עוד מבצע צבאי קטלני בעזה – שהפעם התמקד בתקיפת מנע נגד ההנהגה והתשתיות של הג'יהאד האסלאמי ובתגובה לשיגור חסר הרסן של כאלף טילים ורקטות לעבר מטרות אזרחיות בישראל – הותיר הרס וחורבן ברצועה הנצורה וטלטל את תושבי הדרום.

המבצע המצומצם, הדיוק הטכנולוגי והסיום המהיר לא יכולים להעלים את המחיר האנושי הכבד שגובים סבבי הלחימה החוזרים והנשנים בעזה ב־15 השנים האחרונות. אין עוררין על כך שהמצב ההומניטרי ברצועה מחריד בכל קנה מידה. הסבב הנוכחי, עם כל הישגיו המבצעיים, הגביר את המצוקה.

בישראל – אך במיוחד בעוטף עזה – חיים כבר זמן רב מדי במגננה, בחוסר ודאות ובחרדה. לאחר הסכם הפסקת האש שנכנס לתוקפו ביום ראשון בלילה נראה כי העימות שכך בינתיים – כמו בסבבים הקודמים – עד שיפרוץ שוב וימשיך את מעגל האלימות האינסופי הזה.

קיימת היום הבנה רחבה שרק הסדר מדיני יוכל לעצור את הסחרור המתמשך. עם זאת, קיימת הסכמה כללית עוד יותר כי התנאים לא מאפשרים התנעה של מהלך כזה עכשיו. שני הצדדים דבקים כבר שנים רבות באופן שיטתי בהישגים הצבאיים קצרי הטווח בתקווה לכפות שקט יחסי.

תקיפה ישראלית ברצועת עזה, 7 באוגוסט 2022 (צילום: Abed Rahim Khatib/Flash90)

לאחר הסכם הפסקת האש נראה כי העימות שכך בינתיים – כמו בסבבים הקודמים – עד שיפרוץ שוב וימשיך את מעגל האלימות האינסופי הזה

הגישה הזאת לא עבדה בעבר ואי אפשר לצפות שתניב תוצאות שונות בעתיד. כדי להגיע להבנות ארוכות טווח צריך להשיל קונספציות מוטעות ומטעות שממשיכות להזין את הסכסוך ההרסני הזה ולהחליף אותן בעקרונות קונסטרוקטיביים.

ההיסטוריה יכולה להציע כמה דוגמאות שיסייעו בהכוונה משמעותית ומעשית. כדי להתניע תהליך מדיני אחר ופורה יש לבחון מחדש שלוש הנחות עבודה מרכזיות. ההנחה השגויה הראשונה קשורה להגדרת נושאי הליבה של הסכסוך הישראלי–פלסטיני. במשך יותר ממאה שנה, כל אחד מהצדדים טיפח את הרעיון שנוכחותו ושגשוגו של האחר מהווה איום על הישרדותו ועצם קיומו.

התפישה של משחק סכום אפס אפיינה כל אחד מהרגעים הנפיצים ביותר בסכסוך מאז סוף המאה ה־19 – בכלל זה המאמצים לחידוש ההתיישבות היהודית בארץ תחת השלטון העות'מאני, ההכרזה על הצהרת בלפור וכינון המנדט הבריטי, מאורעות תרפ"ט ב־1929  ותרצ"ו ב־1936, מלחמת העולם השנייה, תוכנית החלוקה של האו"ם, מלחמת העצמאות/והנכבה שפרצו בעקבותיה, ולאחריה שלל המערכות, ההתנגשויות, המלחמות והמבצעים.

למעט הפוגות קצרות, התפישה הזאת של הרס הדדי עוברת כחוט השני שכובל את הפלסטינים ואת הישראלים בקשר גורדי בעל השלכות אנושיות מחרידות. הפריזמה הצרה והמיליטריסטית בלמה בהדרגה כל מאמץ להסדר.

עשן מיתמר בעקבות תקיפה אווירית ישראלית בעיר עזה, 6 באוגוסט 2022 (צילום: Attia Muhammed/Flash90)

ישראלים ופלסטינים כאחד לא יכולים עוד להרשות לעצמם להיכנע למנטליות הזאת, שמבטיחה רק הרס נוסף לשני הצדדים. הגישה הזו מזמינה רק עוד מרירות, אומללות ותסכול. היא גם מחמיצה את הנקודה העיקרית: הסכסוך ביסודו עוסק בשימור ההיסטוריה, הזהות, התרבות והשאיפות הקולקטיביות של כל אחד מהצדדים.

מדובר בהתגלמותו של סכסוך לאומי מתמשך, שעם הזמן התאפיין בחוסר שוויון גובר ואסימטריה ממוסדת, שהביאו להיווצרותה של איבה הדדית תהומית. הבלבול בין משמעות הסכסוך הישראלי–פלסטיני לבין גורמיו מטיל צל ארוך על המאמצים לרקימת דרך שתאפשר לחיות זה לצד זה בשלום ובכבוד הדדי.

הניסיונות החוזרים והנשנים של ישראל לבדל את הפלסטינים גיאוגרפית, אידיאולוגית ומעשית – לא מסוגלים למחוק את העובדה שמדובר בעימות כולל בין ישראל לפלסטינים ולא רק בינה לבין פלגים אלה או אחרים

הניסיונות החוזרים והנשנים של ישראל לבדל את הפלסטינים גיאוגרפית, אידיאולוגית ומעשית – לא מסוגלים למחוק את העובדה שמדובר בעימות כולל בין ישראל לפלסטינים ולא רק בינה לבין פלגים אלה או אחרים. רק התמודדות עם נושא הליבה הזה תוך הכרה בשוויון בין כל יושבי הארץ – כפרטים וכקולקטיבים – יאפשר למנוע הידרדרות נוספת.

הטעות השנייה שנובעת מדפוס סכום האפס הישראלי–פלסטיני קשורה לאופן תפישת הדינמיקה שלו. הנחת הבסיס היא שהעימות הזה הוא ייחודי ושיש להתייחס אליו ככזה. אולם, תנועות לשחרור לאומי הן חלק בלתי נפרד מההיסטוריה המודרנית – מאז המהפכה האמריקנית ואילך, ללא הפוגה, ובפרט לאחר מלחמות העולם והמלחמה הקרה במאה ה־20 והמאבקים להגדרה עצמית שפרצו בעשורים הראשונים של המאה ה־21.

עובדים פלסטינים מעזה מחכים במעבר ארז, 13 במרץ 2022 (צילום: Attia Muhammed/Flash90)

אף שלכל מאבק יש את המאפיינים הייחודיים שלו, אף אחד מהם לא נבדל לחלוטין מהאחרים. המאבק היהודי והמאבק הפלסטיני לא יוצאים מכלל זה. לכן חיוני להפיק לקחים קונקרטיים מסכסוכים דומים במקומות אחרים.

שלוש תקופות מובחנות עיצבו את הדינמיקה של הסכסוך הישראלי–פלסטיני. הראשונה, משלהי המאה ה־19 ועד 1948 – נסבה על היריבות בין האוכלוסייה הערבית הילידית לבין גלי העולים היהודים לארץ שביקשו להקים בית לאומי במולדתם ההיסטורית.

השנייה – בין 1948 ל־1967 – התאפיינה בעקירתם והתפזרותם של הפלסטינים מצד אחד ובהתגבשותה ובנייתה של ישראל מצד אחר, יחד עם החצנתו של הסכסוך במידה רבה. השלישית – שנמצאת כעת בשנתה ה־55 – החלה בהשתלטות הישראלית על רצועת עזה ועל הגדה המערבית ב־1967 ונמשכת בצורות שונות – ישירות ועקיפות – עד היום.

המאבק הפלסטיני נגד ישראל התקדם לאורך מסלול מוכר, המשותף לכל תנועות השחרור הפועלות מול כובשים עיקשים. אותן תנועות עומדות על הזכות לשוויון הן כפרטים והן כקולקטיב

מאז, ההפנמה הבלתי שוויונית של הסכסוך הובילה את הפלסטינים למאבק נגד ההגמוניה הישראלית שממשיכה לשלוט בחייהם ובקיומם. מאותה נקודה, דפוס המאבק הפלסטיני נגד ישראל התקדם לאורך מסלול מוכר, המשותף לכל תנועות השחרור הפועלות מול כובשים עיקשים. אותן תנועות עומדות על הזכות לשוויון הן כפרטים והן כקולקטיב (לרבות הזכות להגדרה עצמית).

עימותים בין פלסטינים לכוחות הביטחון באזור בית אל, הגדרה המערבית, 29 במאי 2022. (צילום: Flash90)

התהליך הזה התפתח בכמה שלבים, החל בתביעה לשלטון עצמי, שהוכשלה בשל חוסר הפשרנות של העולם הערבי ונדחתה במידה רבה על ידי ממשלות ישראל בזו אחר זו. לאחר מכן הוא המשיך לאקטיביזם גדול יותר, שהונע מפעולה עממית פוליטית לא אלימה בעיקרה, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה בסוף שנות ה־80 של המאה הקודמת.

ברוב החלקים של אסיה ואפריקה, כולל גם בישראל, הדה־קולוניזציה הסתיימה בשלב זה, עם נסיגתן הפוליטית של המעצמות הקולוניאליות. במקרה שלנו החיפוש אחר פתרון דיפלומטי והחתימה על הסכמי אוסלו רמזו על אפשרות של שלום בר קיימא הכולל הכרה הדדית, מה שהוביל לחזרתה של הנהגת אש"ף לעזה ולחלקים מהגדה המערבית.

אולם, ההתנקשות בחייו של ראש הממשלה יצחק רבין והתגברות התסכול הפלסטיני הובילו להתפרצותו של גל אלימות נוסף, שלווה בפיצול פנימי ובהקצנה הולכת וגדלה בישראל ובשטחים הפלסטיניים (תזוזה ימינה בישראל, עלייתו של חמאס בעזה). למעגל ההסלמה הזה, כאן ובמקומות אחרים, נלווה תהליך של התערבות בינלאומית שהוסיפה שמן למדורה.

בכל צומת לאורך הדרך אפשר היה לעבור לדיפלומטיה. אך כל מאמץ בכיוון הזה, מיוזמת השלום הערבית, דרך תהליך אנאפוליס ועד להתערבותו של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי הסתיים בלא כלום וצמצם עוד יותר את האופציות הדיפלומטיות.

טקס החתימה על הסכמי אוסלו בבית הלבן, 13 בספטמבר 1993 (צילום: אבי אוחיון/לע"מ)

סבבי הלחימה האחרונים – בעיקר אלה המכונים בלשון מכובסת "מבצע שומר החומות" ו"מבצע עלות השחר" שזה עתה הסתיים – העצימו עוד יותר את מעגל האלימות והגבירו את ההקצנה הפנימית (שהוסיפה את הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ואת הכהניסטים היהודים ישירות אל תוך הקלחת).

הרגיעה היחסית בשנה האחרונה לא הצליחה לכסות על העובדה שהמצב בשטח מזכיר יותר ויותר את אופי הסכסוך הישיר בין היהודים לפלסטינים לפני 1948, עם תוספת עכשווית של עייפות והזנחה מצד רב מדינות העולם, שמשמרות בכך את מצב הקיפאון המסוכן.

הוויכוחים סביב הפרטים וההשלכות של הדינמיקה הזאת נוטים לעוור את עיניהם של משקיפים ושל המעורבים כאחד. באקלים כזה קל לשכוח את הלקח העיקרי של כל המאבקים לשחרור לאומי בעידן המודרני: כולם הצליחו  והובילו לסיומו של השלטון הזר.

אפילו העימותים האסימטריים ביותר (וייטנאם, דרום אפריקה, אוקראינה של היום) הוכיחו כי בסופו של דבר שום כוח לא יכול לעמוד לנצח בפני התביעה לחופש ולהגדרה עצמית. סביר להניח שגם ישראל לא תוכל

אפילו העימותים האסימטריים ביותר (וייטנאם, דרום אפריקה, אוקראינה של היום וכן ישראל עצמה) הוכיחו כי בסופו של דבר שום כוח לא יכול לעמוד לנצח בפני התביעה לחופש ולהגדרה עצמית. סביר להניח שגם ישראל, למרות  כל מאמציה, לא תוכל לחרוג מתוצאה זאת.

פלסטינים מפגינים ביום הנכבה, 2015 (צילום: STR/Flash90)

לפיכך, הדרך לפתרון הסכסוך הוא מכריע. בסבבי האלימות האחרונים, לרבות זה שהסתיים רק השבוע, תשומת הלב הייתה ממוקדת באסטרטגיית היציאה. היום כבר ברור שלא מספיק להשיג רק הפוגה צבאית.

המבחן האמיתי טמון בתרגום הרגיעה הזמנית לכדי תהליך דיפלומטי שיניב הסדר בר קיימה. זהו האתגר העיקרי הניצב בפני הישראלים והפלסטינים. אם שוב ינצלו את ההפוגה הזמנית רק כדי לתכנן כיצד לשפר את היכולות הצבאיות ולהיטיב – ולו במעט – את המצב ההומניטרי בעזה – לא ייעשה דבר מלבד הנצחת מעגל האימה והמשך הכאוס והאנרכיה.

אולם, אם – בעזרת גיבוי אזורי ותמיכה בינלאומית – יסכימו שני הצדדים להתמודד סוף סוף עם גורמי היסוד של הסכסוך ויסתכלו באומץ על השלכותיו – כפי שנעשה במקומות רבים אחרים – אולי אפשר יהיה להניע תהליך מדיני  משמעותי.

השגת הסכם – שיהיה כרוך בפשרות מאוד לא נוחות עבור רבים – הוא הצעד הראשון בהתחלתו של אותו שיקום הדרוש כדי לאפשר שוב חיים ראויים לכולם. השחר עדיין יכול להוביל ליום בהיר וחדש אם רק נשכיל לגרום לזה לקרות.