שנת הלימודים מסתיימת באופן רשמי, ומכל הרגעים קורעי לב של החודשים האחרונים היה דווקא אחד ששבר אותי במיוחד. זה היה בצילום של שכבת י"ב מבית ספר נופי הבשור – נפגשים בעין גדי אחרי חודשים של מלחמה.

לבקשת התלמידים נפתחה עבורם פנימייה לשנת הי"ב, בכדי שיוכלו לעבור את השנה עם חבריהם וצוות המורים שלהם. שמחת המפגש עם החברים, שהתעקשו והצליחו למצוא דרך להעביר יחד את השנה האחרונה, קרעה את הלב.

חצי שנה לאחר מכן, ואת הרשת מציפים הסרטונים של מסיבת הסיום בבית ספר הר וגיא בגבול הצפון, הלומדים במרכז כנרת ושרים יחד על הבמה את שיר המפונים "מרגישים שם די לבד". צופה בהם, והדמעות זולגות מעצמן.

את הרשת מציפים הסרטונים של מסיבת הסיום בביה"ס הר וגיא בגבול הצפון, הלומדים במרכז כנרת ושרים יחד על הבמה את שיר המפונים "מרגישים שם די לבד". צופה בהם, והדמעות זולגות מעצמן

כאמא למתבגרים, למדתי עם השנים עד כמה החבר'ה, החבורה, החברים, הם משאב חשוב. זו הסיבה שהם הולכים בבוקר לבית ספר, זה מה שמחזיק אותם ברגעים קשים, זו השייכות הכי בסיסית שלהם. בשמחות ובעצב, במסיבות ובכישלונות, החבר'ה תמיד שם.

אז קודם הייתה הקורונה, ושנתיים לבד מול מסך וזום. ולפני שהספיקו להתאושש, הגיע ה-7/10 והמלחמה ופיזרו אותם לכל עבר.

על זוועות אותו יום אין מה להכביר מילים. אבל אלה החודשים שלאחר מכן שאני רוצה לדבר עליהם.

על קהילות שהתפזרו ונלחמו להשאיר את הילדים ביחד. בתי ספר ומחנכים והורים שלא ויתרו, ובנו מסגרות חלופיות יש מאין. על בני הנוער האלה, שמצאו את עצמם בלי המשאב החשוב והמחזק ביותר, החברים.

בשיחה עם חברות מפונות, שמעתי על המאבק היומיומי. "כל יום הוא אתגר", אמרה לי חברה מקיבוץ שפונה למרכז הארץ, "גרים בבית מלון, מסיעים את הילדים לבית ספר מרוחק. כל יום ילד אחר מתפרק. כל רגע הוא משבר בהתהוות".

כשהתחילו לחזור התושבים לקיבוץ, שאלתי: למה בעצם אתם לא חוזרים?

הילדים, היא ענתה. בית הספר מתקיים פה, במרכז הארץ. איך נחזור לבית שאין בו מסגרות חינוכיות? אז בעולם ההפוך בו אנו חיים, באמצע שבוע אנחנו במלון במרכז ובסופ"ש נוסעים הביתה, לקיבוץ.

בשיחה עם חברות מפונות, שמעתי על המאבק היומיומי. "כל יום הוא אתגר", אמרה חברה מקיבוץ שפונה למרכז, "גרים במלון, מסיעים את הילדים לביה"ס מרוחק. כל יום ילד אחר מתפרק. כל רגע הוא משבר בהתהוות"

ומעל הכול מרחף חוסר הידיעה. באין דיון ותכנון ליום שאחרי, באין נקודת סיום למלחמה, אין תמונת עתיד לכל אותם ילדים והוריהם. ומהי הורות בלי תמונת עתיד? כיצד ניתן לחזק ולחנך ולמלא בתוכן, כאשר אין אופק או סיום? שהרי תפקידה של אימהות, ושל מנהיגות, לעצב את המציאות. לבנות לילדים האלו, את תבנית העתיד אליה יוכלו לצקת את שאיפותיהם, חלומותיהם ויכולותיהם.

בעת הקריטית הזו, אנחנו עדים שוב ושוב להחלטה של ממשלת ישראל והעומד בראשה שלא להחליט.

היעדר התכנון הוא דפוס קבוע. ללא דיון מדיני, ללא שקיפות, ללא קבלת החלטות מסודרת. כך מול הצבא, אשר שב ומבקש תכניות מדיניות ותמונת "היום שאחרי" ממנה יוכל לגזור מטרות אסטרטגיות, וכך מול האזרחים.

משרדי הממשלה משותקים, מנהלת תקומה אינה מציעה תקומה, ותקציביה מופנים לפינוי המתמשך ולא לבינוי. מנהלת הצפון לא קמה, ורק השבוע מונה לה פרויקטור.

משרד החינוך אינו מקבל אחריות על פתיחת שנת הלימודים הקרובה, ואנו הולכים ומגדלים פה דור שלם של פליטים בארצם. בני נוער ערכיים, תורמים, חכמים ורגישים, שמוכנים לתת הכל למדינה, אשר אינה נותנת להם בתמורה דבר. בעיקר לא ביטחון בעתידם.

אלה הילדים של אוקטובר 23', אבל הם גם בקרוב מאוד הלוחמים והלוחמות הבאים של צה"ל.

בעת הקריטית הזו, אנחנו עדים שוב ושוב להחלטה של ממשלת ישראל והעומד בראשה שלא להחליט. היעדר התכנון הוא דפוס קבוע. ללא דיון מדיני, ללא שקיפות, ללא קבלת החלטות מסודרת

תפקידינו כאימהות לוודא שהם גדלים במדינה הצופה פני עתיד, שמתכננת עבורם את היום שאחרי המלחמה. יום שהוא בטוח, שלו ומשגשג. כפי שדאגנו להם לחוויות ילדות, טיולי בר מצווה ומסיבות כיתה, כך מוטל עלינו לדאוג שתהיה להם מדינה שרואה את עתידם ורוצה בטובתם. מדינה שראוי להילחם למענה ולחזור אליה מהקרבות.

רתם סיון ובנה עילם שנמצא בשנת שירות, בהפגנה

ד״ר רתם סיון מובילה את תנועת אמא ערה. אמא לשלושה: לוחם קומנדו, מלש״ב בתום שנת שירות ובת 14. תושבת קריית ביאליק. מנהלת את מחלקת הדימות בבית חולים מאיר ומצנתרת מוח.