר – כשמוכרזת הפסקת אש. או אז הרחובות מתמלאים בנשים וגברים, צעירים וזקנים וילדים. כולם יוצאים להתאוורר לזמן קצר של הפוגה מהצליפות וההפגזות. המאושרים מצליחים אפילו לקנות מעט מהמצרכים החיוניים בשוק, לאחר עמידה ארוכה בתור ארוך ומתפתל כמו נחש אנושי.
דווקא אז, מעשה השטן, הסרבים הסובבים את העיר יורים. רק פגז אחד או שניים, אבל תמיד יכוונו אל מרכזו של התור למים או זה של הלחם, במטרה לגרום לכמה שיותר נפגעים.
ליד תור כמו זה שצילמתי באחת הפעמים בהם הוכרזה הפסקת אש בעיר למספר שעות, נחתו בסוף השבוע האחרון שני פגזים. שלושה ילדים נהרגו במקום מרסיסי הפגזים, ושני מבוגרים, אולי אמא ואבא, הגיעו ללא דופק לבית החולים לאחר שמתו מאובדן דם.
ליד תור כמו זה שצילמתי באחת מהפסקות האש שהוכרזו לכמה שעות, נחתו בסופ"ש האחרון שני פגזים. 3 ילדים נהרגו במקום מרסיסי הפגזים, ושני מבוגרים, אולי אמא ואבא, הגיעו ללא דופק לבית החולים
בחזרה להולידי-אין. שעת ערב מוקדמת יחסית ואנחנו נכנסים לחדר האוכל לארוחת ערב ראשונה. המלון שהיה פעם מהמפוארים בעיר זכה לארח את הבכירים באנשי הוועד האולימפי והספורטאים שלקחו חלק בתחרויות אולימפיאדת החורף שנערכו בעיר בחורף של 1984.
מסימני העבר המפואר שלו נשאר רק הסכו״ם על השולחן. סכו״ם כסף כבד, שבכל כף, מזלג וסכין מוטבע הסמל האולימפי. חמש הטבעות המסמלות את כל מה שלא קיים כבר כאן בסרייבו מאז תחילת המלחמה.
בעיר יש האפלה בלילות כבר למעלה משנה, ועל החלונות הגדולים של חדר האוכל בקומת הכניסה וילונות כבדים שעוצרים מבעד האור הצהבהב לצאת החוצה. לאורך הקיר מבחוץ שקי חול.
לשולחן מצטרף גם דיויד, עורך הוידאו שהגיע מלונדון שבוע לפנינו. דיויד היה איתנו באולפנים בהרצליה במלחמת המפרץ ב-1991. צחקנו כשבכל אזעקת נחש צפע הוא היה היחיד שמיהר לרכוס את חליפת המגן, הכפפות ומסכת האב״כ והקפיד לשמור על בריאותו. פעם אחת היינו יחד גם במוגדישו שנה לאחר מכן. דיויד נפטר מסיבוכי צהבת כמה שנים מאוחר יותר.
השיחה ליד השולחן משוחררת ממתח או חשש, שיחה שלא מרמזת אפילו בשמץ על הסכנה שבחוץ, מעבר לקיר שקי החול.
התפריט מציע בשר או עוף עם שתי תוספות. אחת מהן תפוחי אדמה. מישהו שואל אם אין לנו ייסורי מצפון לאכול לבוסנים את מעט האוכל שיש להם כאן. אנחנו צוחקים ואני מצטט להם דוח של קרן המזון הבינלאומית של האו״ם, לפיו מנת בשר לאדם היא 60 גר׳.
התפריט מציע בשר או עוף עם תפ"א. מישהו שואל אם אין לנו ייסורי מצפון לאכול לבוסנים את מעט האוכל שנשאר. אני מצטט דוח של קרן המזון הבינלאומית של האו״ם, לפיו מנת בשר לאדם היא 60 גר׳
מישהו מצלם במצלמת וידאו קטנה. אנחנו שותים בירה. יין מקומי ומעשנים סיגריות. יש קומפוט תפוחי עץ כמו של אמא בבית וקפה שחור שרוף בלקני. אנחנו יושבים ומקשקשים, מעלים זכרונות ממקומות אחרים ממלחמות קודמות.
חבורה של עיתונאים שאנחנו, משהו בין חבורת אומני קרקס נודד לבין קבוצה של שכירי חרב של הממלכה השביעית. חבורה שממאנת להתבגר, סובבת בעולם ממלחמה למלחמה ומתגרה בסכנה. אנחנו מורידים גם כוסית של סליבוביץ׳, ברנדי שזיפים בלקני, 35% אלכוהול, עם עוד סיגריה אחרונה והולכים לישון.
אור בחדר לא מדליקים כמובן ואין גם תריס להגיף. יקיצה עם אור ראשון בכל מקרה כי הימים קצרים והמלאכה מרובה. ובכלל, מי רוצה להיות לבד בחדר בקומה גבוהה בלי חלונות ובלי תריסים. חדר שיש בו מכשיר טלפון המחובר לקבלה, מטף כיבוי, שולחן ושני כסאות.
חושך בחוץ, ליל ירח, אין אנשים ברחוב. לא מעז לעמוד ליד החלון אבל מגניב מבט מהצד. אמבולנס עובר במהירות בצומת הקרובה למלון, פנסיו צבועים בצבע כחול כמו אצלנו במבצע סיני של 56'. אני נזכר בחוויות ילדות של תל-אביב במלחמה הראשונה שלי, עם סבא ואמא ליד קיר המגן בחדר המדרגות בבית ברחוב אחד-העם. פקחים של הג״א עוברים ברחוב וצועקים לדייר בקומה ראשונה מעל לחנות של דב החשמלאי שיכבו שם את האור הדולק.
אור בחדר לא מדליקים כמובן ואין גם תריס להגיף. יקיצה עם אור ראשון בכל מקרה כי הימים קצרים והמלאכה מרובה. ובכלל, מי רוצה להיות לבד בחדר בקומה גבוהה בלי חלונות ובלי תריסים
הד של יריה בודדת מתגלגל מההרים, ולאחריו עוד הד ועוד אחד. מישהו שלא נרדם מנסה כנראה את הרובה שלו. המיטה גדולה כמו שמלון חמישה כוכבים מציע לאורחיו. אני שוכב על הגב, אור הירח נכנס ומאיר את רצפת החדר. בחדר ליד מישהו מוריד את המים בשירותים.
ברדיו הקטן שלי אני מנסה לשמוע באוזניה את מהדורת החדשות האחרונה של ה-BBC באנגלית ולא מצליח. תחנה רדיו מקומית משדרת מוזיקה אתנית. מזכירה מוזיקה מזרחית שלנו, יוונית או טורקית. בלקנית. בתחנה אחרת משוחחים שיחת לילה רגועה גבר ואשה בשפה לא מזוהה. מתהפך על הבטן, מנסה להירדם מחבק את הכרית.
לא הצלחנו לקבל 4 חדרים צמודים, בקומה איתי רק דובי. יוסי בקומה מעלינו, אני חושב שבחדר לא רחוק ממרטין. קבענו שבמידה ותהיה אזעקה במהלך הלילה ניפגש ארבעתנו למטה בלובי, ליד הירידה למרתף הבניין.
אני שומע צעדים במסדרון. דלת החדר נעולה. הצעדים מתרחקים במסדרון. מישהו יורה צרור מנשק אוטומטי שמהדהד במרחק. זה רק ההד שמתגלגל ונכנס דרך הפתח הקרוע בחלון אל תוך החדר. כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח. אני שומע אנחה ועוד אחת ושלישית. גבר ואשה שמוציאים לשון ומראים אצבע משולשת למלחמה בסרייבו. מחר בבוקר אנסה לנחש מי היה הגבר ומי הייתה בת הזוג לרגע של אינטימיות שמתעלמת מהכאוס מסביב.
מישהו יורה צרור מנשק אוטומטי שמהדהד במרחק וההד נכנס מהפתח הקרוע בחלון לחדר. כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח. אני שומע אנחה ועוד אחת ושלישית. גבר ואשה שמראים אצבע משולשת למלחמה
מלחמה מצמיחה רגעים חד פעמיים. מזווגת זיווגים של רגע. כבר ראיתי זיווג של קופסת סיגריות בטימישוארה הרעבה, שלא היה דומה לאינטימיות בחדריו של האינטרקונטיננטל בבלגראד. במלחמה כמו במלחמה תמיד יהיו מרוויחים, ואחרים שינסו רק לעבור את הלילה בשלום כדי להביא לילדים בבית לחם טרי בבוקר.
המוזיקה הבלקנית מתחלפת במוסיקה קלאסית באוזניה. אני סופר כבשים ומתעורר עם אור ראשון – בוקר טוב סרייבו.
חנני רפופורט היה עד לא מזמן מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. כל תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אחוזי הצבעה בני ברק 74%. אלעד 81%. אין מנדט נוסף לחרדים האשכנזים. אין ינהרו–לקלפיות. כי הם תמיד נוהרים. הפוטנציאל הגדול באחוזי הצבעה הוא בשמאל תל אביבי עם 60% והמגזר הערבי 46%. חלקו של המגזר הערבי באוכלוסיה – 25 מנדטים!!! (מעל 21%, שיום אחד יצאו לקלפי)
נראה שמפספסים את הנקודה, הימין ועכשיו גם השמאל פשוט נהנים מהמשחק החדש שנפל לידהם. הם נלחמים מלחמה מדומה אחד בשני על גב האזרחים המוסתים. התקשורת מתמוגגת כי יש אקשן והאזרחים חושבים שיש פה משהו מהותי ובפועל חברי הכנסת חברים ועושים קירקס מכולנו.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אוי כ"כ עצוב לקרוא את מה שכתוב כאן, הכותבת מדלגת בין פרשנות לאיך אורי זוהר הרגיש אחרי חזרתו בתשובה לפרשנות עצובה על כלל הציבור הדתי והחרדי אע"פ שנראה מדבריה שהיא יודעת את האמת אך בורחת ממנה מטעמי "תרבות" עצוב