אנחנו נוטים לשכוח שישראל היא יצור מדינתי חדש. בתור שכזו היא בהכרח ניסוי. ולא עוד, אלא שבמקרה דנן, היא אף ניסוי כפול. ראשית יש את הניסוי של שתילת מדינה יהודית במזה"ת, שבו היא מכל בחינה אפשרית נטע זר. ועוד יש את הניסוי של בניית מדינה מתפקדת מאוסף הקהילות בארצות העולם, כמו גם הקבוצות והזרמים, שמגדירים את העם היהודי. לא רק שהם מארצות שונות, אלא שאף באותה ארץ מוצא – הזרמים השונים יכולים היו לחיות שם בנפרד. הבדלי גישות ודעות ביניהם שם, עמוקים ככל שיהיו, לא היוו בעיה מבחינת ניהול אותן מדינות. ממילא אחרים עשו זאת.

אולם כשיש "מדינת יהודים" כבר אין את הגוי להסתתר מאחורי גבו. שם היהודים צריכים להיות מסוגלים להסתדר זה עם זה. להגיע בשיתוף להחלטות על דרכה וניהולה של המדינה, אז הן חלות על כולם. אחרת תהיה אנרכיה והמדינה לא תוכל לתפקד.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.

"אני במקום בן כספית הייתי נעלב על כך שלא הזמינו אותי להעיד בפני ועדת החקירה האלטרנטיבית בחסות עלי אקספרס". את הטוקבק ערל הלב הזה, אליו נחשפתי כשגללתי בימים האחרונים ברשת איקס (לשעבר טוויטר), לא כתב בוט. אפילו לא בורג זוטר יותר או פחות במכונת הרעל. אלא יונתן אוריך, יועץ ראש הממשלה בכבודו ובעצמו.

הסרקזם של אוריך (אליו אייל אשל, אביה של רוני אשל, הספיק להגיב), מצטרף לשורה ארוכה ארוכה של התבטאויות אומללות ואפילו מרושעות מצד הממשלה וסביבתה: מ"אתה אומר דברים שאומרים לך להגיד" של הגברת שרה נתניהו לאב שכול בניחום אבלים, דרך "מה כבר קרה?" של ח"כ דודי אמסלם בנוגע לשינוי החלטת הקבינט על ציר פילדלפי (מה שקרה זה שישה חטופים שנרצחו), ועד הימים העליזים של "למי רע פה?" של השר יצחק גולדקנופף ו"אנחנו חיים בתקופה של נס" של השרה אורית סטרוק. נדמה שהממשלה נמצאת במלחמה לא רק נגד חמאס, גם לא רק נגד משפחות החטופים, אלא נגד שני עמודי תווך ישראלים: החמלה וההגינות.

בן 29 | ממובילי מחאת בחירות עכשיו ודורשינוי | סטודנט למדע המדינה, היסטוריה וחינוך | מחנך ופעיל ציבורי

בימים האחרונים התפרסמו בכלי התקשורת דיווחים, לפיהם ראשי זרועות הביטחון (הרמטכ"ל הרצי הלוי, ראש המוסד דדי ברנע וראש השב"כ רונן בר) מתנגדים בתוקף למדיניות שמוביל ראש הממשלה בנימין נתניהו ברצועת עזה, בעיקר בעניין השליטה על ציר פילדלפי.

פורסם גם כי יש להם ביקורת על ניהול המו"מ בעסקה לשחרור החטופים, אבל הם נמנעים מלהשמיע את עמדתם בפומבי.

גדעון אלון הוא עיתונאי. הוא עבד 35 שנים כעתונאי ב״הארץ״, מתוכן 17 שנים ככתב פרלמנטרי של הארץ, ולאחר מכן 14 שנים ב״ישראל היום״. הוא הגיש תכניות בערוץ הכנסת, הפיק סרט תיעודי על תפקוד ועדת חוץ ובטחון ופירסם שלושה ספרים. האחרון שבהם הוא: ״מתחככים״, ובו סיכום 40 שנות עבודתו העיתונאית. בסוף אפריל 2021 יצא לגימלאות.

בכל דור ודור קמים לישראלים מנהיגים שיודעים מה טוב להם ופועלים בשמם בהתאם. היום, אחרי כמעט שנה של מלחמה עקובה מדם, כאשר מטרותיה המקוריות לא הושגו, מודיע המנהיג הנוכחי לישראלים כי ציר פילדלפי הוא המפתח לניצחון העתידי.

בכך ולא מדעת בנימין נתניהו מצרף את פילדלפי למוצבים על גדות תעלת סואץ לאחר מלחמת ששת הימים ולמוצבים בדרום לבנון לאחר מלחמת לבנון הראשונה שנועדו להגן על הישראלים, אבל המחיר ששולם בגינם כעבור שנים בטרם קרסו הסתכם באלפי קרבנות.

בצלאל לביא הוא בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש גם באירועים היסטוריים כדי לדון ולנתח אירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם.