אנחנו נוטים לשכוח שישראל היא יצור מדינתי חדש. בתור שכזו היא בהכרח ניסוי. ולא עוד, אלא שבמקרה דנן, היא אף ניסוי כפול. ראשית יש את הניסוי של שתילת מדינה יהודית במזה"ת, שבו היא מכל בחינה אפשרית נטע זר. ועוד יש את הניסוי של בניית מדינה מתפקדת מאוסף הקהילות בארצות העולם, כמו גם הקבוצות והזרמים, שמגדירים את העם היהודי. לא רק שהם מארצות שונות, אלא שאף באותה ארץ מוצא – הזרמים השונים יכולים היו לחיות שם בנפרד. הבדלי גישות ודעות ביניהם שם, עמוקים ככל שיהיו, לא היוו בעיה מבחינת ניהול אותן מדינות. ממילא אחרים עשו זאת.

אולם כשיש "מדינת יהודים" כבר אין את הגוי להסתתר מאחורי גבו. שם היהודים צריכים להיות מסוגלים להסתדר זה עם זה. להגיע בשיתוף להחלטות על דרכה וניהולה של המדינה, אז הן חלות על כולם. אחרת תהיה אנרכיה והמדינה לא תוכל לתפקד.

כשיש "מדינת יהודים" כבר אין את הגוי להסתתר מאחורי גבו. שם היהודים צריכים להיות מסוגלים להסתדר זה עם זה. להגיע בשיתוף להחלטות על דרכה וניהולה של המדינה, אחרת תהיה אנרכיה

בלהט ההתרגשות של "החזרה למולדת האבות" בתחילת המדינה והרטוריקה הנלהבת שהתלוותה אליה, תובנות כאלו נדחקו לקרן זווית.

בפועל, עיקר תשומת הלב הוקדשה לסוג הניסוי הראשון: היכולת להשתלב במזה"ת של היום. ההתחלה בכך הייתה קשה ורצופת מלחמות, אך עם הזמן חל שיפור ניכר. נחתמו הסכמי שלום בין ישראל וארצות ערביות מסביב. גם בתוך ישראל גופא התפתח בהדרגה דו-קיום יהודי-ערבי תקין. סוג הניסוי הראשון נראה כמצליח.

גם לסוג הניסוי השני הייתה התחלה מבטיחה. למעשה  לאיומים הקיומיים מהסביבה הייתה תרומה לכך. הם יצרו צורך בהתלכדות פנימית, פשוט כדי לשרוד פיזית.

הייתה פה אז גם הנהגה עם חזון וערכיות שפעלה רבות לגיבוש חברתי פנימי. על אף מחלוקות בלתי נמנעות, לפעמים אף קשות, מנהיגי הגופים העיקריים אז פעלו באחריות. דוד בן-גוריון בהנהגת גופי המרכז-שמאל, מנחם בגין בהנהגת גופי המרכז-ימין ומשה חיים שפירא בהנהגה של הדתיים-הלאומיים. הם השכילו להתעלות מעל שיקולים כיתתיים ואמביציות אישיות לטובת המטרה המשותפת הגדולה. בהמשך הייתה גם דחיפה מרשימה לכלכלה הישראלית ע"י שר אוצר מוכשר: בנימין נתניהו.

ואז, כשהכל נראה בוטח ומבטיח, החל היפוך מגמה – ובשני המובנים.

מבחינת ההשתלבות באזור, צץ לישראל אויב נחרץ חדש, איראן. מהבחינה הפנימית, שבה אעסוק פה ביתר הרחבה,  החלה היחלשות משמעותית של האחדות החברתית בישראל.

ואז כשהכל נראה מבטיח, חל היפוך מגמה בשני המובנים. מבחינת ההשתלבות באזור, צץ לישראל אויב נחרץ חדש, איראן. מהבחינה הפנימית, החלה היחלשות משמעותית של האחדות החברתית בישראל

היו לכך כמה גורמים עיקריים.

1

היה גידול אסטרונומי של הקהילה החרדית בישראל – מאלפים בודדים בתחילת המדינה לכמיליון ורבע היום – אך הוא לא לווה בהשתלבותם במדינה. הם המשיכו להימנע מנטילת חלק משמעותי בתחומי העשייה בה, לרבות שירות בצבא, וחתרו להישענות לצורך כך על אחרים פה.

זוהי אנומליה ששום מדינה לא יכולה לעמוד בה לאורך זמן. כדי לממש זאת, הם השכילו לנצל את הדמוקרטיה הישראלית לצרכיהם ואף הצליחו עם הזמן להגיע באמצעותה להשפעה שלטונית נרחבת במדינה.

אופן התנהלותה ומוסדותיה הלאומיים של המדינה לא היו חשובים בעיניהם. להם חשובים בעיקר העיקרים – דרכם הם, מוסדותיהם ומנהיגיהם. מי נמצא בהנהגת המדינה מעניין אותם בעיקר מבחינת נכונותו להיענות לדרישותיהם הכספיות והכיתתיות.

2

גופים דתיים אחרים במדינה, הציונות הדתית, הוסיפו למטרה המקורית של הקמתה – לשמש בית לאומי ליהודים שנרדפו בארצות אחרות – מטרה נוספת: העברת השליטה בכל "הארץ המובטחת" לידיים יהודיות. כולל שטחי הגדה המערבית לשעבר, שנכבשו כשני עשורים אחר הקמת המדינה ונשארו מאז במעמד לא מוגדר.

מימוש מטרה זו היה כרוך בפגיעה בתושבים הפלסטיניים שם, מה שהיווה מקור קבוע לעימותים שם וגם פגע ביחסי ישראל עם העולם הערבי מסביב, ואף בקשרי המדינה עם מדינות בעולם הגדול.

הגידול בקהילה החרדית ואי השתלבותה זו אנומליה ששום מדינה לא יכולה לעמוד בה לאורך זמן. כדי לממש זאת, הם השכילו לנצל את הדמוקרטיה הישראלית לצרכיהם ולהשפעה שלטונית נרחבת במדינה

אולם גופים דתיים קיצוניים אלה, ראו בפעולתם קיום צו אלוהי ולפיכך ראו זכות לעצמם להתעלם מכל ביקורת. קנאותם הלאומנית לא מתבטאת רק בפוגענות באוכלוסיה הפלסטינית בשטחים אלא גם בהתנהגות דורסנית בישראל עצמה. גם חוסר כבוד  לשופטים ואנשי אקדמיה וכד' שלא מחוגיהם.

הם רואים עצמם בבחינת גורם מוביל במדינה – חיל החלוץ לפני המחנה, כמקבילה נוכחית של התנועה הקיבוצית מתקופת תחילת המדינה. הם בעלי עניין מועט בגישות אחרות – בפרט אלה שבאות מכיוון מי שאינם חלק מעולם הדת.

3

בנימין נתניהו התגלה בהמשך דרכו הפוליטית, כבר כרה"מ, כפוליטיקאי תאב שלטון וחסר מעצורים. הוא קיבץ מסביבו אוסף נאמנים, חסרי עכבות ונעדרי ערכיות כמוהו, שאותם מינה לתפקידים בכירים במדינה (אף אם היו מעוטי-כישורים לתפקידם).

עם זאת החל תהליך של פגיעה שיטתית במוסדות לאומיים ובנורמות שלטוניות מוסכמות. מערכת המשפט, האקדמיה, התקשורת ותחומים אחרים, נמצאים תחת מתקפה ונסיונות השתלטות. העובדה שלישראל אין חוקה מקלה על מלאכתם והם לא בוחלים בשום צעד, לא-ערכי ופוגעני ככל שיהיה, כדי לקדם את מטרתם להגיע לשליטה עם מינימום מגבלות ולהמשיך להשאר בשלטון.

הדילים עם החרדים אפשרו להם זאת, תוך שהמיינסטרים הישראלי, זה שנושא את המדינה על כתפיו, הוא ברוב רובו מחוץ לשלטון ואף באופוזיציה חריפה לו. למעשה מממן מעמלו את כספי הענק שמועברים לחרדים בתמורה לתמיכתם.

בנוסף לחרדים, יש בקואליציה השלטת עתה גם את הדתיים הלאומנים, שהיותם בשלטון מעניקה להם את הכוח והאפשרות להתנהלות הפוגענית והדורסנית שלהם, הן עם הפלסטינים בשטחים והן בישראל עצמה.

כל הלעיל התחבר לשיבוש שיטתי של סדרי שלטון תקינים בישראל ולשיסועה של החברה הישראלית. כתוצאה, הצלחתו של סוג הניסוי השני נתונה כבר בסימן שאלה. החברה היהודית מתפרקת לגורמים ויכולתה לפעול במשותף הולכת ומתערערת.

הכל התחבר לשיבוש שיטתי של סדרי שלטון תקינים בישראל ולשיסוע החברה בה. כתוצאה, הצלחת הניסוי השני נתונה כבר בסימן שאלה. החברה היהודית מתפרקת לגורמים ויכולתה לפעול במשותף הולכת ומתערערת

המצב עם החרדים רק ילך ויחריף עם המשך גידולם הדמוגרפי, והקיצוניות הלאומנית של הקנאים הדתיים גם היא בהחרפה מתמדת. ואילו ההפקרות השלטונית של נתניהו ואנשיו לא יודעת גבולות עם חקיקות פרועות חדשות לבקרים.

פרדוקסלית, אלה האיומים הקיומיים מהחוץ, איראן ושלוחותיה, ששוב, כמו בתקופת ראשית המדינה, מאלצים התלכדות פנימית ("יחד ננצח"). מצילים אותנו מעצמנו. בינתיים לפחות.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.