התשובה המיידית לשאלה בכותרת היא כמובן חיובית. הציבור בישראל, בסיוע הנהגתו, מקבל את המציאות לפיה סבבי אלימות בין ישראל ורצועת עזה הם בלתי נמנעים. האם אכן כך הדבר?

ובכן, בטרם ננסה להשיב על השאלה הזו, הבה נתאר את המציאות הקיימת:

• ברצועת עזה מתקיימת מזה תקופה ארוכה מדינה דה-פקטו בהנהגת חמאס.
• ההבחנה בין החמאס, שלא היה מעורב ישירות בשני העימותים האחרונים אולם אפשר את הירי מהרצועה, משרתת את שני הצדדים: מחזקת את מעמדו של החמאס ואת היעד האסטרטגי שלו להשתלט על התנועה הלאומית הפלסטינית; מצמצמת את היקף העימות האלים מבחינת ישראל ומותירה בעינה את "הכתובת האפקטיבית", קרי: החמאס.

ברצועת עזה מתקיימת מזה תקופה ארוכה מדינה דה-פקטו בהנהגת חמאס. ההבחנה בין חמאס, שלא היה מעורב ישירות בשני העימותים האחרונים אולם אפשר את הירי מהרצועה, משרתת את שני הצדדים

• המצב הקיים טוב לממשלת ישראל במישור המדיני – הוא משמר את ההפרדה הפוליטית בין הגדה והרצועה ומרחיק עוד יותר את חלופת ההיפרדות, קרי: פתרון שתי המדינות.
• ההקלות הכלכליות והאזרחיות מותירות את השליטה האזרחית על הרצועה בידי ישראל, ומשמשות אמצעי להותיר את השקט הזמני על כנו.
• הרשות הפלסטינית נדחקה מזמן לשוליים. לא הייתה מעורבת, אף למראית עין, בכלל המגעים להפסקת אש. אבו מאזן יצא לניו יורק על מנת לנאום ב-15 במאי בעצרת האו"ם לציון יום השנה לנכבה. משם ימשיך לריאד לפסגה הערבית, שתתמקד יותר בהשבתה של סוריה לחיק הערבי מאשר בבעיה הפלסטינית.
• המשך המצב הנוכחי איננו מהווה איום אסטרטגי, שמחייב את ישראל לחתור לחלופה שונה. המציאות שבין סבב לסבב הפכה לקבועה, ואיש לא מנסה לדבר על אסטרטגיה, או מדיניות, לטווח ארוך. הציבור בישראל מקבל את התנאים הללו כרע במיעוטו, ואיננו מפעיל לחץ משמעותי על הנהגתו לשנות את דרכיה.
• הזירה הבינלאומית והאזורית לא מתעניינת מדי, כבר שנים ארוכות, בסכסוך הישראלי–פלסטיני. מבחינה זו, אין לחץ ממשי על ישראל לשנות את מדיניותה. למען ההגינות יש לציין, שאף הרשות הפלסטינית לא מאתגרת מדי מציאות זו.

אם כן, בתום המבצע, ובתקווה שהפסקת האש אכן תתקבע, שני הצדדים ישובו למציאות המוכרת, כפי שנקבעה בשנים האחרונות: "שקט תמורת שקט", מלווה בהקלות כלכליות ואזרחיות ככל שיתירו הנסיבות הטקטיות בשטח.

המציאות בין סבב לסבב הפכה קבועה, ואיש לא מנסה לדבר על אסטרטגיה או מדיניות לטווח ארוך. הציבור בישראל מקבל את התנאים הללו כרע במיעוטו, ואיננו מפעיל לחץ משמעותי על הנהגתו לשנות את דרכיה

מה ניתן בכל זאת לעשות כדי לאתגר מציאות מדכדכת מעין זו? בנסיבות הנתונות ניתן אולי לפעול בשני כיוונים עיקריים:

1. מול רצועת עזה

בהינתן שהאינטרס הישראלי הנוכחי, ועל אחת כמה וכמה של ממשלת "ימין על מלא" זו, לשמר את שלטון החמאס בעזה, מתבקש מהלך יזום מצידה, שתכליתו שיפור דרמטי במצב הכלכלי ברצועה.

אמנם הנוסחה "שיקום תמורת פירוז" הועלתה כבר בעבר גם על ידי האיחוד האירופי, והקוורטט בזמנו, ונדחתה על ידי החמאס, אולם על פניו מתקיים מפגש אינטרסים בין ישראל והחמאס. זה האחרון מבקש לשמר את שליטתו, ולהיענות לרחשי לב הציבור ברצועה, המשווע לתנאי חיים משופרים. למעשה, כך גם ישראל הנוכחית.

במילים אחרות: מו"מ, עקיף כמובן, בין שני הצדדים שיצוק תוכן לנוסחה דלעיל מתבקש, ואולי במיוחד לאחר סבב אלימות נוסף בו חמאס לא היה מעורב באופן ישיר. ניתן לכלול בו גם את שדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה, סביבו כבר מתקיימים מגעים בין הצדדים, כולל גישה ישראלית חיובית, בהובלה מצרית.

2. מול הפסגה הערבית

פסגת הליגה הערבית, הצפויה להתכנס לקראת סוף השבוע בריאד, מתקיימת על רקע פעלתנות סעודית מרשימה ועל רקע תהליך הפשרה אזורי, שעיקריו חידוש היחסים הדיפלומטיים בין ריאד וטהרן, והשבתה של סוריה ומשטר אסד לקולקטיב הערבי.

על פי דיווחים שונים, גם היוזמה הערבית, מבית מדרשה של סעודיה, צפויה לעלות. מתקיימים, כך נראה, מגעים והתייעצויות בין סעודיה והאיחוד האירופי. לא ברור אם אכן תהיה בסופו של דבר התייחסות קונקרטית ועדכנית ליוזמה הערבית.

ברור שהפסגה תייצר את האמירות המתבקשות סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובעיקר אל מול הממשלה הנוכחית בישראל והדאגה הגוברת לנוכח מדיניותה בזירה הפלסטינית.

ישראל יכולה לנצל את ההזדמנות של כינוס הקולקטיב הערבי על מנת לספק רטוריקה חיובית, אף אם לא מחייבת, שיכולה להשתלב בתהליך הדטאנט האזורי, באופן שיסייע למהלכים הסעודיים. ככלות הכול, רה"מ בנימין נתניהו העמיד את סוגיית חימום היחסים עם ריאד על ראש שמחתנו.

ישראל יכולה לנצל את כינוס הקולקטיב הערבי כדי לספק רטוריקה חיובית, אף אם לא מחייבת, שתסייע למהלכים הסעודיים. ככלות הכול, רה"מ העמיד את סוגיית חימום היחסים עם ריאד על ראש שמחתנו

*  *  *

כך או כך, הגיע הזמן שהחברה הישראלית תפסיק להתעסק אך ורק בהכרח "להשיב את ההרתעה" ו"להנחית עליהם מנה אחת אפיים". אלו לא מובילים לשינוי מהותי, מעבר לשקט זמני בין סבב אלימות למשנהו. חובה לתבוע מן הממשלה, תהא אשר תהא דמותה, אסטרטגיה ארוכת טווח יותר, שאיננה מתייחסת למציאות הנוכחית כגזירת גורל.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/