זה היה ב-1978. בחודש מרס נכנסו חיילים ישראלים לדרום לבנון במסגרת מבצע ליטני; באפריל, ניצחה ישראל לראשונה באירוויזיון עם השיר "אבניבי" של יזהר כהן; ובספטמבר, חתמו ראש הממשלה מנחם בגין, ונשיא מצרים אנואר סאדאת, על הסכם ראשון בדרך לשלום בין הישראלים לערבים – הסכמי קמפ דייויד.
הסכם השלום הרשמי, שנחתם בשנה שלאחר מכן, יתגלה כהסכם עמיד באופן בלתי צפוי, וככזה הוא שרד את ההתנקשות בסאדאת ב-1981, כמה מלחמות בלבנון ובעזה, ממשלה שהקימו האחים המוסלמים בקהיר ב-2012, וגם את הזעם ארוך השנים בעולם הערבי והמוסלמי על קבלת ישראל על ידי מצרים.
במהלך כל התקופות האלו, הסכם השלום בין ישראל לבין המדינה הערבית המאוכלסת ביותר – ועם הצבא הגדול בעולם הערבי – נותר עומד איתן.
אך באותו ספטמבר, בירושלים, עמד בגין בפני גינוי מצד בני בריתו הקרובים ביותר מהצד הימני של המפה הפוליטית. הם זעמו על הוויתור על השטחים הכבושים ועל פינוי סיני, וכן על ההכרה, המשתמעת מההסכם, בזכויות הפלסטינים.
זמן קצר לאחר ההודעה על חתימת הסכם השלום בבית הלבן, תקף בחריפות את ההסכם חבר הכנסת מהליכוד משה שמיר. הוא טען כי פירוק היישובים בסיני הוא "מכה ליהודי שעמד והיה מוכן להילחם מול המתקפות שמנגד".
מנחם בגין: "על פי כל קוד מוסרי שאני פועל על פיו, המאזניים נטו לכיוון הסכם השלום. אין דרך אחרת. עם הכאב, ההעלבות, הצעקות – אין דרך אחרת. עד ליום מותי, אני מאמין שזו הבחירה הנכונה. אין התחמקות כאן"
"יש לי את הרושם שבקבלת ההחלטה, הזו הממשלה הזו חזרה למצב של קבלת תרומה מאחרים, או קיבוץ נדבות, של השפלה בפני הנדבנים", הוסיף.
בגין "לא מביא שלום או ביטחון או כבוד. הוא מביא לנו חלוקה מחדש של ארץ ישראל", זעקה ח"כית נוספת מהליכוד, גאולה כהן, שהתלוננה בפני אחד הכתבים על כך שבגין "אמר פעם שהוא לעולם לא ישלח חייל יהודי לגרש מתיישב יהודי. הוא עשה את כל מה שהוא לא יעשה".
אך בגין לא התרשם מהתוכחות. "הייתי צריך להחליט", הוא אמר. "הסכם השלום היה מצד אחד של המאזניים – והיישובים מהצד השני.
"על פי כל קוד מוסרי שאני פועל על פיו, המאזניים נטו לכיוון הסכם השלום. אין דרך אחרת. עם הכאב, ההעלבות, הצעקות – אין דרך אחרת. עד ליום מותי, אני מאמין שזו הבחירה הנכונה. אין התחמקות כאן, אין בריחה מאחריות".
גם בשיחה עם חיילים, הייתה לבגין תגובה. "השלום נולד, בראש ובראשונה, מהדם שלנו. עבור השלום, הקרבנו 12,000 מטובי בנינו, בחמש מלחמות, מלחמה אחת אחרי השנייה, קרב אחד אחרי השני. אנחנו רוצים לשים לזה סוף. זו ההזדמנות שלנו. זה הסיכוי".
ארבעה ראשי ממשלה יוצאי דופן
הסיפור על חילופי דברים אלה מובא בספר חדש, Be Strong and of Good Courage, שכתבו שניים מהאמריקאים הצופים ומנתחים את האזור שנים רבות: היועץ לשעבר של נשיא ארה"ב והשליח למזרח התיכון, דניס רוס; והחוקר במכון וושינגטון למדיניות במזרח הקרוב, דייויד מקובסקי.
הספר שלהם הוא הרבה דברים: היסטוריה של ארבעה ראשי ממשלה ישראלים יוצאי דופן, דיון על הצורך של ישראל בהיפרדות מהפלסטינים, ואזהרה עמוקה יותר – שלא נשמעת לרוב מגורמים הנמצאים עמוק במחנה הפרו-ישראלי – על העלויות ארוכות הטווח של תרבות האי-החלטה של ישראל בעידן הנוכחי.
ארבעה מחמשת פרקיו מספרים את סיפורם של ארבעה ראשי ממשלה ישראלים וההחלטות האמיצות שלקחו כדי לקדם את קיומה של מדינה יהודית בטוחה ומשגשגת:
- דוד בן גוריון: על ההחלטה שלו להצהיר על עצמאות המדינה בסופו של המנדט הבריטי, וזאת למרות התפתחות הבידוד הדיפלומטי והאסטרטגי של המדינה, והוודאות בדבר הכוונה של צבאות ערב לפלוש לישראל בתוך זמן קצר.
- מנחם בגין: על ההחלטה שלו לוותר על השטחים הכבושים ולפרק את ההתיישבות על מנת להגיע לשלום עם מצרים, וזאת למרות ההוקעה מצד רבים מעמיתיו ומבני הברית שלו מימין.
- יצחק רבין: על הזינוק שלו לתהליך השלום עם הפלסטינים, שנולד מתוך אי שקט באשר לעלויות המוסריות והדיפלומטיות של הכיבוש, והאמונה כי הפוליטיקה הפלסטינית תוכל לגמול לנסיגה של ישראל, בשלום.
- אריאל שרון: גיבור ההתיישבות במשך שנים רבות, שלא פחד להביט בעיניים של תנועת ההתיישבות ולקדם נסיגה מעזה, וזאת בניסיון לאפשר לישראלים להיפרד מהפלסטינים, לאחר שתהליך השלום קרס.
הבחירה הגורלית של ישראל
הפרק החמישי והאחרון, הנקרא Israel's Fateful Choice (הבחירה הגורלית של ישראל) עוסק בעתיד לבוא, ובכך שהמדינה היהודית עומדת בפני צומת דרכים.
על ישראל להחליט, נכתב שם, אם הכיבוש וההתיישבות בגדה המערבית צריכים לקבל אפשרות להתרחב ולהתבסס, כך שלא יהיה ניתן להסיר אותם בכל שרטוט עתידי של הגבול בין ישראל לבין מדינה פלסטינית נפרדת. החלטה זו, נכתב שם, תדון את הפלסטינים ואת ישראל כמעט באופן ודאי לתרחיש סיוטי של דורות שלמים, שבו הם נאלצים לגור באותה טריטוריה ולנהל אינספור עימותים.
פתרון שתי-מדינות הולך ונעלם במהירות, ואין חלופה ישימה שהוצעה במקומה, הם טוענים שם.
לדבריהם, ישראל חייבת להקשיב לעברה, למנהיגים שקיבלו "החלטות גדולות", ולמצוא אדם שיכול לנקוט בצעדים הנדרשים כדי לשמור על התוצאה של שתי-מדינות.
לכן, בבירור, מדובר על ספר העוסק בבנימין נתניהו, ראש הממשלה עם הכהונה הארוכה ביותר בישראל, ששולט במדיניותה בעשור האחרון. לאורך הספר, מספקים הכותבים הערכות של ראשי ממשלה בעבר במונחים שהם תוכחה – ואולי אפילו שידול – של נתניהו.
הדור האחרון שלא פוחד להחליט
הספר נפתח עם רוס, אשר נזכר באחת מהפגישות האחרונות שלו עם אריאל שרון לפני השבץ שבו לקה ב-2005. השניים נפגשו "על מנת שווארמה" ושרון הציע את האבחנה הזו: "הדור שלי הוא האחרון שלא מפחד לקבל החלטות גדולות. אני חושש שהדור הבא יובל על ידי פוליטיקאים והם לא יוכלו להחליט".
אותם "פוליטיקאים" הם התייחסות ברורה לנתניהו הבעייתי, שהוביל מרד נגד שרון בליכוד לאחר ההתנתקות, ואותו כינה שרון פוליטיקאי "היסטרי" ו"פאניקר".
הכותבים לא מפחדים להבהיר זאת באופן ברור. בגין, סוג של סנדק פוליטי של נתניהו, הצליח "לאמץ ריאליזם פוליטי, על בסיס שיקול הסיכונים של הפעולה מול אי-פעולה", הם כותבים. "האינטרסים הלאומיים של ישראל היו חשובים יותר מהגישה או הזעם של אלו שהיו במחנה הפוליטי שלו. מנהיגים קיבלו החלטות, אפילו כשהיה כואב לעשות זאת".
במקום אחר בספר, הם כותבים: "בהיסטוריה היחסית קצרה שלה, ישראל עמדה מול רגעים קריטיים הקוראים להחלטות אמיצות במלחמה ושלום.
"עד עכשיו, היו לה מנהיגים שהצליחו והיו מוכנים להתעלות בהתאם לרגע. אותם מנהיגים לא נסוגו לאור האתגרים המאיימים; הם לא ניסו להימנע מההחלטות שהם הבינו שצריכות להיעשות".
המדינויות סותרת את הטענות
לקראת סוף הספר, שואלים הכותבים מדוע נתניהו, שבעבר קידם בפומבי את הרעיון וההכרח בשתי מדינות, אפשר לעצמו לשקוע "במסלול הנוכחי אשר מאיים להפוך את ישראל למדינה דו-לאומית, הן באופן פומבי והן פרטי. ראש הממשלה אמר שישראל לא תהיה מדינה דו-לאומית. אך המדיניות שלנו סותרת את הטענות שלו ומובילה אל הכיוון הזה".
אולי, הם תוהים, הוא "שינה את דעותיו על מדינה אחת, ובדומה לאחרים בימין, סבור שהעולם ילמד לחיות עם פלסטינים שיקימו לעצמם שלטון עצמי תחת השליטה של ישראל.
"או אולי הוא מקווה שאם הוא יתחמק מספיק זמן, יצוץ פתרון אחר. לדוגמה, הסדר קונפדרציה עם ירדן המאפשר לישראל לשמור על מקסימום שטח ולספוג מספר מינימלי של פלסטינים.
"או שאולי ראש הממשלה נתניהו סבור שעדיין יש לו זמן (להקים מדינה פלסטינית) והוא צריך רק ליצור ממשלה שונה עם מפלגות מרכז".
לקוראים המבולבלים באשר לכוונות של נתניהו באשר לפלסטינים, הפסקה הזו לא שווה כלל, משום שהיא מראה כי רוס, איש מפתח בנושא השלום הישראלי-פלסטיני הן עבור ביל קלינטון והן עבור ברק אובמה, לא יודע בעצמו – וגם נתניהו עצמו אולי לא יודע.
זהו המסר הפשוט של הספר, הנגדה כמעט קריקטורית בין הענקים בעלי עצבי הפלדה של האתמול, לעומת היבול הנוכחי של בעלי ברכיים חלשות.
זו תמונה שישראלים רבים, מימין ומשמאל גם יחד, עשויים להסכים איתה. אבל היא תמונה שטחית וכזו שניתן להפריך בקלות, למרות הכל.
אחרי הכל, חוסר ההחלטיות של נתניהו באשר לבעיה הפלסטינית אינו שטחי. אכן, זה אולי מה שהבוחרים שלו אוהבים בקשר אליו. האופטימיות שהניעה את בעלי החזון של מנהיגים כמו רבין ושרון – שדמיינו שלום עם הפלסטינים, ואז היפרדות חד-צדדית והרתעה – מובנים היום על ידי הרוב המכריע של הישראלים בתור חלק מהעבר הנאיבי, לא יותר מכך.
תהליך אוסלו בשנות ה-1990 הסתיים בגלים של פיגועי התאבדות של האינתיפאדה השניה ב-2000, והנסיגה מעזה של 2005 הסתיימה בהשתלטות חמאס על השטח ב-2007, תוצאה שעשויה להתרחש בסדר גודל גדול יותר אם ישראל תיסוג מהגדה המערבית.
עבור רוב הישראלים, השינוי מעידן שרון לעידן נתניהו לא מרגיש כמו מדינה שהפכה לפחות שאפתנית או חדשנית – אלא מדינה שהפכה לחכמה ומודעת יותר למגבלות האופטימיות.
הסירוב של נתניהו ליזום תהליכי שלום חדשים לא נוגע רק למה שהאגף הימני יגיד (אם כי כמובן שזה אחד מהלחצים שהוא מרגיש באופן ברור). הוא גם נובע מהעובדה הפשוטה שהוא משוכנע שהתהליך ייכשל.
תהליך שלום אשר צפוי להיות כישלון בטוח על ידי רבים, ימומש רק על ידי פוליטיקאים טיפשים מספיק כדי לסכן את המצב של המדינה שלהם והמורשת שלהם עבור הסיכוי הקלוש שהתהליך עשוי להצליח.
אז זה לא מספיק לתייג את נתניהו בתור "פוליטיקאי" ולא יותר. הוא הראה שהוא יכול להיות החלטי, אמיץ ובוטה כמו כל אחד מהמנהיגים האייקונים הקודמים, כשהוא היה סבור שהזמן נכון, כמו במאמצים חסרי הבושה והאינטנסיביים לחבל בהסכם הגרעין עם איראן ב-2015.
למרבה השמחה, זו נקודה בה הספר בולט. אם רוס ומקובסקי היו עוצרים בנקודה זו כשישראל מהססת, הספר היה יכול להיות מסווג בבטחה בז'אנר הצפוף גם כך של טקסטים חדשים המנסים להסביר "מה לא בסדר עם ישראל". אבל הם לא עצרו שם.
למצוא מפלט בהרואיות
הם מבינים שההתחבטות של נתניהו בשאלה הפלסטינית "משקפת את חוסר האמון העמוק של הציבור הישראלי כלפי הפלסטינים וההשפעה המתמשכת של האינתיפאדה השנייה", כפי שהם כתבו לנו עבור כתבה זו.
"זו לא מקריות שהמועמדים המובילים באופוזיציה בבחירות ב-2015 ובשתי הבחירות השנה, לא הפכו את שלום עם הפלסטינים לנושא משמעותי. לעשות זאת היה נראה נאיבי לציבור, ונתניהו יודע שאין הרבה מה להפסיד בחיים בתוך מבוי סתום עם הפלסטינים".
זוהי קרקע חרושה היטב בדיון על השלום הישראלי-פלסטיני, והכותבים הם מהחורשים הוותיקים ביותר בקרקע הזו.
אבל יש עוד מסר בספר, ביקורת מעודנת יותר על ההנהגה הישראלית של ימינו המתחילה בדחיית הרצף הטיפוסי של הדיון. רוס ומקובסקי מאתגרים את הדקלומים הפשטניים של הממשלים האמריקאים הקודמים ואינספור צופים מבחוץ על כך ש"לא ניתן להמשיך" עם הכיבוש.
העלויות הדיפלומטיות, הם מציינים, "נותרו ניתנות להתמודדות" עבור ישראל, כך גם הנטל הצבאי והפיננסי של העימות, ולו רק משום שישראלים לא רואים חלופות טובות יותר לאחר הנסיגות האחרונות מלבנון ועזה שהביאו לעימות נוסף וסכנה גדולה יותר.
"זה לא רק מבוי סתום (עם הפלסטינים) שהוא הבעיה", מזהירים הכותבים. "זו בניית ההתיישבות וכעת התכניות לסיפוח שעשויים להפוך את ההיפרדות מהפלסטינים לאפשרות בלתי אפשרית"
וזה המפתח: חוסר ההחלטיות של ישראל עולה לא מהידרדרות, אלא מנקודת חוזק. "בן גוריון, בגין, רבין ושרון כבר לא איתנו היום. כולם היו שם בייסוד המדינה ולחמו על ההישרדות שלה.
"הם חיו בתקופה שאופיינה בשבריריות האמיתית של המדינה. אולי זה גרם להם לראות את הבחירות דרך עדשה אחרת – עדשה בה המדינה היהודית החדשה לא החזיקה בלוקסוס של הימנעות מבחירות בסיסיות, קשות", כותבים רוס ומקובסקי. "אולי, כתוצאה מכך, ישראל עברה את הנקודה בה יהיו לה מנהיגים הרואיים".
ישראל היא חזקה, ומודעת לחוזק שלה. ומהו כוח אם לא גישה למגוון רחב יותר של אפשריות להתמודדות עם איומים ואתגרים? ישראל שברירית הייתה סבורה שקשה לקבל החלטות משום שהיה לה מרחב קטן לטעות.
ישראל חזקה, במיוחד כזו שנכוותה מכישלונות של "ההחלטות הקשות" של גברים החלטיים אבל אולי בטוחים-מידי כמו רבין ושרון, כבר לא מרגישה את הדחיפות לקבל החלטות בלוח הזמנים שנקבע על ידי גורמים חיצוניים ויריבים.
נסיגה מרוב הגדה המערבית תהיה, כפי שרוס ומקובסקי טוענים באריכות, האינטרס הטוב ביותר עבור ישראל בטווח הרחוק. ישראל חזקה אינה חסינה לסכנה של תוצאה דו-לאומית. אבל היא סבורה שהיא מסוגלת יותר לעצב את התוצאה, לעומת התחזיות המסויטות שהשמאל מסוגל להכיר רק בהן, כך נראה.
אם מיליוני פלסטינים יתחילו לדרוש אזרחות, ישראל חזקה יכולה לסגת בשלב הזה; למה לעשות את זה עכשיו, כשהסכנה היא שחמאס, ג'יהאד אסלאמי והזרועות הארוכות של איראן והחיזבאללה צפויים להיכנס אל הפרצה שתיווצר?
כוח משמעו אפשרויות בחירה, הנהגה טובה משמעה לא לקחת סיכונים לא הכרחיים כאשר יכולות להיות חלופות טובות יותר. זה, בכל מצב, האופן בו נתניהו רואה לבטח את 10 השנים האחרונות של המדיניות של ממשלותיו. ישראל הישנה, הבלתי יציבה, מצאה מפלט בהרואיות; המדינה היהודית החדשה והחזקה יכולה להרשות לעצמה לחכות בסבלנות להזדמנות הנכונה לפעולה.
מלכודת הביטחון העצמי
אבל ביטחון עצמי הוא גם מלכודת, טוענים רוס ומקובסקי, משום שהוא יכול להפוך להרגל פוליטי שקשה לשבור.
נתניהו אולי התחיל את משחק ההמתנה שלו עם הפלסטינים בהתחייבות למנוע עתיד של מדינה אחת וחיפוש אחרי שיפור של עמדת המיקוח של ישראל. אבל הלוגיקה הפוליטית הפנימית הובילו אותו לכיוון השני, לכיוון צעדים המגבירים את הסיכון לכך שישראלים ופלסטינים יצנחו אל תהום המדינה האחת.
"זה לא רק מבוי סתום (עם הפלסטינים) שהוא הבעיה", מזהירים הכותבים. "זו בניית ההתיישבות וכעת התכניות שלו לסיפוח שעשויים להפוך את ההיפרדות מהפלסטינים לאפשרות בלתי אפשרית".
יש מחלה, שנולדה מתוך הכוח הישראלי, המשליכה כעת על הפוליטיקה הישראלית. כוח יכול להפוך חוסר החלטיות למסלול החכם יותר, שבו צריך לבחור מנהיג, אבל קשה למכור חוסר החלטיות לקהל הבוחרים.
נתניהו בילה את רוב עשר השנים האחרונות בעצירה של בנייה בסדר גודל משמעותי בהתיישבות בגדה המערבית, כפי שכל מנהיג בקרב המתיישבים יכול להגיד לכם. אבל יש הגבלת זמן מובנית במשחק הזה.
כאשר הפער בין הרטוריקה והפעולה הופך לברור ולכן לכזה שלא ניתן להגן עליו פוליטית, הפעולה הופכת במהרה להיות תואמת לרטוריקה, ולא ההפך. אפשר רק להעמיד פנים שאתם עושים משהו לזמן מסוים, לפני שהעלות הפוליטית של לא לעשות אותו, הופכת למשהו שאי אפשר להמשיך אותו לזמן ארוך.
"עצם הסקפטיות של הציבור הישראלי באשר לפלסטינים גורמת לו לרצות מאוד בהיפרדות, אבל זה נוגד לליבה של הבייס של ביבי", כותבים רוס ומקובסקי.
"ובתור ראש ממשלה, הוא רק לעתים נדירות הולך נגד הבייס שלו. כשעוקפים אותו אנשים כמו בנט, הוא מוצא דרך להגיב. נכון, האידאולוגיה שלו מובילה אותו להיות זהיר מאוד בנוגע לפלסטינים, אבל בעבר הוא היה פתוח באשר לכך שישראל לא תהפוך למדינה דו-לאומית. המדיניות שלו כעת, אם לא השתנתה, תוביל לכך.
"ואין זה אומר שישראל איבדה את הסבלנות שלה; אלא שההיסחפות לכיוון מדינה אחת לשני עמים פשוט יותר מופשטת מאשר האיומים האמיתיים שבפניהם עומדת ישראל, מצד איראן, השלוחות שלה ואיסלאמיסטים סונים כמו דאעש. על אף שהוא מופשט, האיום הזה על הזהות של ישראל יתברר בתור איום אמיתי בשלב קרוב מידי".
הפוליטיקאים חדלו להתייחס לציבור
ישנה אפשרות, מזהירים רוס ומקובסקי את הישראלים, להיות צודק בכל שלב בדרך, אבל לטעות באופן הרסני בסוף שלה. הישראלים כבר לא מתייחסים לרטוריקה של הפוליטיקאים שלהם, והפוליטיקאים בתורם כמעט ולא טורחים להתייחס לציבור בדיונים משמעותיים על עתיד המדינה.
ישנם רק מעט גורמים המנתחים את ישראל אשר מראים סימפטיה כמו של הכותבים ללחצים הבסיסיים שהובילו את הפוליטיקה בישראל במורד המסלול הציני הזה; ורק מעטים מוטרדים מהיום בו ישראלים יתעוררו מההרגל הרע הזה, ועשויים לגלות כי ביטחון היתר הפך אותם לשבריריים במידה מוגזמת, פעם נוספת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו