שיח החירשים החילוני-חרדי הוא מהמרתקים במדינה הזו. את תירוץ ה"שירות באמצעות לימוד התורה" של החרדים אף אחד כבר לא קונה, כי גם מתווה פשרה שיגייס את אלו שלא לומדים – נדחה על-ידי הרבנים על הסף. את האמת הזו לאחרונה הם גם לא דואגים להסתיר.
החילוני התמים שנחשף לַתַּרְמִית מסיק את המסקנה – מבחינתו – המתבקשת: זה הכל סיפור על כוח ושליטה של העסקונה והאליטה הרבנית בהמון החרדי.
ובכן, טעות. זה קל מדי, שלא לומר בורות. מי שקצת מכיר, יודע שמאחורי תירוץ "לימוד התורה" לאורך השנים, הקו החרדי האמיתי ביחס למדינת ישראל – ובכלל ביחס לעולם המודרני – מושתת על עיקרון ברור ועקבי: היבדלות. זהו האתוס המכונן של האידיאולוגיה החרדית. לא להתערבב עם העולם החיצון, ובגדול כמה שאפשר להגביה את חומות הגטו – מה טוב.
הקו החרדי ביחס למדינה ולעולם המודרני – מושתת על עיקרון ברור ועקבי: היבדלות. זהו האתוס המכונן של האידיאולוגיה החרדית. לא להתערבב עם העולם החיצון, וכמה שאפשר להגביה את חומות הגטו – מה טוב
אלא שבהקשר של החרדיות הישראלית, האמת עמוקה עוד יותר. פחות הרואית ויותר אנושית, ובעיקר – תוצר של תסביך זהותי ותיאולוגי: החרדיות, כעיקרון, איננה באמת מתנגדת להשתלבות טכנית במרחב. היא מתנגדת להשתלבות יהודית שאינה חרדית. במילים אחרות: לא המדינה מפריעה לה, אלא האלטרנטיבה שהיא מציעה ליהדות.
קחו לדוגמה את חסידות סאטמר בניו יורק — מהמובילות האידיאולוגיות של ההתנגדות החרדית לציונות. אנשי סאטמר ממלאים משרדים במנהטן, מעורבים היטב בכלכלה האמריקאית, עובדים יום-יום עם נשים שלבושות באופן "לא צנוע", נחשפים לכל רבדי התרבות המערבית, ועדיין — אין להם בעיה עם זה. אף אחד לא טוען שהעבודה עם "גויה" בלבוש חושפני מערערת את יסודות החברה החרדית. לא זה מה שיערער את קיומה של ההיבדלות.
אני גם לא רואה את סאטמר, היפותטית, מקדשים מלחמה נגד שירות בצבא האמריקאי. ההבדל טמון בזהות הפקודה, לא במהותה. כי כשהפקודה מגיעה מאישה יהודייה בצה"ל — כאן עובר הגבול. מדוע? כי אותה בחורה היא "תינוקת שנשבתה", כלומר: יהודייה כמותם, אבל כזו שבחרה דרך שונה. וזה — זה מה שמערער.
התודעה היהודית-אורתודוכסית המבדילה עצמה באופן דיכוטומי מה"גוי", מספיקה כדי לשמר היבדלות תודעתית, גם תוך כדי מעורבות והשתלבות טכנית במרחב. מה שהמערכת החרדית לא יכולה לשאת, זה את האפשרות שאפשר להיות יהודי, שומר מסורת (או שלא), ציוני, חושב, עצמאי — ולא חרדי. עצם קיומה של זהות יהודית שהיא אינה חרדית — מאיים עליה הרבה יותר מהעולם הלא-יהודי והמודרני כולו.
המערכת החרדית לא יכולה לשאת את האפשרות להיות יהודי, מסורתי או לא, ציוני, חושב, עצמאי — ולא חרדי. עצם קיום זהות יהודית שאינה חרדית — מאיים עליה הרבה יותר מהעולם הלא-יהודי והמודרני כולו
מכאן שהאתוס החרדי של "היבדלות מהחברה הכללית" איננו עיקרון מוחלט, אלא אמצעי: מנגנון הגנה מפני יהדות מתחרה. החרדי לא מפחד מה"גוי" האמריקאי. הוא מפחד מהיהודי החילוני. לא מהצרפתי המשכיל, אלא מהישראלי הדתי-לאומי. לא מהגויה, אלא מהבת של השכנים שמשרתת בצה"ל — ומוכיחה שאפשר גם אחרת.
כדי להבין את זה צריך לחזור לחזון-איש, מייסדה של החרדיות הישראלית. הוא היה הרפורמטור ההלכתי של הדיסוננס הקוגניטיבי המובנה ביחס החברה החרדית לחברה החילונית בישראל. הוא פסק, שלמרות שלפי ההלכה יהודי שאינו שומר מצוות נחשב כ"גוי" לכל דבר, הרי שבימינו אין להתייחס כך לחברה החילונית, כי עליהם חל דין "תינוקות שנשבו". הם בסך הכל "בורים". לא באמת כופרים.
כאן טמון שורש היחסים המורכבים בין חרדים לחילונים — יחסים שמבוססים למעשה על גזלייטינג הדדי: מצד אחד, החרדים רואים בחילונים יהודים, ולכן קשה להם לשאת זהות יהודית שאינה חרדית. מבחינתם, עצם קיומה של יהדות חילונית מאתגר את יסודות עולמם. מצד שני, גם החילונים רואים בחרדים יהודים, ולכן מצפים מהם לקחת חלק שווה בנטל הפרויקט הציוני – ציפייה שלא מופנית, למשל, כלפי החברה הערבית, שגדולה כמעט פי שניים מהציבור החרדי.
זו הסיבה לכך שהברית החרדית-ציונית תמיד תהיה שברירית, זמנית, כפויה. אין בה עומק מהותי. זה איננו חיבור של אידיאולוגיות אלא של צרכים: לחרדים יש צורך בתקציבים, ולציונים צורך בקואליציה או בעזר דמוגרפי לשימור הרוב היהודי בישראל. על הנייר – "שיתוף פעולה למען העם והארץ". בפועל – נישואין ללא אהבה.
ולכן, כל עוד החרדיות לא תכיר בלגיטימיות של יהדות שאינה חרדית, כל עוד היא תתייחס אל השונה ממנה כ"מסכן", "תינוק שנשבה", או "סטייה זמנית" — לא תיתכן באמת שותפות. כי זו איננה מחלוקת על דת ומדינה. זו מחלוקת על מהי יהדות.
הטנגו החרדי-חילוני המבוסס בעצם על גזלייטינג הדדי: עצם הזהות היהודית-חילונית מערערת את החרדים, ומנגד, החילונים רואים בחרדים יהודים המצופים לשאת בנטל הקיום הציוני, מה שלא מצופה מהערבים
ובכך, הוויכוח הפוליטי הפך ויכוח קיומי: האם יש דרך אחת להיות יהודי, או שיש ריבוי דרכים? האם החרדיות מוכנה לראות באחר שותף — או רק סיכון?
ככל שזה תלוי באתוס החרדי הקלאסי — התשובה ברורה. וככל שהתשובה הזו לא תשתנה — גם שותפות אמיתית לא תוכל להיווצר.
מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוהחרדיות, ובמיוחד החסידויות האשכנזיות הן לא ממש יהדות – יותר כמו פארודיה על היהדות. כתות סגורות תמיד חוששות מאלו הדומים להם, לא מהרחוקים. הסיכוי שצעיר חרדי יראה את הודו ויחליט להפוך לבודהיסט הוא אפסי לעומת הסיכון שישרת עם יהודים חילונים ויתחיל להתנהג כחילוני.
כח האדמו"רים מבוסס על אוכלוסיה שבויה המתרבה כמעט אך ורק ע"י ילודה – אין גיוס מבחוץ. לכן כל חבר בכת שיוצא בתבונה הוא אובדן כח שייקח זמן רב לפצות עליו. הנפוטיזם הפראי בחברה החרדית משמעו שגודל החסידות הוא קריטי. חסידות קטנה עלולה להיות מנותקת מעטיני המדינה אם חסידות גדולה תשתלט על עמדות המפתח המזרימות כספים, או שווי ערך, ותדאג בעיקר לעצמה.
הסכנה הכי גדולה בחילוניות היא לא ערעור על סמכות רב, או האם לאכול קיטניות בפסח – הסכנה היא הצגת כל הדת כטמטום גלובלי וערעור כל תפיסת העולם של אדם מאמין בצורה בלתי הפיכה. כאשר אדם למד שהיסטורית יהוה התחיל כאליל סערות אדומי, אומץ אל פנתאון האלים הכנענים של העברים הקדמונים, אוחד עם אל-עליון אבי האלים הכנענים, בבית המקדש הראשון סגדו לו כאל עליון על שאר האלים, והרעיון של אל יחיד התחיל רק בגלות בבל – זה די הופך את כל עניין האמונה לאידיוטי. עדיין יש ביהדות הרבה מעבר לזה, ויש ליהדות קיום בזכות עצמה גם עם אל אחד פחות, אבל זה עניין אינטלקטואלי וכבר לא יגרום לאדם להיות חייל בכת האדמו"ר.
אני רואה את עצמי כישראלי ממוצא יהודי.
אני חסר דת, אין לי טיפה הערכה ללימוד התורה ולקיום מצוות.
מצד שני, אני ליברל ומכיר בזכותו של כל אדם לבחור את ערכיו, בתנאי שהוא לא מתערב בחיי אחרים.
אז איך חיים ביחד?
לפני כשלוש שנים, כתבתי אמנה חברתית לחיים ביחד תוך כיבוד הערך "חייה ותן לחיות"
הדרך היחידה לחיות זה ליד זה היא הכרה של כל פרט, בלגיטימיות של תפיסת העולם של האחר (בגבולות סבירים. אם הערך שלך הוא לאכול בני אדם, זה לא לגיטימי וגם אם הערך שלך הוא להתערב בחיי, גם זה לא לגיטימי).
פניתי לרבנים שמגדירים את עצמם מתונים. אף אחד לא היה מוכן להפגש איתי.
המסקנה העצובה שלי היא שהחילונים צריכים להאבק בכל דרך כדי לשמור על ערכי חופש הבחירה של הפרט.
אם הדתיים, מכל סוג שהוא , לא יכבדו את ערכי החילונים , בסוף תהיה מלחמה.
חבל!!!
בתור חרדי אני אומר לך. אמת. נגעת בדיוק בנקודה. יש לך את זה באמת. [או שאתה חרדי לשעבר]למרות טעות אחד שהשליך פה שתי טעויות בכתבה.
אין דבר כזה מבחינה הלכתית יהודי שיכול להיפך לגוי. לא קיים הפוך כל יהודי באשר הוא אם מזרע היהודיים הוא [כפי שההלכה קובעת שזה הולך לפי האמה. כמובן] הרי הוא יהודי.
ולכן כל יהודי חייב לשמר את התורה שהוא קיבל לא משנה מה אמה שלו עשתה או סבתא שלו. הוא הוא כלול בין אלו שקיבלו את התורה. [מה שהחזון איש הגדיר את החילונים בתור תינוקות שנישבו. זה הגדרה הלכתית שנוגע לכמה פרטים בהלכה ואיננה כלל קשור לגויות. (אלא שהוא לא נקרא מומר וכדו' שלדוגמא יינו יין נסך וחילוני לא. מסובך בקיצור. אבל א קשור לההגדה יהודית]
ולכן יש בעיה כשהציונות כביכול מציע אלטרנטיבה יהודית זה ממש נגד התפיסה המסורתית כאילו שמותר ליהודי להיות לא שומר תורה. וזה באמת בעיה מבחינה חרדית. כי אין אלטרנטיבה באמת.