יהודי ארצות הברית בדרך כלל בורחים מהפוליטיקה הישראלית ונמנעים מביקורת ישירה על הממשלה. כך גם לגבי ידידי ישראל אחרים, כמו רוב הממשלים בארה"ב.

אבל ישראל המודרנית נמצאת במגננה נואשת מול כוחות אפלים שקמו עליה לכלותה, כדי להקים על חורבותיה תיאוקרטיה אוטוריטרית חמושה בנשק גרעיני. היא זקוקה לקצת עזרה מחברים.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

בגיל 62 הגעתי למנהלת משאבי אנוש במקום עבודתי והודעתי לה שאני מעוניינת לפרוש. התגובה המיידית שלה הייתה "אבל את לא נראית".

"איך אני אמורה להיראות?", שאלתי בצחוק. "עם מקל ביד?" ככה התחילה ההיכרות האישית שלי עם הגילנות.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגו"ניט וקרן אלי ודליה הורוביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים, מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.

לפעמים אדם סוחב תיק על גבו.
לפעמים הוא נושא אותו על כתפו.
לפעמים משא התיק נסבל,
ולפעמים סחיבתו נדמית קשה מנשוא
– יש רגעים כאלה.
ויש רגעים בהם הוא שואל את עצמו
– מה יהיה אם אניחו מידי?
מה יהיה אם אוריד את התיק מגבי?
אבל לא באמת יש אופציה כזו.
מדובר בסוג של חלומות בהקיץ.
סוג של פנטזיה.

לפעמים אדם סוחב תיק על גבו,
ועל אף שיכול שמדובר
בעניין של כמה שנים,
הוא מרגיש כאילו הוא נושא אותו
על גבו ואיתו חיים שלמים.
הוא מנסה להיזכר מה היה קודם,
אי-אז, בטרם הונח על גבו התיק,
אבל הזיכרון נעשה מעורפל
והתמונה היחידה שעולה במוחו
היא דמותו-שלו עם התיק שאיתו,
התיק שאותו הוא נושא על גבו.