הציונות גיבשה את העם היהודי כלאום, במובן המודרני, ותבעה את זכויותיו הקולקטיביות ככל לאום אחר. ככזו, היא הייתה תנועה לאומית. הציונות ביקשה למצוא פתרון לנרדפות של יהודים בעולם על ידי הקמת בית לאומי, שבו יתחדשו לבטח חייהם המדיניים.

הבחירה בארץ ישראל כמקום הבית הלאומי מוצדקת ומעוגנת היטב בתולדות העם היהודי. הציונות לא שאפה להקים מדינה בגבולות "הארץ המובטחת", ולא שאפה לחזור למקומות הקדושים ולקברי האבות. היא שאפה לממש את זכות היהודים לריבונות מדינית, תוך מימוש זיקתם ההיסטורית לארץ ישראל.

הציונות לא שאפה להקים מדינה בגבולות "הארץ המובטחת", ולא שאפה לחזור למקומות הקדושים ולקברי האבות. היא שאפה לממש את זכות היהודים לריבונות מדינית, תוך מימוש זיקתם ההיסטורית לארץ ישראל

מימושו של הרעיון הציוני ותקומתם המדינית של יהודים בארץ ישראל לא באו בשל עדיפות במטוסים, בטנקים או באמצעים כוחניים אחרים. ישראל קמה משום שהציונות הבינה שיש להקים בית לאומי ליהודים, ומשום שהעולם החופשי והתרבותי הכיר בכך. הכרתו של העולם החופשי והתרבותי בהצדקה המוסרית להקמת מדינה ליהודים הייתה נדבך חשוב ועיקרי בדרך להקמת המדינה. ישראל קמה, אפוא, על בסיס מוסרי ברור ומוכר. אלמלא בסיס מוסרי זה, ספק אם היה מתממש הרעיון הציוני.

אולם, ארץ ישראל, אליה חזרו יהודים לאחר שנות גלות ארוכות, לא הייתה ריקה מאדם, אלא ארץ מיושבת. חיו בה ערבים רבים מאוד בערים ובכפרים לאורכה של הארץ ולרוחבה, הם כאבות אבותיהם לפניהם, במשך 14 מאות שנים ברציפות. זיקתם לארץ ישראל כמולדת וכארץ אבות לא נפלה מזיקתם של היהודים. ואכן, במקביל להתפתחותה של הציונות כתנועה לאומית, התפתחה גם בקרב ערביי פלסטינה תנועה לאומית פלסטינית עם מאווים טבעיים ומוצדקים להגדרה עצמית ולעצמאות מדינית.

ההתנגשות בין שתי התנועות הלאומיות הייתה בלתי נמנעת. הדרך הצודקת וההגיונית למנוע את ההתנגשות או לסיים אותה הייתה חלוקה צודקת של הארץ בין שתי התנועות הלאומיות, בין שני העמים. מכאן נגזרו תוכנית פיל משנת 1936 ותוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947.

הציונות, התנועה הלאומית היהודית, קיבלה את תכנית החלוקה, ואילו הנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית דחתה אותה. בשל כך, פרצה מלחמת 1948 שהייתה למלחמה המכוננת בין שתי התנועות הלאומיות – התנועה הלאומית היהודית יצאה ממנה וידה על העליונה, ואילו התנועה הלאומית הפלסטינית יצאה מוכה וחבולה.

ההתנגשות בין שתי התנועות הלאומיות הייתה בלתי נמנעת. הדרך הצודקת וההגיונית למנוע ההתנגשות או לסיים אותה הייתה חלוקה צודקת של הארץ בין שתי התנועות הלאומיות, בין שני העמים

תוצאות מלחמת 1948 היו הקמת ישראל לא רק על השטח שהוקצה ליהודים בתכנית החלוקה של האו"ם, אלא על שטח רחב ממנו בהרבה. רוב העם הפלסטיני ברח ממולדתו או גורש ונאלץ לברוח ממנה אל המדינות השכנות ואל שטחי ארץ ישראל שלא נכללו בשטחה של ישראל (הגדה המערבית ורצועת עזה, שנשלטו על ידי ירדן ומצרים); רק חלק קטן ממנו נשאר בתחומי ישראל. רוב העם הפלסטיני הפך לעם של פליטים, בגדה המערבית, ברצועת עזה ובשטחי ירדן, סוריה ולבנון.

כך עלה, שישראל – תכלית פעילותה של הציונות כתנועה לאומית, קמה על חורבותיו של העם הפלסטיני. היה ברור, שתוצאות אלו אינן מביאות לסיומו של הסכסוך בין שתי התנועות הלאומיות ובין שני העמים, אלא להעמקתו ולהרחבתו. היה ברור שחיי יהודים בישראל, לא זו בלבד שאינם חיים לבטח, אלא חיים בצל שנאתם העמוקה של בני העם הפלסטיני.

היטיב לתאר זאת משה דיין בהספדו לרועי רוטברג ז"ל, שנרצח בידי מסתננים פלסטינים מרצועת עזה בשנת 1956:

"אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם".

במציאות זאת, הותוותה דרכה של ישראל כמדינת קסרקטין המהווה נטע זר באזור, שגם אותה היטיב לבטא משה דיין באותו הספד:

"דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים… אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם… אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".

כך עלה, שישראל – תכלית פעילותה של הציונות כתנועה לאומית, קמה על חורבות העם הפלסטיני. היה ברור, שתוצאות אלו אינן מביאות לסיום הסכסוך בין שתי התנועות הלאומיות ושני העמים, אלא להעמקתו

והעם היהודי, שהתייהר בהיותו עם הספר, והאמין בליבו פנימה שיוכל להקים כאן חברת מופת ומדינה המבוססת על ערכים הומניסטיים ואוניברסליים, שתשתלב באזור לרווחת תושביו-כולם, הקים כאן מדינה החיה על חרבה.

מציאות זו החמירה עם מלחמת ששת הימים. זו הייתה מלחמת תעתוע, שלכאורה הצילה אותנו מאיום מצרי, ולמעשה הביאה להעמקה נוספת של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעקבות המלחמה, על אף שהיה בידה להביא לסיום הסכסוך על ידי מתן הגדרה עצמית לפלסטינים בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה (שנכבשו מידי ירדן ומצרים), פעלה ישראל להרחבת שטחיה ולדיכוי זכויותיו הטבעיות והלגיטימיות של העם הפלסטיני לעצמאות מדינית.

במקום לפעול ולהביא לסיום הסכסוך, העדיפה ישראל מדיניות משיחית-מתנחלית בשטחי הכיבוש. בתירוץ שהגדה המערבית הכבושה דרושה לצרכי ביטחון, הפכה ישראל למדינה קולוניאליסטית. היא התעלמה מהמשפט הבינלאומי ומאמנות בינלאומיות, הפקיעה קרקעות, העתיקה מתנחלים מישראל לשטחי הכיבוש, עסקה בנישול ובגזל ומצאה לכל אלה צידוקים ביטחוניים. למעשה, ברבות השנים, מטרת הכיבוש הפכה להיות ניצול כלכלי של שטחי הכיבוש לצרכיהם של המתנחלים הישראליים ולרווחתם.

בלהיטותה להחזיק בשטחי הכיבוש, פיתחה ישראל שתי מערכות משפט – האחת בישראל ועבור המתנחלים, שהיא מתקדמת וליברלית לכאורה, והשנייה עבור הפלסטינים בשטחי הכיבוש, שהיא אכזרית ופוגענית. למעשה, השליטה ישראל משטר של אפרטהייד בשטחי הכיבוש מיד עם כיבושם. משטר מדכא זה קיים גם היום.

במקום לפעול ולהביא לסיום הסכסוך, העדיפה ישראל מדיניות משיחית-מתנחלית בשטחי הכיבוש. בתירוץ שהגדה המערבית הכבושה דרושה לצרכי ביטחון, הפכה ישראל למדינה קולוניאליסטית

היום השביעי של מלחמת ששת הימים, הנמשך עד עתה, הפך את החברה הישראלית שהתייהרה במוסריותה ובצדקת תקומתה המדינית, לחברה שמדכאת עם אחר ומונעת ממנו לממש את שאיפותיו הלאומיות הטבעיות והלגיטימיות. היום השביעי של מלחמת ששת הימים הפך את ישראל למדינה בלתי צודקת במוצהר, הפועלת להרחיב את שליטתה על חורבותיו של עם אחר. זו לא הייתה וזו אינה מטרתה של הציונות. השמטת היסוד המוסרי פוגעת בישראל כמדינה וכחברה צודקת, ומחזקת את טענותיהם של גורמים עוינים בעולם ומעמיקה את השפעתם.

כנגד זאת, ובאופן טבעי לחלוטין, התפתחה תנועת התנגדות פלסטינית. התנגדות זו היא מלחמת השחרור הלאומי של העם הפלסטיני. מהלכי ההיסטוריה מלמדים אותנו ששום עם אינו מוכן להיות נשלט בידי עם אחר, ומלחמתו לשחרור לאומי וסופה שתסתיים בניצחון. ישראל מבינה זאת אך מתעלמת מכך ומוכנה להתעמת כדי למנוע או לדחות את מהלכי ההיסטוריה, על אף שהיא יודעת היטב שמהלכים אלה מעוגנים בהצדקה המוסרית של כל עם לשחרור לאומי ולשלטון עצמי, ועל אף שהיא יודעת היטב שסוף מהלכים אלה להתממש. השאלה היחידה היא, מה מחיר הדמים ששני העמים ישלמו עד לשחרורו של העם הפלסטיני ועד למימוש זכותו להגדרה עצמית.

עם התארכותו של הכיבוש, ישראל מאבדת לא רק את הבסיס המוסרי לקיומה כחברה חופשית וצודקת, אלא מעמידה בסכנה ממשית את עצם יכולתה להתקיים לאורך שנים. ביטחונה של ישראל אינו יכול להתבסס על החרב בלבד, אלא על צדקתה המוסרית ועל שלום עם העם הפלסטיני ועם מדינות ערב השכנות. משטר הכיבוש, לא זו בלבד שאינו מוצדק מבחינה מוסרית, אלא מערער את ביטחונה של ישראל ומסכן את עצם קיומה.

היום השביעי של מלחמת ששת הימים, הנמשך עד עתה, הפך את החברה הישראלית שהתייהרה במוסריותה ובצדקת תקומתה המדינית, לחברה שמדכאת עם אחר ומונעת ממנו לממש את שאיפותיו הלאומיות הטבעיות

העם הפלסטיני זכאי למדינה עצמאית, שתקום במוקדם או במאוחר. אין לצפות שהעם הפלסטיני ישלים עם מדינה, שלא רק שהיא נעדרת רצף טריטוריאלי בין הגדה המערבית לרצועת עזה, אלא גם מבותרת על ידי התנחלויות ישראליות ומאחזים התקועים כקוצים בקרביה. גישה מוסרית, ואף תועלתנית, ביחסים בין עמים שכנים מחייבת להקים מדינה פלסטינית החפה מפגמים חמורים אלה, שעלולים להביא להתלקחות צבאית מחודשת בין ישראל לבין הפלסטינים.

הניסיון הרציני היחיד, שנעשה מקום המדינה ועד ימינו אלה, להביא לפתרון הסכסוך על ידי חלוקה של הארץ בין שני העמים, עלה בתוהו. קיצוניים משני הצדדים הביאו לקריסתם של הסכמי אוסלו, ולשם כך נעשה אף הרצח הפוליטי המזעזע ביותר בתולדות העם היהודי.

ומאז, ישראל פועלת במלוא כוחה להשתלטות מלאה על שטחי הגדה המערבית, לנישולו של העם הפלסטיני מאדמת מולדתו, לדיכויו המוחלט ולהנצחת משטר האפרטהייד, הקיים בגדה המערבית ומורגש גם בתחומי ישראל.

ולשם כך, ברוב איוולתה, ב-15 השנים האחרונות, החלישה ישראל את הכוחות המתונים בקרב הפלסטינים וטיפחה את הגרועים שבאויבנו, את חמאס; והמציאות האווילית שנוצרה הכתה בישראל במלוא אכזריותה במעשה הטרור הנפשע והמתועב של ה-7.10.23. גם מאז, ישראל פועלת בעקביות למנוע הסדר עם הכוחות המתונים הפלסטינים, ועושה הכל כדי להעמיק את שנאתם הרבה אליה. במציאות זו, הסכסוך הישראלי-פלסטיני יעמיק ויונצח, ויוסיף לגבות מחיר דמים נורא משני הצדדים.

ברוב איוולתה, ב-15 השנים האחרונות, החלישה ישראל את הכוחות המתונים בקרב הפלסטינים וטיפחה את הגרועים שבאויבנו, את חמאס; והמציאות האווילית שנוצרה הכתה בישראל במלוא אכזריותה

אם לא תשונה המדיניות הישראלית כבר היום, אם היא תמשיך להיות רק חדורת נקם ומונחית נקם, אם היא תמשיך לבטא את תחושת העליונות היהודית, ואם לא תביא בחשבון את זכויותיו הטבעיות והלגיטימיות של העם הפלסטיני להגדרה עצמית במולדתו, הסכסוך בין ישראל לבין העם הפלסטיני לא יסתיים, ולא יהיה בית בטוח ליהודים בארץ מולדתם. מעגל הדמים הנורא ימשיך, ולישראל ולעם הפלסטיני לא תהיה תקומה של אמת במולדתם המשותפת.

בשנת 2002 אימצו הפלסטינים והליגה הערבית את היוזמה הסעודית לשלום בין ישראל לבין הפלסטינים. בעקבות זאת, גם מדינות האסלאם, הלא-ערביות, אמצו את יוזמת השלום.

ביוזמה זו, הושיטו הפלסטינים ומדינות ערב לישראל יד לשלום, במגמה "לראות את הסכסוך הישראלי-הפלסטיני כגמור ולייסד יחסים נורמליים עם ישראל, במסגרת הסכם שלום כולל". יוזמה זו נדחתה על ידי ישראל.

עתה, במהלך מלחמת עזה ולמען סיומה, הציעה ארה"ב את מימושו של "הסדר אזורי", המגלם בתוכו הקמתה של מדינה פלסטינית, נורמליזציה בין ישראל לבין מדינות ערב המתונות וברית הגנה אזורית. תכנית זו, המאפיינת הן את היוזמה הסעודית והן את ההסדר האיזורי, היא שתבטיח פיוס אמת בין ישראל לבין הפלסטינים, היא שתביא לסיום הסכסוך ביניהם והיא שתבטיח שלום וביטחון לישראל. ישראל תחדל להיות נטע זר קולוניאליסטי באזור ותשתלב בו בשלום. אין צורך להיות מומחה לאסטרטגיה כדי להבין שזו הערובה היחידה לביטחונה של ישראל ולעתידה.

הגיעה העת להפנים ולהבין שרק חלוקה צודקת והוגנת של ארץ ישראל בין שני העמים, שתעניק לא רק לישראל, אלא גם לעם הפלסטיני, את זכותו הטבעית והלגיטימית הצודקת להגדרה עצמית במולדתו, תביא לסיום הסכסוך ותבטיח פיוס וחיי שלום בטוחים ונורמליים לשני העמים בארץ ישראל.

אם לא תשונה היום המדיניות הישראלית אלא תמשיך להיות מונחית נקם ותחושת עליונות יהודית, ולא תביא בחשבון את זכויות העם הפלסטיני – הסכסוך לא יסתיים, ולא יהיה בית בטוח ליהודים במולדתם

יש הצדקה מוסרית וחשיבות מעשית בחלוקה צודקת של הארץ, בתיקון העוול לעם הפלסטיני ובהקמתה של מדינת פלסטין, הן לשחרור העם הפלסטיני משליטתו על ידי עם אחר והן לביטחונה של ישראל ולעתידה.

מיכאל בן-יאיר הוא יליד שייח' ג'ראח, ירושלים המזרחית, 1942. גמלאי. בעבר, משפטן בשרות הציבור. בעד פתרון צודק לסכסוך הישראלי- פלסטיני.

אלון ליאל, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ, שגריר בדרום אפריקה, וממונה על הנציגות הישראלית בטורקיה.