בעוד המראות מעזה נעשים קשים מיום ליום, רוב הציבור הישראלי בוחר לשתוק. מדוע אנחנו מתנתקים מסבלם של ילדים וחפים מפשע, ואיזה מחיר מוסרי נשלם על כך כחברה?
* * *
אפתח במובן מאליו: האכזריות הבלתי נתפסת של חמאס ב-7 באוקטובר, במתקפת רצח, אונס, שריפה וחטיפה של נשים וגברים, ילדים וזקנים, לא תישכח ולא תיסלח. לא על ידינו, ולא על ידי כל אדם שיש בו שמץ של אנושיות. כך גם ההתעללות האיומה והמתמשכת בחטופים ובחטופות, מותם בשבי של חלקם, והרצח האכזרי של כפיר ביבס בן תשעת החודשים ואחיו אריאל בן הארבע – בדם קר ובידיים חשופות.
פרופ' עירית קינן היא מרצה בכירה במכללת סמינר הקיבוצים. כיהנה בין היתר כדיקנית ביה"ס לחינוך במסלול האקדמי, המכללה למנהל, והייתה המנהלת המקימה של מרכז יצחק רבין לחקר ישראל. מחקריה עוסקים בזיכרון קולקטיבי וטראומת מלחמה והשפעותיהם, ובמציאות החברתית לאומית של ישראל. היא גם סופרת ומשוררת, ופעילה במאבקים ציבוריים על אופי מדינת ישראל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוכמה תיקונים:
1. מטרת המלחמה היא לא החזרת החטופים, או "הגירה מרצון" – המטרה היא שימור שלטון נתניהו ושימור נתניהו מחוץ לכלא. בינתיים נראה שבהצלחה.
2. זה לא נכון שרוב הישראלים ממשיכים לשתוק – הרוב צועק כבר שנתיים ויותר: על פרשת הצוללות, על ההפיכה המשטרית, על ההשתמטות מגיוס, על ועדת חקירה ממלכתית, על קטארגייט, ועל שחרור החטופים. מי שרוצה לצעוק על ילדים פלסטינים מתים, שיקח דגל ישראל ויצטרף לצעקות.
אנו צריכים לדאוג לביטחונם של אזרחי ישראל וזה כולל השמדת הישות העוינת בעזה, גן אם זה אומר שנפגעים אזרחים רבים. זו הדרך הצודקת והמוסרית. כל דאגה לאזרחי רצועת עזה היא פגיעה באזרחינו. ורובם ככולם של האזרחים הבוגרים ברצועת עזה תומכים בטבח הברברי והזוועתי שהיה בשמחת-תורה/שמיני-עצרת (כ"ב בתשרי) תשפ"ד.
יותר מדי אנשים מיותר מדיי מחנות נצמדו לנרטיב השקרי, שכל מי שחי בעזה הוא אויב. זו לא נחלת הימין הסהרורי והארסי בלבד.
זה אסון מוסרי לכולנו. כתם שלא יימחה. הכתבה מדויקת עד כאב. קרן לייזר שלוחה אל עומק הנשמה של כל אחד ואחת מאתנו.