בישראל פורח השיח התועלתני. השיח נפוץ במיוחד באמירות של הימין הישראלי, אבל מחלחל לכל החברה הישראלית. טיעון זה מובא בהרבה עטיפות שונות. אסור לשחרר אסירים פלסטיניים תמורת חטופים (וכך לגזור את דינם של החטופים למוות) כי בעתיד זה יציל ישראלים; אין חפים מפשע בעזה ולכן יש להשמיד או לגרש את כולם כי בעתיד זה יציל ישראלים; צריך להמשיך להקריב חיילים בהווה כדי שיותר ישראלים יחוו בטחון בעתיד.
אם נחזור לחודשים שלפני המלחמה, גם אדריכלי המהפכה המשטרית הציגו אותה כמשהו שיביא אושר ורווחה לציבור בעתיד. השיח הישראלי מזוקק לסיסמת המכירות של הרכבת הקלה "קשה עכשיו, קלה אחר כך".
אם נחזור לחודשים שלפני המלחמה, גם אדריכלי המהפכה המשטרית הציגו אותה כמשהו שיביא אושר ורווחה לציבור בעתיד. השיח הישראלי מזוקק לסיסמת המכירות של הרכבת הקלה "קשה עכשיו, קלה אחר כך"
הכול מוצג כשיקולים של עלות תועלת לכן שיקולים קרים הניתנים לצמצום לאמירה "עכשיו נעשה דברים רעים כדי שבעתיד יהיה טוב יותר". לכאורה זו גישה תועלתנית קלאסית. אבל זה ממש לא כך.
תועלתנות (יוטיליטריזם), שנהגתה על ידי ג'רמי בנת'ם, ופותחה בהמשך על ידי ג'ון סטיוארט מיל, היא תיאוריה מוסרית שבבסיסה הרעיון האומר שפעולה נחשבת נכונה אם היא מביאה את ה"יעילות" הגדולה ביותר: האושר והרווחה הרחבים ביותר למספר המרבי של אנשים.
בנת'ם ניסח זאת כך: "הסיפוק הגדול ביותר למספר הגדול ביותר הוא המדד לנכון או שגוי". מיל הרחיב זאת והוסיף רובד של איכות: יש הנאות גבוהות יותר, כמו אינטלקטואליות ומוסר. הוא אמר "עדיף להיות אדם בלתי מסופק מאשר חזיר מסופק".
הביטוי מבטא את העדפתה של התרבות המערבית את ההשכלה, הלימוד וההתפתחות הרוחנית על פני סיפוק צרכים בסיסיים בלבד. מיל טען שאדם היודע שיש דברים מעבר לסיפוקים הגופניים שלו, לעולם לא יוכל להיות מאושר באמת אם הוא יהיה מנותק מהם.
עם זאת, יש לתועלתנות בעיות לוגיות יסודיות: כיצד אפשר למדוד ולהשוות אושר בין אנשים שונים? "תועלת" הוא מושג קשה לכימות ולהערכה מדויקת. מעבר לכך, בלתי אפשרי לחזות את התוצאות ארוכות הטווח של פעולה מסוימת, כך שהחישוב התועלתני הופך ספקולטיבי ובעייתי.
ביקורת בסיסית וקריטית נוגעת לכך שהתועלתנות עלולה להצדיק פגיעה בפרט עבור הכלל, כפי שניתן בדוגמת "עריצות הרוב": אם הציבור מרוויח, שום דבר לא עומד בפניו, גם לא פגיעה בזכויות הבסיסיות של מיעוט.
ביקורת בסיסית וקריטית נוגעת לכך שהתועלתנות עלולה להצדיק פגיעה בפרט עבור הכלל, כפי שניתן בדוגמת "עריצות הרוב": אם הציבור מרוויח, שום דבר לא עומד בפניו, גם לא פגיעה בזכויות הבסיסיות של מיעוט
מאז תחילת המהפכה המשטרית בישראל "מוכרים" לנו הכל בעטיפה תועלתנית. הרוב קובע מה טוב לכולם והציבור צריך לשבת בשקט ולחכות לטוב העתידי. כמעט כל נאום של מובילי "הרפורמה" ממוסגר כך. יריב לוין ושמחה רוטמן הם, בעיני עצמם, אבירי התועלתנות. למעשה הם תועמלנים זולים המשתמשים בתועלתנות כקרדום לחפור בו. כמובן שמאז תחילת מלחמת חרבות ברזל, הטוב גר בעתיד והרוב קובע.
פה צריך להבדיל ביו תועלתנות לבין פשיזם. המשימה של תועלתנות היא שיקול תוצאתי מוסרי; היא אינה תומכת ברעיון של שליטה טוטליטרית, בעריצות או בשלילת זכויות.
פשיזם אינו פילוסופיה מוסרית כמו תועלתנות, אלא אידאולוגיה פוליטית ימנית שמבוססת על לאומנות קיצונית, הנהגה סמכותית, דיכוי מתנגדים והרעיון שטובת המדינה גוברת על זכויות הפרט; היא אינה שואפת ל"אושר הגדול ביותר למספר הגדול ביותר", אלא מעדיפה כוח, אחדות, ומטרות מדינתיות. הפשיזם שואב את מקורותיו מרעיונות של לאומנות קולקטיביסטית, סמכותנות, וגם אליטיזם "ניטשיאני" מעוות ופשטני ולא מן האתיקה שהונחה ביסוד הנאורות.
מאז שעלתה הממשלה הנוכחית לשלטון בשלהי 2022 ובמיוחד מאז תחילתה של מלחמת חרבות ברזל ב־7 באוקטובר 2023 (יש אשר יגדילו ויטענו שזהו סממן כללי של הרבע הראשון של המאה ה-21 על פני כדור הארץ) נראה שלמרות שפשיזם ותועלתנות צמחו משורשים שונים לחלוטין, הם מעורבבים בשיח הישראלי באופן מטריד ואפל ביותר.
מצד אחד, נשמעת שפה שמנסה להציג את עצמה כתועלתנית ומקדמת הפקרת חטופים כתנאי לאושר עתידי. זוהי שפה שנשמעת מנומקת, ומקדמת חישוב מוסרי של עלות-תועלת, אך למעשה היא מכסה על גישה פוליטית גסה ורדיקלית. ובמקביל, מהדהדים קולות של אידאולוגיות סמכותניות־לאומניות: ביטויים של גסות, של דה־הומניזציה של הפלסטינים, של פחיתות ערכים דמוקרטיים, ושל שיבוש מוסדות המדינה.
מאז שעלתה הממשלה הנוכחית לשלטון בשלהי 2022 ובמיוחד מאז תחילתה המלחמה ב־7 באוקטובר 2023, נראה שלמרות שפשיזם ותועלתנות צמחו משורשים שונים לחלוטין, הם מעורבבים בשיח הישראלי באופן מטריד ואפל
האם באמת מדובר בתועלתנות אמיתית? אפילו לא קצת. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' אמר: "שחרור החטופים אינו המטרה החשובה ביותר". עבורו, המטרה היא כיבוש מחדש של עזה, גירוש תושביה ויישובה ביהודים, ולכן כל זאת חשוב יותר מאשר להביא חזרה אזרחים חטופים.
זו אינה שפה של "שיפור רווחה" אלא חישוב ציני שמעמיד תכלית לאומית מעל חיי אדם. נסים ואטורי מהליכוד קרא לשרוף את עזה, כולל האוכלוסייה האזרחית, וטען: "אין תמימים בעזה […] צריך להשמיד אותם". לא מדובר כאן בשפה של חישוב תועלת אלא באידיאולוגיה של כוח. לא אצטט כאן את אורית סטרוק, עמיחי אליהו או שמחה רוטמן. אין הדף צריך לסבול את אמירותיהם.
בינתיים, ראש הממשלה בנימין נתניהו, מניפולטור יותר מוצלח משותפיו הקיצוניים לקואליציה, מטביע את הציבור בשפה שתכליתה לנמק את הכיבוש המלא של עזה כצעד שיתיר "הצלה של החטופים". באוגוסט 2025 הוא אמר כי "שליטה מלאה בעזה היא הדרך היחידה להציל את החטופים", שכתוב מחדש של הביטוי התועלתני לכאורה אבל האורווליאני למעשה "לחץ צבאי ישחרר חטופים".
כמובן שזה לא בא ממקום מוסרי-תועלתני שאומר "עדיף מוות של חטופים למען האושר העתידי של אזרחי המדינה" אלא, כמו אצל בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, מנגנון פוליטי שמקדש שליטה צבאית בכל מחיר.
אז כיצד שני הזרמים הניזונים ממקורות כה שונים, התועלתני והפשיסטי, מתקיימים בכפיפה אחת בנפש הישראלית? חלק מהתשובה נעוצה במציאות שהמלחמה הובילה אליה. מציאות של חירום, של פחד, של אטימות לשינוי והעדפת הישרדות. הרצון להראות כאמיצים, להימנע מהיחלשות פוליטית, והשאיפה לתחושה של שליטה בתוך הכאוס – הופכים את שפת ה"עתיד הטוב" לכלי ללגיטימציה לסמכויות עריצות.
האם זו תועלתנות אמיתית? לא. סמוטריץ' אמר: "שחרור החטופים אינו המטרה החשובה ביותר". מטרתו היא כיבוש עזה ויישובה ביהודים – לא "שיפור רווחה" אלא חישוב ציני שמעמיד תכלית לאומית מעל חיי אדם
משום כך, הרטוריקה התועלתנית משמשת כמסווה לנרטיב גובר של שליטה סמכותנית, הלאמת שטחים, ולעיתים עצירת חופש הביטוי והפולמוס הדמוקרטי (תראו מה קרה לכמה אמנים שהעזו לחתום על עצומה). במילים אחרות, הפילוסופיה התועלתנית משמשת ככלי פוליטי, לא כגישה אתית.
לכן, כשמדברים על "לטובת הכלל", צריך לראות מעבר למלים: זוהי תחבולה. זהו שקר מוסרי. הקול התועלתני הדומיננטי היום, זה של הימין הקיצוני שלנו, אינו עמדה של "הטוב ביותר לרוב", אלא עלה תאנה על עריצות סמכותנית תחת מעטה היגיון שקרי.
זו לא תיאוריה מוסרית, זו אמצעי פוליטי שמיועד לצבירת עוצמה. כל מי שמוסיף ואומר שזה "שיקול מוסרי", משתתף בצביעות. התועלתנות המזויפת המשווקת על ידי ממשלת ישראל היא לא ערך, היא כיסוי. זה הזמן להפריך אותה, בגלוי ובחוזקה.
היסטורית, דיקטטורות ואידיאולוגיות אפלות השתמשו שוב ושוב בהיגיון ה"ברירה הפחות רעה מבין שתיים רעות", כדי לגרור אנשים נורמליים לשיתוף פעולה (אני מאוד ממליץ לצפות בעונה השנייה של הסדרה "אנדור" ביקום מלחמת הכוכבים, המציגה באופן מבריק כיצד שלטון משתמש במניפולציות תועלתניות כדי לגרום לאנשים טובים לעשות מעשים רעים).
תמיד נמצא התירוץ המושלם: המלחמה, הכלכלה, המולדת. תמיד יש "מצב חירום" שמצדיק כביכול פגיעה באדם הפרטי. הבעיה היא שבפועל, מי שמציב את הדילמה הוא בדרך כלל זה שמרוויח מהמעשה הלא מוסרי שאתם תבצעו, ולא זה שיישא בתוצאות המוסריות או הנפשיות שלכם.
כשמדברים על "לטובת הכלל", צריך לראות מעבר למלים: זוהי תחבולה ושקר מוסרי. הקול התועלתני הדומיננטי היום, של הימין הקיצוני, אינו עמדה של "הטוב ביותר לרוב", אלא עלה תאנה על עריצות סמכותנית
הדרך היחידה להתמודד עם זה היא להתחיל בספק. אם מישהו מציג לכם שתי אפשרויות רעות בלבד ומתעקש על בחירה בינארית ביניהן, עצרו ושאלו מי קבע שאין אפשרות שלישית ומי הגדיר את גבולות המצב. משם יש להמשיך בבדיקת אינטרסים: מי מרוויח מהמעשה שאתם אמורים לבצע, ומדוע דווקא עכשיו מוצבת בפניכם ההכרעה בי שתי אפשרויות רעות.
לצד זה יש לעמוד על קווים אדומים, יש מעשים שפשוט אסור לבצע, גם אם המחיר נראה גבוה. זה נשמע נוקשה, אבל זו הדרך היחידה למנוע את המדרון החלקלק שבו אפילו חריגה אחת מהכללים הופכת לתקדים מסוכן (כמו שינוי כללי המשחק תוך כדי המשחק כדי לפטר את היועמ"שית).
ולבסוף, צריך לזכור שמוסר איננו רק חשבון קר של מספרים: בחירה מוסרית אינה נמדדת רק בשאלה כמה חיים ניצלו וכמה אבדו או יאבדו בעתיד, אלא גם באיכות חייהם של מי שנשארו, ובשאלה איזו חברה אנחנו יוצרים במעשים שאנחנו בוחרים לעשות.
פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו