1
"שיהיה ברור: אני נגד הממשלה הרעה הזו אבל בעד השרה להגנת הסביבה כי היא שרה מצוינת". הדובר, ח"כ משה גפני מיהדות התורה, השתהה לרגע כדי לאפשר לקהל לעכל את דבריו. בכל זאת, לשמוע חבר אופוזיציה מפרגן לשרה בממשלה בימים אלה זה חיזיון נדיר כמעט כמו למצוא בישראל נחל עם מים צלולים שניתן לטבול בהם.
הדברים של גפני נאמרו שלשום (חמישי) במהלך אירוע השקת שדולת הנחלים של הכנסת. הקמת שדולה לנושא כה חשוב היא מהלך מעודד, אבל כמו שאמר פעם אחד הח"כים, "כשמקימים שדולה לנושא כלשהו אתה יודע שהנושא בבעיה".
האירוע, אגב, התקיים באופן סמלי על שפת הירקון. החום הכבד גרם לח"כים להתגעגע למזגן בכנסת, והאורחים התבוננו במבטים נוגים במי הירקון ותהו מתי, אם בכלל, אפשר יהיה לקפוץ לתוכם כדי להצטנן ביום לוהט.
הנחלים הם אחת ההחמצות הסביבתיות הצורבות של המדינה. תמונות שחור־לבן מהמחצית הראשונה של המאה הקודמת – שצולמו בנחלי מישור החוף כמו נעמן, תנינים וכמובן הירקון – חושפות סיפור על אתרי טבע מופלאים שתושבי ארץ ישראל היו מפיקים מהם הנאה – בשחייה, בשיט או בפיקניק על הגדה.
בשנים האחרונות מושקעים מאמצים גדולים בשיקום הנחלים. יש גם לא מעט הצלחות, אבל אחרי כל התקדמות מגיעה דליפת ביוב או הזרמה של קולחים
את האוצר הזה קלקלנו במו ידינו – עם שפכים כימיים, הזרמות ביוב, או סתם ייבוש, אילוף וכיסוי בבטון כדי לא להפריע חלילה לתנופת הבנייה. בשנים האחרונות מושקעים מאמצים גדולים בשיקום הנחלים. יש גם לא מעט הצלחות, אבל אחרי כל התקדמות מגיעה דליפת ביוב או הזרמה של קולחים (ביוב שעבר טיהור אבל ברמה מוגבלת שעדיין מזהמת את הנחל) ומסיגה את הנחל לאחור.
מערכות הביוב דולפות ומתקני טיהור השפכים לא תמיד מצליחים להתמודד עם האתגר ולהגן על הנחלים מביוב ישראלי או פלסטיני שמגיע מעבר לקו הירוק. באשדוד טיהרו במיליונים את נחל לכיש ופעם אחר פעם מוזרמים לתוכו קולחים ממתקן טיהור השפכים של מועצת באר טוביה הסמוכה.
ראש המועצה האזורית עמק חפר ד"ר גלית שאול חלקה את כאבה על מצבו של נחל אלכסנדר, שסופג הזרמות מכיוון טול כרם והשטחים. בגלל הזיהום בנחל, שוב ושוב נאלצים לסגור לרחצה את חוף בית ינאי – אחד החופים הפופולריים והיפים בארץ – השוכן סמוך לנקודת היציאה של נחל אלכסנדר לים.
אריק דרובוט, פעיל סביבה בחיפה שנאבק למען ניקויו של נחל סעדיה – אחד הנחלים היפים והמזוהמים בעיר – מצא דרך מקורית להמחיש את המצב: הוא הגיע להשקה עם שני בקבוקים מלאים במים. אחד עם מים צלולים שנלקחו מהנביעה הטבעית של הנחל, אחד עם מים כהים ועכורים מהתעלה שמזרימה לנחל שפכים מזוהמים.
השרה תמר זנדברג הכריזה באופטימיות שלבעיה של נחל סעדיה נמצא פתרון, אבל עוד יחלוף זמן עד שהוא יורגש בשטח. על פי נתונים שהוצגו באירוע ההשקה על ידי נציגי החברה להגנת הטבע ו"צלול", מספר דליפות הביוב שדווחו למוקד המשרד להגנת הסביבה עלה מ־925 ב־2016 ל־1,413 ב־2020.
מותר לשער שהמספר האמיתי גדול הרבה יותר. לפי תקנות שאושרו ב־2011, עד 2015 היו אמורים כל מכוני טיהור השפכים בישראל לטהר את הביוב לרמה הגבוהה ביותר (שלישונית). בפועל, שבע שנים אחרי תאריך היעד, רק 50% מתוכם הגיעו לרמה הזו.
כשאמיר ארז, ראש אגף מים ונחלים במשרד להגנת הסביבה, נשאל על נושא האכיפה הוא הסביר את מה שכל ישראלי יודע – טחנות הצדק טוחנות כל כך לאט, עד שלהליך המשפטי אין שום ערך של הרתעה. "יש תיק על זיהום נחל שפתחתי לפני שש שנים, כשעוד הייתי בתפקיד הקודם", הוא סיפר, "אני עדיין מחכה שיזמינו אותי לתת עדות".
הפתרון, לפחות לחלק מהתחלואים הללו, אמור להיות בדמות חוק חדש. המשימה הראשונה של השדולה הצעירה תהיה להעביר אותו במהירות האפשרית. החוק, למעשה, אמור להשוות את מעמדם של הנחלים לזה של הים בכל הנוגע למניעת זיהום.
כיום, מי שמבקש היתר להזרים קולחים לים צריך לשלם וביוקר. הזרמה לנחלים היא בחינם. החוק מגדיר קנסות גבוהים לעבריינים שניתן להטיל גם בלי להיגרר שנים בבתי משפט
כיום, מי שמבקש היתר להזרים קולחים לים צריך לשלם וביוקר. הזרמה לנחלים היא בחינם. החוק מגדיר קנסות גבוהים לעבריינים שניתן להטיל גם בלי להיגרר שנים בבתי משפט. השרה זנדברג הביעה תמיכה נלהבת בחוק, והח"כים גבי לסקי ומוסי רז ממרצ – שהקימו את השדולה – מתכוונים לקדם אותו, ובכן, במלוא המרץ.
מה הסיכוי שלו לעבור בכנסת שבה האיבה שבין הקואליציה לאופוזיציה מכשילה כל מהלך? בדיוק בשביל זה גויס לשדולה ח"כ משה גפני, שאמר לשותפתו לסקי – "אני פה בשביל לעזור. איכות הסביבה היא לא רק של חילונים, היא של כולם. של כל מי שאכפת לו מהעולם".
2
מה הופך גן או בית ספר לירוק? בישראל, במקרים רבים, זה מסתכם ברתימת הילדים לאיסוף בקבוקי פלסטיק ומסירתם למיחזור. המהדרין גם מסבירים לילדים שהכנרת מתייבשת ושמוכרחים לחסוך במים. ככה לא מגדלים דור של אזרחים מודעים לסביבה.
הודעה חגיגית ומשותפת שיצאה לאחרונה מטעם שרות החינוך והגנת הסביבה, מבשרת לכאורה על עידן חדש במערכת החינוך: לימודי האקלים נכנסים לכיתות. כבר משנת הלימודים הקרובה, מכיתות א' עד יב' – כולם ילמדו אקלים.
הכותרת מבטיחה אך כשמעמיקים לפרטים התמונה מעט יותר מורכבת: במערכת השעות של תלמידי ישראל לא יהיה שיעור שכותרתו "אקלים" או "סביבה"
הכותרת מבטיחה אך כשמעמיקים לפרטים התמונה מעט יותר מורכבת: במערכת השעות של תלמידי ישראל לא יהיה שיעור שכותרתו "אקלים" או "סביבה". הם גם לא ייבחנו על משבר האקלים ולא יקבלו ציון בסביבה.
מדובר על 30 שעות בשנה – בהשקעה של 15 מיליון שקלים (כשמונה שקלים לתלמיד) – שבהן נושאי אקלים ישולבו בתכני השיעורים האחרים: מדעים, גיאוגרפיה, אזרחות ואפילו אמנות ואנגלית.
מאיפה למורים במקצועות הללו יהיה הידע וההבנה הדרושים כדי ללמד נושא כה עתיר ידע ורב תחומי? זיוית לינדר, ראש אגף חינוך וקהילה במשרד להגנת הסביבה, אומרת כי יופעל מערך הכשרות אינטנסיבי כדי לוודא שלמורים ולמורות יהיה מושג ירוק.
השליטה בחומר לא תהיה האתגר היחיד המונח לפתחם של המורים ושל המערכת: הם יצטרכו למצוא דרכים יצירתיות לתווך אותו בצורה מעניינת. מעיון ברשימת הנושאים שמערכי השיעור יכללו, לפחות חלק מהכותרות – למשל, "מחזור פחמן" ו"מאפייני אקלים" – לא מצטיירות כאטרקטיביות במיוחד עבור התלמיד הממוצע.
כמובן שאת הנושאים הללו אפשר לפצח ולתרגם למערכי שיעור מעניינים, אבל זה דורש הרבה יצירתיות ונותר רק לאחל למערכת שתעמוד באתגר. בסך הכול מדובר בצעד בכיוון הנכון, אבל בחלל הכיתה מרחפת השאלה – אולי צריך ללמד את ילדי ישראל על סביבה ולאו דווקא על אקלים?
למשל, לדבר איתם על תחבורה – איך הם מגיעים לבית הספר, מה הרגלי הנסיעה של ההורים; או על מזון – מה ההשלכות של ההמבורגר שהם הולכים לאכול בסוף היום.
במפגש שקיימתי לאחרונה עם תלמידי תיכון בירושלים, אי אפשר היה להחמיץ את העובדה שבכל פעם שהועלתה סוגיה שנגעה לחיי היומיום שלהם – להבדיל ממצבם של דובי הקוטב – האוזניים הזדקרו ובהרף עין ניצתו באולם דיונים סוערים.
זיוית לינדר אומרת שהנושאים הללו בהחלט ייכללו במערכי השיעור. נותר רק לקוות שמשרדי הגנת הסביבה והחינוך ישכילו לדבר עם התלמידים על סביבה בגובה העיניים – כל שכבת גיל והגובה שלה – ולא ישאירו את הנושא לרחף אי שם בשכבות האטמוספירה שבהן הפחמן מצטבר וגורם לאפקט החממה.
3
מעז יצא מתוק: הצנזורה המופרכת שהטילו הרשות השנייה ותאגיד השידור "כאן" על התשדיר של חוות החופש לקראת שבועות הביאה לתוצאה הפוכה. התשדיר אומנם נבלם בטלוויזיה וברדיו, אבל חוות החופש והרעיונות שהיא מבקשת להפיץ זכו לחשיפה נאה בדמות שורה ארוכה של מאמרי דעה, כתבות ושיח ער ברשתות החברתיות.
בניגוד לתשדירים שעולים ביוקר, את החשיפה הזו החווה קיבלה בחינם. בשולי המחלוקת על פסילת התשדיר, יש נקודה עקרונית שדורשת חידוד: הטענה העיקרית של המצדדים בפסילה הייתה שצריכת החלב היא סוגיה שנויה במחלוקת ציבורית וחברתית.
"אתה בטח לא היית רוצה שנעלה פרסומת שקוראת לאיסור על הפלות", אמר לי גורם בתעשיית הטלוויזיה. "זה יוצר מצב שמי שיש לו יותר כסף ישלוט לחלוטין בשוק הרעיונות, באמצעות קניית זמן אוויר".
הדוגמה טובה, אבל שגויה: בנושא כמו מדיניות הפלות, סביר שהרשות השנייה והתאגיד היו פוסלים תשדירים לשני הכיוונים – בעד ונגד. במקרה של תעשיית החלב, הם פוסלים צד אחד – ומאשרים בלי היסוס פרסומות שקוראות לנו לצרוך עוד ועוד מוצרי חלב.
בנושא כמו מדיניות הפלות, סביר שהרשות השנייה והתאגיד היו פוסלים תשדירים לשני הכיוונים – בעד ונגד. במקרה של תעשיית החלב, הם פוסלים צד אחד
הסיבה היא שהפרסומות בפרט, ותרבות הצריכה בכלל, נתפסות כניטרליות מבחינה ערכית. לפי ההשקפה השלטת בישראל, להתנגד לצריכה זו אידיאולוגיה – לקנות זה המובן מאליו, ברירת המחדל.
אבל זו כמובן תפיסה שגויה. צריכה היא לא ניטרלית. לכל בחירה צרכנית שלנו, קל וחומר בתחום המזון, יש השלכות ערכיות, מוסריות, סביבתיות, חברתיות. כל הכרעה שלנו אם לרכוש סטייק או טופו, מים או קולה, ביסלי או פלפל אדום – משפיעה לא רק על הבריאות שלנו, אלא גם על הסביבה ועל האנשים הרבים שלקחו חלק בעבודה על המוצר.
אם מאפשרים לשדר פרסומות המעודדות לקנות מוצר מסוים (ובכך, מאפשרים לבעל המאה לקדם את רעיונותיו בזכות עושרו), חייבים לתת במה גם למי שמציג חלופה רעיונית. דומה שמקבלי ההחלטות ברשות השנייה ובתאגיד עדיין לא מפנימים את משמעותה של תרבות הצריכה והשלכותיה. אולי הריקושטים שחטפו אחרי פרשת חוות החופש יזרזו את תהליך ההפנמה.
4
טיפ למשרד התחבורה – משהו שכדי לדעת אותו לא צריך סקר עם רבבות משיבים: העם רוצה צל. בעיקר העם שנוסע ברכבת. המתנה לרכבת על רציף רותח וחשוף לשמש בקיץ הישראלי היא גזירה שהציבור לא יכול ולא רוצה לעמוד בה.
אם אין צל, הנוסעים מצטופפים בפינות מסתור בשולי הרציף או פשוט מוותרים. רוצים למשוך את הישראלים מהמכונית הפרטית לתחבורה הציבורית? אל תדברו איתם על מטרו ב־2035. תנו להם צל עכשיו.
למשל, תחנת רכבת האוניברסיטה בתל אביב: כבר שנים היא בלתי נסבלת בחודשי הקיץ. אם לא די בכך שהרציף כולו חשוף, ספסלי ההמתנה עשויים מתכת ומי שמתיישב עליהם מסתכן בכוויה.
תחנת רכבת האוניברסיטה בתל אביב: כבר שנים היא בלתי נסבלת בחודשי הקיץ. אם לא די בכך שהרציף כולו חשוף, ספסלי ההמתנה עשויים מתכת – סכנת כוויה
ב־2017 הופרחה הבטחה שההצללה תצא לדרך בתוך כמה חודשים. חמש שנים אחרי זה סוף־סוף מתחיל להתגשם: ברכבת ישראל אומרים שבשבועות הקרובים יתחילו עבודות הקירוי של 70% משטח הרציף, ושבמהלך 2023 הן יסתיימו. זה אומר שהקיץ הקרוב אבוד, ושאולי – אבל רק אולי – בקיץ הבא השהות על הרציף כבר תהיה נסבלת.
אלה חדשות טובות, אבל עם כוכבית גדולה בנוגע לסדרי העדיפויות של הרכבת בכל הנוגע לתקציבים ולוחות זמנים: השיח על הצורך בהצללת התחנות מתנהל כבר ארבע–חמש שנים. צל ברציפים הוא צורך חיוני לא פחות ממיזוג בקרונות, שלכד את תשומת ליבה של שרת התחבורה בתחילת דרכה במשרד.
הרכבת הכינה תוכנית רב שנתית ועשרות תחנות כבר הוצללו. עם קצת יותר הקשבה למה שבאמת חשוב לנוסעים, התוכנית הייתה מתנהלת בלוח זמנים הרבה יותר צפוף ומסתיימת מזמן.
הרכבת הכינה תוכנית רב שנתית ועשרות תחנות כבר הוצללו. עם קצת יותר הקשבה למה שבאמת חשוב לנוסעים, התוכנית הייתה מתנהלת בלוח זמנים הרבה יותר צפוף ומסתיימת מזמן
גם עכשיו, אגב, אומרים ברכבת שהעבודות יבוצעו בימים שבהם אין תנועת רכבות בתחנה, "על מנת לא לפגוע בשירות השוטף". המשמעות היא שהן יימשכו יותר זמן.
אם זה תלוי בנועה, סטודנטית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב שמגיעה ללימודים שלוש פעמים בשבוע ברכבת מחיפה, היא הייתה מעדיפה שהעבודות יתבצעו ברציפות ויסתיימו כמה שיותר מהר – גם במחיר של חוסר נוחות. בינתיים היא מתחבאת בקצה הרציף ליד הקולר ומזנקת כשהרכבת מגיעה.
5
שוק החשמל נפתח, כידוע, לתחרות עבור צרכני הקצה. כל משק בית שהמונה הישן שלו הוחלף במונה חכם יכול לנטוש את חברת החשמל ולחפש דיל משתלם יותר אצל אחד מכ־30 הספקים המורשים. אלה חדשות טובות, אבל מתעורר החשש שיחד עם התחרות יגיעו גם תחלואי שירות מהסוג המוכר מעולם הטלוויזיה והסלולר.
אם מסלול המכשולים שצריך לעבור כדי להתנתק משירותי הטלוויזיה/אינטרנט של "הוט" הוא כבר בגדר מיתולוגיה ישראלית, עכשיו יש גם את "הוט אנרגיה". כן, אפשר לרכוש חשמל מהוט.
שלומי עשה את זה, אבל לאחר כמה חודשים החליט לעבור דירה ולהשכיר את הדירה שבבעלותו. הדיירת העדיפה לשלם את חשבון החשמל שלה דרך חברת החשמל, ושלומי הודיע ל"הוט אנרגיה" על התנתקות.
רק שהניתוק לא בוצע. מדי חודשיים הדיירת משלמת לחברת החשמל, ובמקביל – שלומי מחויב על אותו חשבון בדיוק, על אותו סכום וכנגד אותה דירה, על ידי "הוט אנרגיה". פעם אחר פעם הוא פונה ומסביר שהוא התנתק ושהחשבון הזה כבר משולם דרך חברת החשמל.
מדי חודשיים הדיירת משלמת לחברת החשמל, ובמקביל – שלומי מחויב על אותו חשבון בדיוק, על אותו סכום וכנגד אותה דירה, על ידי "הוט אנרגיה". פעם אחר פעם הוא פונה ומסביר שהוא התנתק
כל מה שהוא רוצה זה שיעזבו אותו במנוחה. ארבעה חודשים – וזה לא קרה. הניתוק בוצע רק אחרי ששלומי פנה למערכת "יהיה בסדר" בגלי צה"ל ומהוט מסרו: "בדקנו את הנושא והלקוח זוכה בהתאם להוראות רשות החשמל ותאריכי בקשת הניתוק".
צריך לקוות שמדובר בחבלי לידה: חברות התקשורת וספקים אחרים נכנסו לתחום חדש וחלקן עדיין נמצא בשלבי התארגנות. ישראלים רבים מסתובבים כבר עם בטן מלאה על חברות הסלולר והטלוויזיה. עוד תחום צרכני עתיר טרטורים ועצבים זה לא מה שאנחנו צריכים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו