מלחמת עזה מתקרבת לנקודת ההכרעה האמיתית שלה: למי יהיה הקרדיט על הניצחון, ולחילופין מי יהיה אשם בכישלון?

אחרי הזובור לצמרת צה"ל בקבינט המורחב, ומכונת הרעל נגד בכירי הצבא ברשתות, כבר די ברור שבנימין נתניהו כמו בנימין נתניהו רוצה לשלוט בנרטיב המלחמה. הוא הנחה, הוא הורה והוא ולודימיר זלנסקי. הצבא לא עמד ביעדים שזלנסקי/ביבי קבע לו והצבא הוא זה שנכשל.

וליתר דיוק: נשאלת השאלה האם המלחמה נגמרת בחאן יונס, או יורדת גם לרפיח. ההבדל הוא שאם היא נגמרת בחאן יונס – צה"ל ניצח, וגם יש אפשרות לעסקה עם יחיא סנוואר, לפיה הוא ישחרר את החטופים בתנאים כאלה ואחרים ויצא אל מחוץ לרצועה. זאת תמונת ניצחון של צה"ל ולא של נתניהו.

האם המלחמה נגמרת בחאן יונס או יורדת לרפיח? אם היא נגמרת בחאן יונס – צה"ל ניצח, ויש אפשרות לעסקה עם סנוואר לשחרור החטופים ויציאתו מהרצועה. זאת תמונת ניצחון של צה"ל ולא של נתניהו

לעומת זאת, אם צה"ל יורד לרפיח, הרי זאת משימה באמת בלתי אפשרית. היא תעמיד את צה"ל מול צבא מצרים, מכיוון שעבד אל פתח א-סיסי מתנגד לכך בכל תוקף. תתפתח מתיחות בין ישראל לבין צבא מצרים, אשר תחבל בכל המאמץ האמריקאי להקים ציר ישראלי-סוני מול איראן.

נתניהו יודע זאת, אבל לא אכפת לו. הוא רוצה לטעת אשליות בקרב תומכיו והגרנדמייזרים שאכן התנחלויות גוש קטיף יקומו לתחייה ופליטי עזה ינהרו למצרים.

לא רק ארצות הברית מתנגדת לכך, גם קבינט המלחמה המצומצם. צה"ל לא יירד לרפיח למרות "ההנחיות" ו"ההוראות". לא תהיה עסקת חלופי חטופים, ישראל תפסיד, כלומר: צה"ל יפסיד, למרות שנתניהו וצבא "האריות" היה מוכן ומזומן לרדת לרפיח.

נתניהו חייב לגייס אחריו את להקות תומכיו המסורתיים כדי לקדם את פני ההפגנות נגדו ביום שאחרי או בהפוגה הגדולה. הבחירה הראשונה שלו הייתה פייק המדינה הפלסטינית. פירושו של דבר: לטרגט את ג'ו ביידן ותוכניותיו ליום שאחרי המלחמה כאיש הרע במערכת הבחירות. אבל הישראלים לא היו מוכנים להתגייס מול ביידן.

ירידת צה"ל לרפיח, זו משימה בלתי אפשרית, שתעמיד את צה"ל מול צבא מצרים כי א-סיסי מתנגד לכך בכל תוקף. תתפתח מתיחות בין ישראל לצבא מצרים, שתחבל במאמץ האמריקאי להקים ציר ישראלי-סוני מול איראן

בסוף השבוע, בכיר פתח לשעבר מוחמד דחלאן תקע את המסמר האחרון בארון פייק המדינה הפלסטינית, כאשר בריאיון לרשת טלוויזיה של המפרץ אמר שני דברים – שהרשות הפלסטינית אשמה לא פחות מחמאס באסון של הפלסטינים, וכי אם יתבקש לתת את חלקו בשיקום עזה, יעשה זאת כאיש פרטי ולא כמי שמייצג את הרשות הפלסטינית.

זה פותח פתח לאפשרות שאישים פלסטיניים ידועים, כמו ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר סלאם פייאד, שסולק בידי אבו מאזן מכהונתו ומאז חזר לארצות הברית – ישתתפו בגוף בינלאומי לשיקום עזה. אולי במסגרת הבנק העולמי או כאישים שאינם מייצגים את אש"ף או את הרשות. אגב, סלאם פייאד ודחלאן קרובים מאוד זה לזה.

על מנת להבין מדוע הרחבת המלחמה לרפיח מסוכנת לישראל, צריך להבין את מדיניות מצרים.

מכיוון שישראל העדיפה בעזה את הקשר עם קטאר על פני הקשר עם מצרים, מצרים הייתה חייבת למצוא משענת עבורה בתוך עזה ומצאה את סנוואר. כלומר: מול הקשר הישראלי-קטארי – יצרה מצרים קשר משלה, וביססה את מעמדה ברצועה ביחסים עם סנוואר. זאת במקביל ליחסי קטאר-ישראל עם אותו סנוואר.

מכיוון שישראל העדיפה בעזה את הקשר עם קטאר על פני הקשר עם מצרים, מצרים הייתה חייבת למצוא משענת בתוך עזה ומצאה את סנוואר. כלומר: מול הקשר הישראלי-קטארי – יצרה מצרים קשר משלה עם אותו סנוואר

בגלל הניסיון הטראומטי של מצרים עם האחים המוסלמים וחמאס עצמו, ובגלל תאי דאע"ש בסיני, המצרים לא רוצים לראות שום פלסטיני בסיני. בכירים של אש"ף אמרו לי, כי כאשר הם בקהיר הם משתדלים לא לדבר בעגה הפלסטינית אלא במצרית בלבד, מחשש לאלימות רחוב נגדם.

עוברי אורח פלסטינים בנמל התעופה של קהיר נחשפים לבדיקות מדוקדקות ומעליבות, ואפשר לומר שהמצרים אוהבים את הבעיה הפלסטינית, אבל שונאים את הפלסטינים.

המעורבות המצרית בעזה חשובה לה משתי בחינות – המעורבות בעזה היא הזירה האחרונה שנשארה לה כדי להפגין מעורבות אזורית, וכדי להבטיח כי האוריינטציה של חמאס תהיה מופנית כלפי ישראל ולא כלפי מצרים.

לפיכך, יש רגליים להערכה כי מצרים אכן העלימה עין מהברחות הנשק לחמאס. מאמציה להקים עם סנוואר אזורים כלכליים משותפים – לא זכו לעידוד מישראל, שהעדיפה את המזומנים של קטאר.

היה אפשר – ועדיין אפשר – להגיע עם מצרים להבנות אסטרטגיות כדי לחסום את ציר פילדלפי. זאת, למשל, תמורת תפקיד מצרי בשיקום עזה, יחד עם סעודיה וגופים בינלאומיים כמו הבנק העולמי.

יש רגליים להערכה כי מצרים אכן העלימה עין מהברחות הנשק לחמאס. מאמציה להקים עם סנוואר אזורים כלכליים משותפים – לא זכו לעידוד מישראל, שהעדיפה את המזומנים של קטאר

אבל מכיוון שממשלת הגרנדמייזרים רוצה לחזור לגוש קטיף – לא מתקיים עם מצרים ועם סעודיה שום דיבור על היום שאחרי.

וגם אין אופק לסיום המלחמה, כי אל תיתנו לצה"ל לנצח.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.