בספרו אלטנוילנד כתב בנימין זאב הרצל על הספינה הקרויה "פוטורו" ("העתיד" בספרדית) אליה הוזמנו אנשי הרוח הבולטים באותה עת למסע בים התיכון ובכלל זה בארץ ישראל. לצורך זה, על פי הספר, "הוקמה ועדה של סופרים ואמנים להרכבת רשימת האורחים המכובדת".

כך, "נפגשו על הפוטורו משוררים ופילוסופים, ממציאים ומגלים, סופרים ואמנים, אנשי מדעי המדינה, כלכלנים, פוליטיקאים ועיתונאים". במהלך הפלגה זו קיימו אנשי התרבות הללו שיחות עמוקות על הארצות והאתרים בהם ביקרו בתחנותיה השונות, ובהם, כאמור, "פלשתינה החדשה".

"נפגשו על הפוטורו משוררים ופילוסופים, ממציאים ומגלים, סופרים ואמנים, אנשי מדעי המדינה, כלכלנים, פוליטיקאים ועיתונאים". במהלך ההפלגה ניהלו שיחות עמוקות על הארצות שביקרו ובהן "פלשתינה החדשה"

אנשי הרוח הפרו אחד את משנהו והשיאו עצות בעניינים מעשיים הנוגעים, בין היתר, לחברה, לחינוך, לכלכלה, למחקר ולטכנולוגיה ביעדים בהם ביקרו. שיחותיהם דווחו בעיתונות תחת השם "השיחות האפלטוניות החדשות" וזכו למוניטין עולמי. בפלשתינה הם סיירו ונפגשו עם אנשי מעש מתחומים שונים וחזרו עם מסקנות על הנדרש לעשות להמשך ההתחדשות בארץ ישראל. האנייה הייתה אמורה לחדש את מסעה האינטלקטואלי מדי עשרים וחמש שנים.

בהנחה שרצף המפגשים המחזוריים הללו היה נשמר ושהאחרון שבהם היה מתקיים השנה, בתום הרבעון הראשון של המאה ה-21, ננסה לדמיין את מסקנותיו, ומה התובנות שהיו עולות בו במסגרת בחינת מאזן המפעל הציוני, במציאות הישראלית העכשווית, על פי "מדדי הרצל".

נזכיר שהרצל מתאר בספרו מדינה יהודית ואוניברסלית – בה הרוב יהודי, אך יש בה שוויון זכויות למי שאינו; בה אין כפייה דתית; מדינה המשגשגת כלכלית, מדעית וטכנולוגית ומשלבת קפיטליזם וסוציאליזם; מדינה בעלת שלטון נאור ודמוקרטי, בו הרשויות מופרדות ושלטון החוק שולט; מדינה שבה החברה מושתתת על חינוך ותרבות ומושם בה דגש על קידמה, מוסר ופתיחות לעולם; ולבסוף, מדינה החיה בשלום עם שכניה.

זה היה חלומו של הרצל ושאיפתו לחברה צודקת, שוויונית ופתוחה בה החינוך והעזרה ההדדית הם העוגנים. חברה שתשמש דוגמה ומופת לאנושות. ולכך הייתה בעיניו היתכנות, תודות לכוח הרצון והעשייה הציונית. זו הייתה האוטופיה.

שאיפתו של הרצל הייתה לחברה צודקת, שוויונית ופתוחה, בה החינוך והעזרה ההדדית הם העוגנים. חברה שתשמש דוגמה ומופת לאנושות. ולכך הייתה בעיניו היתכנות, תודות לכוח הרצון והעשייה הציונית

אך לוּ פורום בעלי הדעה שעל הפוטורו היה מצלם בעדשה פנורמית את תמונת המצב הנוכחי בישראל ומאפיין את מגמותיו, בתבחינים שטבע חוזה המדינה, היה ללא ספק מגיע למסקנה שמזה כשלוש שנים ישראל סוטה מעקרונותיו כמעט בכל חתך, פרט לקדמה המדעית-טכנולוגית.

• לא צדק חברתי – הפערים הולכים ומתרחבים.
• לא שוויון – יש את התורמים ויש את הנתרמים.
• לא הפרדת הדת מהמדינה – המפלגות הדתיות סוחטות את הקואליציה ואת תקציבי המדינה.
• לא יחס הוגן למיעוטים – חוק הלאום הבדיל בין יהודים ללא יהודים.
• לא מִנהל ציבורי תקין (והרי הרצל "המציא" את המוסדות הלאומיים) המושתת על  מקצועיות וענייניות – תפקידי המפתח מחולקים על פי מידת הנאמנות ולא על בסיס הכישורים.
• לא הגנה על מערכת משפט עצמאית (והרצל כדוקטור למשפטים היה רגיש לחיוניותה, וכעיתונאי רגיש לעשיית הצדק) – ההפיכה המשפטית-משטרית חותרת להעניק כוח בלתי מבוקר לרשות המבצעת.
• לא סולידריות חברתית ולא שוויון בנטל.
• לא לכידות פנימית – החברה מפולגת ומתוחה עד לגבול "מלחמת האחים".
• לא שלטון למען העם – כל החטופים טרם הוחזרו והמלחמה בדרום טרם הופסקה, בניגוד לרצון רוב הציבור.
• לא צמיחה כלכלית מאוזנת – הפערים מעמיקים כשיוקר המחיה מאיים על שכבות שלמות. זאת, בזמן שכספי ציבור מחולקים בנדיבות משיקולים פוליטיים.
• לא ממשלת העם היהודי – מדיניות "הימין המלא" מביכה את הקהילות היהודיות בנֵיכָר ומזינה את עליית האנטישמיות בעולם.
• לא עם סגולה ודוגמה לאומות – מדיניות ישראל הפכה לבלתי נהירה לידידיה. היא מעורבת באסון הומניטרי בעזה. מעמדה הבינלאומי התרסק, והיא נתפסת כחסרת אסטרטגיה ותוכניות לעתיד, למעט הפעלת כוח ההולך וגובר המבוסס על פנטזיות ההולכות ומקצינות.

כך הייתה המועצה הרוחנית שעל הפוטורו מוצאת שהמצב בישראל אומלל ביחס לעקרונות ההרצלייניים, וגרוע מכך, ביחס לעולם המערבי (שהרחיב את גבולות הסובלנות בעת שישראל צמצמה אותם). היא הייתה קובעת שמדינת היהודים התפתחה באופן עקבי ומרשים – עם חוסרים ופגמים מסוימים – במשך כשבעה עשורים, אך בשלוש השנים האחרונות נתקפה רֶגרֶסיה, וביצעה פניית פרסה מההתקדמות אל האור לדהירה אל עבר הצל, מ"הסיפור הציוני" ל"סיפור המקראי", מתפיסת עולם של חיות לאחרת שאינה בת-קיימא.

לוּ פורום בעלי הדעה שעל הפוטורו היה מצלם בעדשה פנורמית את המצב הנוכחי בישראל ומאפיין את מגמותיו, בתבחינים שטבע הרצל, היה מסיק שמזה כשלוש שנים ישראל סוטה מעקרונותיו

הוועדה על הפוטורו הייתה מציינת, שכמדינה שזכתה לחזון ערכי מגובש עוד בטרם הקמתה (יתרון אדיר כשלעצמו), היא סיכלה את מָרביתו בזמן קצר. הנהגתה מושחתת ומשחיתה, גזענית ומשיחית, נצלנית ומשתמטת.

חיילים נהרגים בגבולה ללא מטרה. חטופים מופקרים בה כדי להגשים את חלומם של קומץ משיחיים. הבושה – כשומר סף וכמצפן התנהלוּתי – נעלמה. המערכת המשפטית המפוארת שלה מתגוננת בהתמדה וכך גם מערכת הביטחון. החברה מפוררת ומקוטבת. מדינה שעברה מנסיקה לתסוּגה. ובמילה אחת, האוטופיה הייתה לדיסטופיה.

הוועדה הייתה גם מטיחה בימין הקשוח, הגורס שהציונות ההרצליינית סיימה את תפקידה ושעתה "לקחנו אותה לשלב הבא" – כי המשמעות היא שאם הסדר הציוני פג אזַי עברנו לסדר הכוחני, ושמהסדר המרוסן גלשנו לסדר המופקר, נעדר הבלם המוסרי, ושעטנו לעבר הסיאוב הערכי.

אך יותר מההווה העגום, היה העתיד של ישראל מובחן כממאיר בעיני ועדת הפוטורו. וכאן הקטע המדאיג עד מבעית. חבריה היו מסבירים שהתנועות הטקטוניות של הלוחות הדמוגרפיים-חברתיים בה הם אמנם איטיות אך לאורך זמן הן מגיעות לתזוזות משמעותיות. ואלו נעות ומתלכדות לכיוונים שליליים אם לא יתרחש תיקון מִבני דרסטי מעבר לחילופי ממשלות. 

הפלח האמוּני במדינה יגדל. בעיניו, מקור הסמכות האלוהית יגבר או יועדף על פני הסמכות המדינתית. ההפיכה התאוקרטית תתבסס. מערכת הביטחון תעבור אט אט לפיקוד של יוצאי המכינות הדתיות ובוגרי הישיבות.

עם השנים – גם אם יצליחו לכפות גיוס חובה במגזר החרדי – השליטה בצבא ובקהילת המודיעין תעבור לשליטה ימנית לאומנית. התפישה המקדשת את השטחים, "ההתיישבות", והאחריות והשליטה על עם אחר, אך תתחזק. "השוליים" הקיצוניים יתרחבו ויביאו את ישראל למקום שממנו אין חזרה.

הוועדה על הפוטורו הייתה מציינת, שכמדינה שזכתה לחזון ערכי מגובש עוד בטרם הקמתה, היא סיכלה את מָרביתו בזמן קצר. הנהגתה מושחתת ומשחיתה, גזענית ומשיחית, נצלנית ומשתמטת

הפופוליזם יתפשט וההליכה אחרי "מנהיג חזק" תתעצם; העיוורון הפוליטי יפשָה; הדמוקרטיה תהיה בסכנה והצִביון  הליברלי של ישראל יטשטש. ולמעשה המאבק יהיה בין הנחרצים בדעותיהם, שהם הרוב, לבין אלה שבליבם ספק – המיעוט. 

מירון מנור צוקרמן התמחה בביטחון לאומי ובתוך כך שימש בעבר ובמשך שנים כסגן ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן וכמנהל "כנס הרצליה השנתי על מאזן הביטחון והחוסן הלאומי". בתוקף רקעו היה גם עוזר מזכיר "פורום אירופה-ישראל" ופעיל ב"פורום נאטו-ישראל".