לפחות מתפוד לוהט אחד היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה חשבה שתוכל לחמוק. כל כך הרבה עניינים בוערים, נפיצים, מצויים על שולחנה – אולי בסוגיית מינויו של איתמר בן-גביר לשר הממונה על המשטרה, ניתן יהיה לפטור אותה מלהיכנס לעימות חזיתי נוסף מול המערכת הפוליטית.

ביום שני שעבר, שלושה ימים לפני השבעת הממשלה ה-37, הוגשה לבג"ץ עתירה לביטול מינויו של בן-גביר לתפקיד השר לביטחון לאומי – התואר המעודכן של השר לביטחון הפנים.

בעתירה שהוגשה באמצעות עורך הדין הוותיק גלעד ברנע, התבקש בית המשפט למנוע את מינויו של בן-גביר לתפקיד, בשל עברו הפלילי וכלל מאורעות הקריירה שלו, המלמדים על התנגשות מתמדת עם מוסדות אכיפת החוק ועם רעיון שלטון החוק באופן כללי.

בעתירה התבקש בית המשפט למנוע את מינויו של בן-גביר לתפקיד, בשל עברו הפלילי וכלל מאורעות הקריירה שלו, המלמדים על התנגשות מתמדת עם מוסדות אכיפת החוק ועם רעיון שלטון החוק באופן כללי

השופט יצחק עמית הורה למשיבים – ראש הממשלה בנימין נתניהו, השר בן-גביר והיועצת המשפטית לממשלה – להשיב לעתירה בדחיפות יחסית, עד ליום רביעי, ערב השבעת הממשלה.

אף שהעתירה לא כללה בקשה לצו ביניים שימנע את המינוי בטרם מתן פסק דין בעתירה, אפשר ללמוד מלוח זמנים בהול שכזה כי לדעת בית המשפט יש בעתירה טעם רב, לפחות לכאורה. שאחרת, היה מתווה קצב איטי בהרבה לקבלת תגובות המשיבים.

שופט בית המשפט העליון יצחק עמית (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

אלא שגם בצד השני לא פראיירים. את מה שעשוי היה להיראות כנקודה לזכות העותרים, מיהרו המשיבים למנף כטיעון מנצח לטובתם. ראשונה הייתה בהרב-מיארה עצמה, שמיהרה לנצל את העובדה שהן העתירה והן תגובתה שלה מוגשות בטרם בן-גביר מונה הלכה למעשה לשר, כדי לטעון שמדובר בכלל בעתירה מוקדמת ותיאורטית. נתניהו ובן-גביר מיהרו לפסוע באותו נתיב.

אי אפשר שלא להעלות חיוך אל מול ההיתממות הנשקפת מההודעה שניסחה הפרקליטות לבית המשפט, בשמה של היועצת.

"לפי דיווחים בתקשורת", נכתב שם, "בכוונתו של נתניהו למנות לתפקיד השר לביטחון הפנים את בן-גביר". ואולם, נטען, "עד להתייצבותה של הממשלה לפני הכנסת, בגדרה מציגה הממשלה את קווי היסוד של מדיניותה, הרכבה וחלוקת התפקידים בין השרים, אין לפנינו החלטת מינוי מוגמרת".

פחות מיממה חלפה, וה"דיווחים בתקשורת" על הכוונה למנות את בן-גביר הפכו למציאות ולעובדה מוגמרת. קשה להבין מדוע בחרו אנשי משרד המשפטים לפסוע במסלול הזה, זמן קצר כל כך לפני שמילותיהם הפכו לכאלה שאינן שוות את הנייר שעליו נכתבו. בן-גביר הושבע בכנסת לשר הממונה על המשטרה, והעתירה – גם אם הייתה תיאורטית בשלב שבו הוגשה – הפכה ממשית.

קשה להבין מדוע בחרו אנשי משרד המשפטים לפסוע במסלול הזה, זמן קצר כל כך לפני שמילותיהם הפכו לכאלה שאינן שוות את הנייר שעליו נכתבו. בן-גביר הושבע לשר, והעתירה הפכה ממשית

היצמדות נוקדנית שכזו לכללי הסף בבג"ץ הייתה הרי אמורה להוביל את בית המשפט לדחות על הסף את העתירות למניעת הרכבת הממשלה על ידי נתניהו, הנאשם בפלילים, במאי 2020, שהרי העתירות הוגשו אז מייד לאחר חתימת ההסכם הקואליציוני בין נתניהו לבני גנץ, בלי להמתין עד לאחר שהמנדט אכן ניתן בידו. גם אז היה יצחק עמית השופט שהחליט בעניין.

בית המשפט העליון דן בעתירות נגד ההסכם הקואליציוני בין מפלגת כחול לבן לליכוד. 4 במאי 2020 (צילום: Oren Ben Hakoon/POOL)

וגם הפעם: אתמול (ראשון), לאחר שהממשלה החדשה הושבעה והשרים נכנסו למשרדיהם החדשים, עמית מצא לנכון להבהיר כי לשיטתו אין מקום לסילוק העתירה על הסף.

"משהושלם הליך מינויו של בן-גביר", כתב עמית בנימוס אך בתקיפות, "מתבקשת היועצת המשפטית ליתן תגובה מקדמית לגופה של עתירה". הוא קצב ליועמ"שית עד אמצע השבוע הבא.

אפשר היה לקרוא בין השורות את מורת הרוח של עמית, על בחירתה של בהרב-מיארה להימנע מלומר בתגובתה הראשונה לעתירה שום דבר באשר לסוגייה המהותית, ולהתמקד אך ורק בהיבט של תיאורטיות.

אפשר היה לקרוא בין השורות את מורת הרוח של עמית, על בחירתה של בהרב-מיארה להימנע מלומר בתגובתה הראשונה לעתירה שום דבר באשר לסוגייה המהותית, ולהתמקד אך ורק בהיבט של תיאורטיות

הלכת דרעי-פנחסי

מדוע, בעצם, פסול בן-גביר מלשמש כשר הממונה על משטרת ישראל? מעטים האזרחים המכירים כמוהו את חדרי החקירות של המשטרה, ואת המסדרונות האפלוליים ביותר של נתיבי המשפט.

הנה מה שהעלו העותרים בחכתם:

"בן-גביר הוא מחולל אי-סדר ציבורי סדרתי ומוכשר ביותר. מעשיו מלווים לא פעם באלימות מילולית בוטה, נגועים בביטויי גזענות חמורים ושנאת האחר. פעולותיו כוללות גם אמירות ומעשים שגובלים ברדיפת יריבים פוליטיים, פגיעה בזכות להפגין של ציבורים מסוימים ושימוש בוטה ומסוכן בכלי נשק".

איתמר בן-גביר מעוכב על ידי המשטרה אחרי שהתפרץ לעבר אז ראש סגל הבית הלבן רם עמנואל בעת ביקורו בעיר העתיקה בירושלים, 27 במאי 2010 (צילום: AP Photo/Sebastian Scheiner)

האם די בכך כדי לפסול אדם מלכהן בתפקיד השר לביטחון לאומי?

עצם הדרישה למנוע מאדם לכהן בתפקיד מיניסטריאלי כלשהו, היא נגזרת של הלכת דרעי-פנחסי משנת 1993, במובנה הרחב. פעמים רבות הבהיר בית המשפט העליון כי אין לפרש את הלכת דרעי-פנחסי באופן דיכוטומי, כאילו הגשת כתב אישום נגד שר מחייבת העברתו מתפקיד, ואילו אי-העמדתו לדין פירושה שאין חובה להעבירו מתפקידו – או להימנע ממינויו.

פעמים רבות הבהיר העליון כי אין לפרש את הלכת דרעי-פנחסי באופן דיכוטומי, כאילו הגשת כתב אישום נגד שר מחייבת העברתו מתפקיד, ואילו אי-העמדתו לדין פירושה שאין חובה להעבירו מתפקידו

הלכה למעשה, הלכת דרעי-פנחסי קבעה כללים פחות נוקשים ביחס לשני הצדדים של המשוואה: בהחלט ייתכנו מצבים שבהם יועמד שר או סגן-שר לדין, אך כתב האישום לא יהיה חמור דיו כדי לחייב את העברתו מכהונה בסמוך להגשת כתב האישום.

מן העבר השני, בהחלט ייתכנו מקרים שבהם גם אם תיק חקירה ייסגר נגד שר בלי כתב אישום, או גם אם אין שום כתב אישום תלוי ועומד נגד אדם שיש כוונה למנותו לחבר הממשלה – יהיה זה בלתי סביר באופן קיצוני למנותו.

כל האמור נכון לגבי כל מינוי מיניסטריאלי בכל אחד ממשרדי הממשלה. אך יש שכבה נוספת של הקפדה, הממוקדת אך ורק במשרדי הממשלה האמונים על מערכת המשפט ואכיפת החוק: שר המשפטים והשר לביטחון הפנים (או ביטחון לאומי), האמונים על מערכת בתי המשפט, הפרקליטות ומערך התביעה, ומשטרת ישראל – אלו צריכים להיות בדרגה גבוהה עוד יותר מהרגיל של ניקיון כפיים.

איתמר בן-גביר בכנסת, 28 בדצמבר 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

עננה שעשויה לא לפסול אדם מלכהן כשר הבריאות, עשויה לפסול אותו מלכהן כשר לביטחון הפנים. בחוגי הימין הפוליטי זוכרים עד היום כיצד נמנע מאריאל שרון למנות את ראובן ריבלין לשר המשפטים לאחר בחירות 2003, בשל שרבוב שמו של ריבלין לפרשת "האי היווני", שהייתה מצויה עדיין בחקירה ושנסגרה לבסוף בשנת 2004.

בחוגי הימין הפוליטי זוכרים עד היום כיצד נמנע מאריאל שרון למנות את ראובן ריבלין לשר המשפטים לאחר בחירות 2003, בשל שרבוב שמו של ריבלין לפרשת "האי היווני"

בבואו לקיים ביקורת שיפוטית על מעשה הרכבת הממשלה, הנוגע בנגיעה ישירה לתשתית היסוד של המשטר הדמוקרטי – שכן הרכבת הממשלה היא מעשה שלטוני הנגזר מתוצאות הבחירות – יוכל בית המשפט לשאוב השראה מדמות מופת פוליטית נוספת, שבעניינה נכתבו לא מעט פסקי דין.

המדובר בצחי הנגבי, שמונה באותה הזדמנות, ב-2003, לשר לביטחון הפנים. חודשים אחדים לאחר מכן נפתחה נגדו חקירת משטרה בפרשת המינויים הפוליטיים במשרד לאיכות הסביבה. עתירות לבג"ץ ליוו הן את מינויו והן את עזיבתו את המשרד הממשלתי, שהמשטרה שתחת אחריותו החלה לנהל חקירה נגד השר שבראשו.

האם תקדימי העבר יוליכו את בית המשפט לפסול את מינויו של בן-גביר, שהתנגש בעבר פעמים רבות עם המשטרה, לשר הממונה על המשטרה?

השר לביטחון פנים צחי הנגבי מעניק שי לראש הממשלה אריאל שרון בעת ביקורו במשרד לביטחון פנים בירושלים, 5 באוגוסט 2003 (צילום: אבי אוחיון/לע"מ)

הנה מה שכתב השופט אליעזר ריבלין בעניינו של הנגבי בשנת 2003, נוכח הכוונה למנות את הנגבי לתפקיד, על אף שבעברו נרשמו כמה וכמה חקירות פליליות, שהסתיימו כולן בסגירת התיקים נגדו:

"אכן, כעס בליבו של אדם עשוי להבשיל לכלל טינה, וטינה – לכלל רגשי-נקם ויחס שלילי כלפי מושא הכעס. באותה מידה עשויה שביעות הרצון מאופן התנהלותו של אדם או גוף להביא לכלל הכרת תודה, וזו – למשוא פנים ולהידור. אך זוהי אפשרות ולא חזקה. זו הנחה אך לא הנחת עבודה".

ובמילים אחרות: קיימים כל כך הרבה שיקולים, לרבות שיקולים פוליטיים, שהם לגיטימיים לגמרי, במינויו של אדם לתפקיד שר, עד שנדרשות נסיבות קיצוניות וכבדות משקל כדי שבית המשפט יתערב במינוי וימנע מאדם כהונה במשרד ממשלתי מסוים. וזה עוד באקלים ציבורי-פוליטי נורמלי. את המסקנה יכול כל אחד לגזור לעצמו.