בעוד המראות מעזה נעשים קשים מיום ליום, רוב הציבור הישראלי בוחר לשתוק. מדוע אנחנו מתנתקים מסבלם של ילדים וחפים מפשע, ואיזה מחיר מוסרי נשלם על כך כחברה?

*  *  *

אפתח במובן מאליו: האכזריות הבלתי נתפסת של חמאס ב-7 באוקטובר, במתקפת רצח, אונס, שריפה וחטיפה של נשים וגברים, ילדים וזקנים, לא תישכח ולא תיסלח. לא על ידינו, ולא על ידי כל אדם שיש בו שמץ של אנושיות. כך גם ההתעללות האיומה והמתמשכת בחטופים ובחטופות, מותם בשבי של חלקם, והרצח האכזרי של כפיר ביבס בן תשעת החודשים ואחיו אריאל בן הארבע – בדם קר ובידיים חשופות.

אך האם מעשי זוועה של הצד האחד מצדיקים מעשי זוועה של הצד האחר?

אפתח במובן מאליו: האכזריות הבלתי נתפסת של חמאס ב-7/10 במתקפת הרצח, האונס, השריפה והחטיפה, לא תישכח ולא תיסלח. אך האם מעשי זוועה של הצד האחד מצדיקים מעשי זוועה של הצד האחר?

מתחילת המלחמה אלפי ילדים נהרגו בעזה; משפחות שלמות נקברו תחת הריסות בתיהן; פצועים מטופלים ללא חומרי הרדמה; הרעב מתפשט; הסיוע מצומצם ולא סדיר. המראות בלתי נתפסים – ובכל זאת, רוב הישראלים שותקים.

ישנם הסבורים שזוהי נקמה מוצדקת וראויה, שלנוכח הפשעים מעוררי הפלצות של חמאס הכל מותר, ש"אין חפים מפשע בעזה", כולל ילדים ותינוקות שלדעתם "עתידים לגדול להיות מחבלים".

התבטאויות כאלה, שנשמעות גם מפיהם של שרים ושופרות של הממשלה כבר 18 חודשים, מוחקות את עצם האנושיות של בני אדם וילדים וממירות אותה בתפיסה דוגמטית ואכזרית, שלפיה כל פלסטיני הוא פצצה מתקתקת, וכל ילד – מחבל בפוטנציה. המחזיקים בתפיסה כזאת אינם יכולים להרגיש חמלה, גם לא כלפי ילדים. מבחינתם – גם תינוק פלסטיני אינו ולא היה אדם.

עם אנשים אלה אין ולא יכול להיות כל שיח. מי שמתייחס לילדים, באשר הם, כאל בני מוות, חסר כל עוגן מוסרי, ויש להוקיעו ולהוציאו מהשיח החברתי.

אבל מה לגבי אלה הרואים עצמם כבעלי מוסר הומניסטי וכנושאי ערכים אנושיים? האם פשעי חמאס – מתועבים ומחרידים ככל שיהיו – מעניקים לנו פטור מוסרי מהתבוננות, מהבעת חמלה, ומהתנגדות לנעשה בשמנו בעזה?

בספרה "להתבונן בסבלם של אחרים" הראתה הסופרת סוזן סונטג כיצד כל צד בְּסכסוך מפרש צילום של ילד הרוג כ"ילד שלו", ומאשים את הצד האחר בהריגתו. במלחמה הנוכחית אין ערפול. כולנו יודעים שמדובר בילדים של "הצד השני", ואנו ניצבים מול שאלה קשה יותר: איך קורה שחברה שלמה רואה את פניהם של כל כך הרבה ילדים הרוגים – ואינה מוחה?

אבל מה לגבי אלה הרואים עצמם כבעלי מוסר הומניסטי וכנושאי ערכים אנושיים? האם פשעי חמאס – מתועבים ומחרידים ככל שיהיו – מעניקים לנו פטור מוסרי מהתבוננות, מהבעת חמלה, ומהתנגדות לנעשה בשמנו בעזה?

בשבועות הראשונים ניתן היה להסביר זאת בהלם הראשוני מזוועות חמאס, ובהשפעות ההרסניות של הטראומה: קהות רגשית, נטייה להסתגרות והתרכזות בסבל "שלנו", כשהכאב, האישי והקולקטיבי, אינו מרפה, והפחד מפני הישנות האירועים מציף את הנפש. במצבים כאלה, קשה להביט החוצה, ויש נטייה להאמין ש"אין ברירה".

אלא, שהקטסטרופה בעזה נמשכת כבר חודשים ארוכים, על אף שחמאס ספג מכה קשה ביותר, ועל אף שלפחות מאז חידוש המלחמה לאחרונה, הרוב המכריע של הנפגעים הם ילדים ומבוגרים חפים מפשע, במספרים מקפיאי דם. גם אם נניח שמספר ההרוגים שמפרסם משרד הבריאות בעזה מנופח, גם אם נסיר מהנתון הכללי את הלוחמים ואת המתים מוות טבעי, מספר הילדים ההרוגים עדיין מסמר שיער. בלתי נסבל.

בינתיים, הממשלה האחראית לאסון חדלה אפילו להעמיד פנים. ראש הממשלה שכח כבר את מטרות המלחמה, ובהן בראש ובראשונה החזרת החטופים, והצהיר בישיבת ממשלה בסוף מרץ שמטרת המלחמה היא "מימוש תוכנית טראמפ להגירה מרצון".

דברים אלה אינם אמירות סתם. הם משקפים מנהיגות אשלייתית רעילה, שמפתה את ההולכים אחריה שוב ושוב בהבטחה עצומה כלשהי (במקרה הזה "היעלמות" הפלסטינים ויישוב עזה ביהודים). מאחר שלהבטחה כזאת אין כל אפשרות להתממש, נוצר חלל שמתמלא בפנטזיה, כגון ה"הגירה מרצון". על הפנטזיה הזאת ישלמו בחייהם החטופים, חיילי צה"ל, וילדים וחפים מפשע בעזה.

דברי נתניהו משקפים גם אובדן מוסרי מוחלט. יסביר נא ראש הממשלה כיצד המוני הרוגים ופצועים, הרס והפצצות, שיבריחו פלסטינים מחוסר ברירה, מיתרגמים ל"הגירה מרצון".

בשבועות הראשונים ניתן היה להסביר זאת בהלם הראשוני מזוועות חמאס, ובהשפעות ההרסניות של הטראומה: קהות רגשית, נטייה להסתגרות והתרכזות בסבל "שלנו", כשהכאב האישי והקולקטיבי אינו מרפה

אובדן הדרך המוסרית אינו מוגבל לעזה. בגדה המערבית, כפרים פלסטינים מותקפים תדיר בידי מתנחלים מזה שנים. צאן ושטחי מרעה נגנבים, בתים נשרפים, צעירים ומבוגרים נפצעים ונהרגים בלי סיבה, ולתושבים הפלסטינים אין כל שליטה על חייהם. הדברים הולכים ומקצינים, ולאחרונה, מתרחש פוגרום בכפר פלסטיני כמעט בכל שבוע. הצבא מתעלם. איש אינו נעצר.

ובכל זאת, רוב הישראלים ממשיכים לשתוק. גם המזדהים עם ערכים הומניסטיים, והתומכים בהסכם מדיני במקום מלחמה – אינם מוחים. לכל היותר ממלמלים. זועקים בלב, ושותקים.

ייתכן שהדבר קשור בעוצמתה של מכונת הרעל, שבאמצעות איומים, השתלחויות חסרות רסן, וסימון "בוגדים", משתיקה כל קול שמביע חמלה או מערער על מדיניות השנאה והנקמה. התפיסה המבעיתה והמופרכת של "עליונות יהודית", שהימין הקיצוני מפיץ לכל עבר, מתירה הכל, כולל אלימות כלפי "בוגדים מבפנים", שמעזים להזדהות עם הכאב של האחר.

וייתכן, שנבואותיהם האפוקליפטיות של ישעיהו ליבוביץ, זיגמונט באומן ואחרים, שהכיבוש יהרוס את נפש הכובשים לא פחות, ואף יותר מאשר את זו של הנכבשים, הולכות ומתממשות. כשחברה מאבדת את היכולת להבחין בין לוחם לתינוק, בין מחבל לבין ילד המשחק בחול – היא מאבדת את צלם האנוש. וכשאין זעקה – אין תקווה. כשהלב אטום – אין עתיד.

הגיע הזמן להתעשת. להישיר מבט. להכיר בכך שאנחנו, כחברה, מאבדים משהו עמוק מנפשנו שלנו. שהרקמה המוסרית נפרמת, ושמי שאינו מוחה – נושא באחריות, ואף מאפשר את הזוועה. זהו כתם שלא ייעלם. לא מהמצפון האישי, ולא מההיסטוריה הלאומית.

לא מדובר בוויכוח פוליטי אלא בסוגיה מוסרית: שתיקה במצבים כאלה איננה ניטרלית. היא עמדה, עמדה מכתימה. ככל שנמשיך לשתוק, כך יעמיק הפצע בנפש החברה הישראלית – וההיסטוריה תשפוט אותנו על שבחרנו לא לראות.

לא מדובר בוויכוח פוליטי אלא בסוגיה מוסרית: שתיקה במצבים אלה אינה ניטרלית. היא עמדה מכתימה. ככל שנמשיך לשתוק, יעמיק הפצע בנפש החברה הישראלית – וההיסטוריה תשפוט אותנו על שבחרנו לא לראות

אם הדברים נגעו לליבך, כדאי לשתף, להגיב, ולהוסיף את קולך לשיח שכל כך חסר כאן – קול של מוסר, של אנושיות, של חמלה. גם שתיקה היא בחירה. הגיע הזמן לבחור אחרת.

פרופ' עירית קינן היא מרצה בכירה במכללת סמינר הקיבוצים. כיהנה בין היתר כדיקנית ביה"ס לחינוך במסלול האקדמי, המכללה למנהל, והייתה המנהלת המקימה של מרכז יצחק רבין לחקר ישראל. מחקריה עוסקים בזיכרון קולקטיבי וטראומת מלחמה והשפעותיהם, ובמציאות החברתית לאומית של ישראל. היא גם סופרת ומשוררת, ופעילה במאבקים ציבוריים על אופי מדינת ישראל.