מדי יום, מאז השבעת ממשלת ישראל השלושים ושבע בדצמבר האחרון, תמונה או סוגיה בוערת תופסות את תשומת הלב של הציבור המרכז-שמאלי בארץ. שני נושאים בלטו במיוחד בשבוע האחרון: הדרת נשים במרחב הציבורי, ובפרט בתחבורה הציבורית, ומקרה האלימות המחריד במהלכו 16 שוטרים הכו עצור פלסטיני ממזרח ירושלים וחרטו על לחיו מגן דוד.
תמונות רבות צפות בתודעה הציבורית בעת האחרונה: האלימות הקשה שחווה אמיתי בריליאנט בן ה-18 בידי שוטרים בהפגנה בתל אביב; רצח קוסאי מעטאן בן ה-19 על-ידי מתנחל בכפר בורקה; הפגנות הנשים באדום נגד משטר ההדרה והדיכוי.
תמונות רבות צפות בתודעה הציבורית לאחרונה: האלימות הקשה שחווה אמיתי בריליאנט בן ה-18 בידי שוטרים בהפגנה בת"א; רצח קוסאי מעטאן בן ה-19 על-ידי מתנחל בכפר בורקה; הפגנות הנשים באדום
כותרות מבעיתות חולפות לנגד עינינו בקצב מסחרר: שלילת תקציבים מרשויות ערביות, שלילת ביטוח רפואי מפליטי מלחמה אוקראינים קשישים, חוקים פרסונליים שנועדו לקדם שחיתות שלטונית.
דומה שכל השדים התפרצו לפתע בפרץ זעם נקמני מקופסת הימין המתנחלי-משיחי והחרדי. ישנה תחושה שתאוות העליונות היהודית, הפטריארכלית, הלהט"בופובית, לפתע לא יודעת שובע.
האמנם?
אין ספק שחזינו עליית מדרגה מזעזעת בחצי השנה האחרונה. תפיסת העולם הליברטריאנית של מקדמי ההפיכה המשטרית התערבבה עם תפיסות ארץ ישראל השלמה של הימין המתנחלי ועם הפונדמנטליזם הדתי של המפלגות החרדיות, ויצרו כאן מפלצת בעלת ממדים מיתיים של ממש.
אולם כשקראתי על האלימות כלפי העצור הפלסטיני בידי 16 שוטרים בירושלים, וחזיתי את הזעקה הציבורית (החשובה כל-כך) לנוכח המקרה המזוויע, לא יכולתי שלא להיזכר במקרים דומים בעבר שלא זכו לכל תהודה או עניין.
ב-2019 עבדתי בארגון זכויות האדם המוקד להגנת הפרט, וזכור לי במיוחד מקרה בו הגשנו תלונה למח"ש בגין אלימות קשה שהופעלה נגד קטין פלסטיני בן 17 במגרש הרוסים. אמיר אבו סביח, נער פלסטיני בן 17, תושב ירושלים המזרחית, נלקח ממיטתו למעצר באישון לילה, ובארבע בבוקר הותקף באלימות בתחנת המשטרה. בין היתר הוטח ראשו בקיר וברצפה וניתנו לו בעיטות בעודו שרוע על הרצפה – כל זאת, כשהוא אזוק בידיו וברגליו ומכוסה עיניים. שני חוקריו בתחנה לא עשו דבר למרות שדיווח על ההכאה ולמרות הפציעות בפניו, ואף השאירו אותו ללא טיפול רפואי. טיפלנו במקרים דומים נוספים במהלך תקופתי במוקד, שלא זכו לכל תהודה ציבורית.
דומה שכל השדים התפרצו לפתע בפרץ זעם נקמני מקופסת הימין המתנחלי-משיחי והחרדי. ישנה תחושה שתאוות העליונות היהודית, הפטריארכלית, הלהט"בופובית, לפתע לא יודעת שובע. האמנם?
אני נזכרת בימים אלה במתקני סהרונים וחולות, שבין 2007-2018 שימשו לכליאה שרירותית של מבקשי מקלט מאריתריאה וסודן לתקופות של שנה או שלוש שנים, אף כי לא הואשמו בכל פשע מלבד בריחה ממשטר דכאני וניסיון להגיש בקשת מקלט בישראל.
אני חושבת על קווי האוטובוס בגאולה ובמאה שערים, בהם כבר שנים רבות נהוגה הפרדה בין נשים לגברים. נשים מאחורה, כמובן. אני נזכרת בשלטים הגדולים שתלויים מאז שאני זוכרת את עצמי ברחבי השכונות החרדיות בירושלים, המזכירים לנשים "לא צנועות" שאינן רצויות שם.
אני נזכרת במכת"זיות שהופעלו נגד מפגיני בלפור ב-2021, ובמעצרים של המפגינים שסירבו לקבל ראש ממשלה מושחת שאינו מוכן לפנות את כיסאו חרף החשדות בפלילים נגדו.
אני חושבת על מוחמד אבו ח'דיר. על משפחת דוואבשה מדומא. על איאד אל חלאק.
כל הדוגמאות האלה קודמות את הממשלה הנפשעת שכולנו קמות וקמים נגדה היום. ועל אף שמדובר בהחלט בעליית מדרגה מדאיגה ביותר, ברור גם כי יסודות התופעות הנחזות כעת הונחו בשקדנות משך כמה עשורים לפחות.
כל הדוגמאות האלה קודמות לממשלה הנפשעת שכולנו קמות וקמים נגדה היום. ועל אף שמדובר בהחלט בעליית מדרגה מדאיגה, ברור גם כי יסודות התופעות הללו הונחו בשקדנות משך כמה עשורים לפחות
אם כן, מה השתנה לפתע? מהיכן הגיעה תחושת תיבת הפנדורה?
אולי מה שהשתנה זה בעצם: אנחנו. הבוטות שבה הדברים מתפתחים, ההקצנה חסרת המעצורים, הלא מתנצלת, גוררת תגובת נגד.
לראשונה א.נשים במיינסטרים הישראלי מדברים על אלימות מתנחלים, נחרדים שאיש לא פועל לעצור את פורעי החוק ששורפים כפרים ומטילים טרור על קהילות שלמות.
לראשונה, הקצב שבו הדרת הנשים החרדית זולגת למרחב שלנו מבהיל אותנו ממש. לראשונה אנחנו שומעות על עצור פלסטיני שחטף מכות בידי שוטרים, ושעל גופו הוטבע סמל של עליונות יהודית, ואנחנו מזדעזעות ומפחדות עד עמקי נשמתנו ממה שהפשעים האלה אומרים על עתיד הבית שלנו. ועל ההווה שלו.
ההתפקחות הזו חשובה מאין כמוה, וטמון בה פוטנציאל. היא יכולה לתת לנו כוח, ואולי אפילו קצת תקווה. מבלי לראות את הדברים כפי שהם, אין שום סיכוי לתקן אותם.
הדברים פה תקועים כבר שנים במסלול הידרדרות שצובר תאוצה מתגברת. עכשיו כולנו יודעים את זה. עכשיו אנחנו רואים איך המדינה הזו מתייחסת לכל מי שאינו יהודי, גם כשמדובר בפליטי מלחמה אוקראינים קשישים חולי סרטן. אין מקום לחמלה אם דמם אינו טהור. עכשיו אנחנו יודעות איזה מין מרחב ציבורי הממשלה הזו רוצה לייצר עבורנו כנשים.
אם כן, מה השתנה לפתע? מהיכן הגיעה תחושת תיבת הפנדורה? אולי מה שהשתנה זה בעצם: אנחנו. הבוטות שבה הדברים מתפתחים, ההקצנה חסרת המעצורים, הלא מתנצלת, גוררת תגובת נגד
אין לנו זמן לעכל את כל הזוועות. צריך לקבל אותן בתור המצב הקיים, ולפעול במרץ לסיום הכיבוש והאפרטהייד, ליצירת מערכת שמכבדת מבקשי מקלט שנסו על חייהם, לבניית שיטה חדשה שבה כל אחת ואחד חיה בביטחון, בשוויון, ובזכויות מלאות.
יאללה, לעבודה.
לי כספי היא פעילת זכויות אדם העובדת בעמותת רופאים לזכויות אדם. בעלת תואר שני במשפט זכויות אדם בינלאומי מאוניברסיטת אדינבורו, ומאמינה גדולה בכוח של לימודי ערבית ככלי לשינוי תפיסת המציאות שלנו, וביכולת של כל אחת ואחד מאתנו לעשות צעדים קטנים של אמפתיה ובניית אמון.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוכל מילה אמת לאמיתה ואף יותר גרוע ממה שנאמר כאן! ניתן להסתכל גם לאחור מתחילת המאה העשרים מאבק הימין הקיצוני נגד תנועת העבודה וההתיישבות הם מעולם לא בנו כלום. פרט לפשעי המלחמה בשטחים כאשר חיסלו את מדינת הרווחה בישראל והעבירו אותה לשטחים כאפרטהייד סיפוח זוחל ורצח יום יומי. ויש סיפור היסטורי ארוך עכשיו מתקרבים מאוד לתשוקתם המלאה מדינה אוטוקרטית ספרטנית לאומנית קיצונית פטריארכלית במלחמת רצח נצח עם לבדד ישכון ללא משפט העמים אלא רק "מפקד אליון" כביטוי של יגיל לוי