תחקיר של רביב דרוקר בתוכנית "המקור" ב-2016 חשף לציבור את מה שנודע כפרשת הצוללות, שאחד מספיחיה הוא תיק 3000. הפרשה הייתה קשורה לרכש של צוללות וקורבטות (ספינות טילים בעלות דחק בינוני: כ-1900 טונות), שלימים נודעו כסער 6, מחברת טיסנקרופ הגרמנית.

אחד האירועים הקשורים לפרשה, שאין מתכננים לדון בו בבית המשפט, הוא אישור שבנימין נתניהו נתן ב-2014 לקנצלרית גרמניה דאז, אנגלה מרקל, לכך שחברת טיסנקרופ תספק ארבע צוללות מתקדמות למצרים.

אחד האירועים הקשורים לפרשת הצוללות, שאין מתכננים לדון בו בבית המשפט, הוא אישור שנתניהו נתן ב-2014 לקנצלרית גרמניה דאז, מרקל, לכך שחברת טיסנקרופ תספק ארבע צוללות מתקדמות למצרים

מרקל ביקשה מישראל אישור, מפני שבעקבות השואה גרמניה לא רצתה ליצור מאזן כוחות שיסכן את מדינת ישראל, ומאחר שהצוללות המדוברות דומות בטיפוסן לצוללות שבשימושו של חיל הים הישראלי.

האישור שנתניהו נתן הוא חמור, משום שהוא ניתן כנראה מבלי שכמעט איש במערכת הביטחון הישראלית, כולל שר הביטחון דאז, משה בוגי יעלון, ידע על כך. בהפגנות נגד ממשלת נתניהו רבים קראו ונשאו שלטים שטענו שאישור זה שקול לבגידה במולדת.

אך צריך לבחון את עניין הצוללות המצריות בהקשר רחב יותר, הן באשר להתחמשותה הכוללת של קהיר, הן במשמעותה עבור יחסי ישראל-מצרים, והן בהיבט של יחסי ישראל-גרמניה, ובמיוחד בנוגע לעסקות נשק גרמניות-מצריות רחבות היקף אחרות שנערכו בשנים האחרונות, אשר לא ברור האם ניתן אישור ישראלי לביצוען.

לב לבו של העניין הוא תהליך ההצטיידות של צבא מצרים החל משנות ה-70. ב-1973, אנואר סאדאת החליט לצאת למלחמה עם ישראל, למרות שעסקות נשק קריטיות בין מצרים וברית המועצות (ברה"מ) לא הושלמו. מבחינתו הצלחה מדינית תושג גם ללא ניצחון צבאי מוחלט בשדה הקרב, ולכן החליט לפעול ללא קבלת נשק נוסף.

המלחמה הסתיימה בהפסד צבאי מצרי, אבל היא התגלגלה לכדי ניצחון מדיני – הסכם השלום בין ישראל למצרים (1979). לכן, מבחינת הגדרות המלחמה של ההוגה הצבאי קארל פון קלאוזוביץ, מדובר בניצחון מצרי, שכן השימוש בנשק נועד להביא להישג מדיני ולשינוי-מצב ארוך-טווח.

האישור שנתניהו נתן חמור, משום שניתן כנראה מבלי שכמעט איש במערכת הביטחון הישראלית, כולל שר הביטחון דאז, ידע על כך. אך צריך לבחון את עניין הצוללות המצריות בהקשר רחב יותר

מצרים השיבה לידיה את חצי-האי סיני בתמורה להתחייבותה להשאירו מפורז חלקית. כמו כן, מצרים עברה מחברות במעגל ההשפעה הסובייטי לשותפות עם ארה"ב, והתחילה לקבל סיוע צבאי אמריקאי רב (אף שהיה כמחצית ההיקף מזה שניתן לישראל). עם זאת, ארה"ב נמנעת מלספק למצרים נשק שובר-שוויון, במיוחד מטוסים וטילי אוויר-אוויר מתקדמים.

על אף ההתחייבות בנספח להסכם השלום לפירוז כמעט מוחלט של סיני, מצרים חתרה בהתמדה להכניס כוחות לסיני מעבר למותר, ובדרך כלל ישראל שתקה לנוכח הפרות שכאלה.

מצרים אף הקימה אוטוסטרדות מתחת לתעלת סואץ להעברה מהירה של כוחות לסיני, ופרסה תשתית של צינורות דלק ומים עם ברזים נוחים לשימוש, המזדקרים בכל רחבי חצי-האי, לטובת כוחותיה במקרה של מלחמה.

עם זאת, הגידול בצבא המצרי תחת הנשיא חוסני מובארכ היה גדול אבל לא שובר-שוויון קריטי, כי הכוח המתמרן של צה"ל היה עצום בסוף שנות ה-80 -ראשית ה-90. אבל מאז נוצר תהליך צמצום מתמיד בכוחות צה"ל, וצבא היבשה של היום הוא צל חיוור של עברו המהולל.

כשעבד אל-פתאח א-סיסי עלה לשלטון ב-2013, הצבא המצרי כבר היה גדול ומצויד בהרבה מהישראלי, אך הפער לטובת המצרים היה עדיין סביר. אלא שא-סיסי לא הסתפק בכך, והחל במסע רכש צבאי חובק עולם, מגרמניה, איטליה, צרפת ובריטניה, מארה"ב וקוריאה הדרומית, ומרוסיה וסין. בעשור האחרון, מצרים רכשה נשק רב יותר מאשר ב-40 השנים שקדמו לו, ושלוש העסקות הגרמניות שבלב דיוננו נכללות ברכש זה.

הגידול בצבא המצרי תחת מובארכ היה גדול אך לא שובר-שוויון קריטי, כי הכוח המתמרן של צה"ל היה עצום. אבל מאז נוצר תהליך צמצום מתמיד בכוחות צה"ל, וצבא היבשה של היום הוא צל חיוור של עברו המהולל

הרכש המצרי הוא מגוון ביותר, וכולל מכל הבא ליד. מבחינה ימית, מצרים בנתה צי עצום המתחרה בציים הגדולים ביותר האחרים בים התיכון, הטורקי, הצרפתי והאיטלקי.

ציוד מעסקות נשק שמצרים ביצעה, כמו רכש פריגטות-ענק איטלקיות (ספינות טילים בעלות דחק גדול: כ-6700 טונות) ונושאות מסוקים צרפתיות, התקבל במצרים כמעט באופן מיידי לאחר חתימת העסקה; וזאת כחלק משיטתה של קהיר לקנות מן המוכן, כדי להימנע מעיכובים באספקה בעקבות סנקציות עתידיות בשל הפרת זכויות אדם, או מסיבות אחרות.

אין ספק שההתחמשות בקצב מואץ בימי א-סיסי מעלה תהיות לגבי כוונותיה של מצרים. בניית צי גדול ורכש של מאות מטוסים מצרפת, סין ורוסיה, ניתן להצדיק חלקית בשל צורך אפשרי לפעול נגד אתיופיה בעקבות הפגיעה בהספקת מי הנילוס למצרים בשל הקמת סכר הרנסנס באתיופיה.

לעומת זאת, הרבה מהרכש האחר, והצורך להשתמש בו, שנויים במחלוקת: מדוע מצרים צריכה ציוד יבשתי ונשק נגד מטוסים (נ"מ) כה רב? הרי ברשות שכנותיה, סודן ולוב, צבאות עלובים למדי בגודל ובעוצמה, וגם הציוד המצרי מימי מובארכ מספיק כדי לאפשר לקהיר לכובשן בנקל.

לשם מה מצרים זקוקה לצירוף מאות תותחים מתנייעים דרום-קוריאניים למאות הרבות שיש בידיה? מה הטעם בהוצאות הכבדות לצרכי השבחת מאות טנקים אמריקאיים בשעה שבידיה טנקים שמספרם גדול פי-3 מכלל הטנקים הנמצאים בידי שכנותיה (כולל ישראל) גם יחד, מה עוד שהעם המצרי רעב ללחם?

מדוע מצרים צריכה ציוד יבשתי ונשק נגד מטוסים (נ"מ) כה רב? הרי ברשות שכנותיה, סודן ולוב, צבאות עלובים למדי בגודל ובעוצמה, וגם הציוד המצרי מימי מובארכ מספיק כדי לאפשר לקהיר לכובשן בנקל

אותה שאלה ניתן להציב לגבי קניית אלפי טילים נגד-טנקים לחימוש מאתיים מסוקי הקרב שלה (צי הגדול פי-4 מצייהן של כל שכנותיה גם יחד).

מעבר לרכש עצום זה, צצו בשבועות האחרונים תמונות של חלק מסוללות הנ"מ הגרמניות המתקדמות שנרכשו לפני שנים ספורות, כשהן חונות על אם-הדרך בסיני.

נוכחותן שם מזכירה לנו, כי בשנים האחרונות, לאחר עסקת הצוללות, קהיר חתמה עם ברלין על מספר עסקות רכש נוספות, ששתי הגדולות ביניהן כללו קניית ארבע פריגטות (בעלות דחק של כ-3750 טונות) לפחות, תוצרת טיסנקרופ ורכישתן של לפחות 16 סוללות נ"מ מסדרת איריס החדישה.

לגבי כל אחת משתי העסקות האחרונות עולה התהייה, האם אנגלה מרקל ביקשה רשות מנתניהו ו/או נפתלי בנט לגבי מכירת הפריגטות וסוללות הנ"מ, כפי שנהגה בעסקת הצוללות? ואולי השחיתות בפרשיית הצוללות יצרה שסע שאינו ניתן לאיחוי באמון שגרמניה רחשה לישראל, והיא כלל לא "ביקשה רשות" בפעמים הבאות?

אולם יתכן שאמון זה נותר בעינו, ואנגלה מרקל ביקשה את אישורה של ישראל לשתי העסקות הנוספות, וראש-ממשלה כלשהו נתן הסכמתו (בשיתוף אנשי-סוד או בלעדיהם).

ומה לגבי קניית אלפי טילים נגד-טנקים לחימוש 200 מסוקי הקרב שלה (צי הגדול פי-4 מציי כל שכנותיה יחד)? מעבר לרכש העצום, צצו לאחרונה סוללות נ"מ גרמניות מתקדמות שרכשה, חונות בסיני

במקרה כזה מופנית שאלה מובנת מאליה לבכירים דאז במערכות הממשל ובזרועות החוץ והביטחון של ישראל: האם האישור להתחמשות מצרית, שבעתיד עלולה לגרום לסיכון קיומי לביטחון ישראל, נבע משיקולים ענייניים ולא ממניעים זרים?

חגי אולשניצקי הוא דוקטור בלימודים קלאסיים, העוסק בחקר של היסטוריה צבאית, כלכלית, חברתית ומדינית. כיום חוקר ומרצה באוניברסיטת ורשה, ובעבר חוקר באוניברסיטת בזל.