איך זה שבמדינה שבנויה על עיקרון "שוויון בנטל", האוכלוסייה היחידה שמסרבת להתגייס היא בדיוק זו שמקבלת הכי הרבה מהמדינה? איך כאשר כל האוכלוסיות נלחמות להיכנס למועדון שנקרא צה"ל, מיעוטים מתנדבים, נשים נאבקות על תפקידים קרביים, עולים חדשים מגיעים מרחוק כדי לשרת, יש קבוצה אחת שמעדיפה למות מאשר להתגייס? התשובה טמונה בהבנת איך הצבא הישראלי הפך למנגנון המרכזי ליצירת מוביליות חברתית, ומדוע דווקא זה הופך אותו ללא רלוונטי עבור החרדים.

*  *  *

חברה של מהגרים צריכה משהו שיחבר את כולם יחד. דוד בן גוריון הבין שדת ולאומיות לבד לא יספיקו, והוביל את מדיניות "כור ההיתוך", רעיון שכל העולים מהגלויות השונות יתמזגו לתרבות ישראלית אחידה. המטרה הייתה לבנות עם חדש עם סולידריות בין האזרחים.

חברת מהגרים צריכה חיבור של כולם יחד. בן גוריון הבין שדת ולאומיות לא יספיקו והוביל את מדיניות "כור ההיתוך". רעיון שכל עולי הגלויות יתמזגו לתרבות ישראלית אחידה וייבנה עם חדש עם סולידריות בין האזרחים

אך המציאות הייתה מורכבת. המדיניות דרשה מהעולים להתנתק ממסורת אלפי שנים ולאמץ תרבות ישראלית שהומצאה כמעט מאפס. לא פלא שחלקם הרגישו ניכור עמוק.

איך עושים הומוגניזציה של עם שלם? בן-גוריון זיהה שתי מערכות מרכזיות: מערכת החינוך הממלכתית שגרמה לילדים מכל העדות ללמוד את אותה תוכנית פחות או יותר; וצה"ל, שהפך למכון חינוכי, תרבותי וחברתי שעיצב דורות שלמים. הצבא הפך ל"צבא העם", כדי ליצור את המכנה המשותף הגדול ביותר בין כל אזרחי המדינה.

יש משהו ייחודי בקשר בין צבא לאזרחות, שני דברים עושים את השירות הצבאי שונה מכל חובה אזרחית אחרת: ראשית, הצבא תמיד היה החלק המרכזי בבניית מדינות לאום, עוד מימי המהפכה הצרפתית והאמריקאית. ושנית, יש את העניין הכי בסיסי – הסיכון האמיתי, הנכונות להקריב את החיים למען המשותף. משהו בסיסי כזה נותן לאדם את הזכות להיות חבר שווה בקהילה.

כך השירות הצבאי הפך לתעודת הזהות האמיתית של אזרחו, ומי שרוצה להיות אזרח בעל זכויות מלאות צריך להיות מוכן להקריב את חייו למען הכלל – למען הלאום.

בעולם קיימים שלושה סוגים של צבאות: "צבא העם" בו כולם מתגייסים למען שוויון בנטל; צבא סלקטיבי הבוחר רק את הטובים ביותר; וצבא מקצועי של מתנדבים שעושים קריירה.

החלום של "צבא העם" שקם בישראל התחיל להתפורר בגלל פטורים לאוכלוסיות שונות. שיעורי הגיוס בקרב כלל הגברים הם סביב 68% ואילו בקרב הנשים הם 56%. אם כך, איך ניתן לדבר על שוויון כשלא כולם נושאים באותו נטל? (מקור: אתר הכנסת אפריל 2024).

שיעורי מתגייסים בהתאם לנתוני הגיוס בהתאם לקבוצות האוכלוסייה. מתוך המאמר "חייבי גיוס בני 18 ושיעורי גיוס לפי קבוצות אוכלוסיה" באתר הכנסת, עמוד 3.

חלום "צבא העם" שקם בישראל החל להתפורר בגלל פטורים לאוכלוסיות שונות. שיעורי הגיוס בקרב כלל הגברים הם סביב 68% ואילו בקרב הנשים הם 56%. אם כך, איך ניתן לדבר על שוויון כשלא כולם נושאים באותו נטל?

יש צד מדהים בסיפורו של הצבא הישראלי: מצד אחד הוא יוצר מוביליות חברתית ופותח דלתות לאנשים שלא היו להם הרבה אפשרויות. כשבני עדות המזרח, הגיעו לארץ הם היו בתחתית הסולם החברתי, חלקם מצאו בצבא קרש קפיצה לחיים טובים יותר. ומן הצד השני, הוא גם משקף את הפערים החברתיים – מזרחים מהפריפריה עדיין מוצאים את עצמם בתפקידים פשוטים, בעוד שליחידות הטכנולוגיות המבוקשות מגיעים בעיקר ילדים ממשפחות מבוססות ממרכז הארץ.

כל יחידה בצבא מתמחה באוכלוסייה מסוימת ומספקת לה מסלול קריירה ייחודי. משמר הגבול מאפשר מעבר חלק למשטרה ומהווה בסיס כלכלי-חברתי יציב לבני מיעוטים ואחרים. גולני, גבעתי וכפיר הפכו לסמל הקרביות עבור צעירים מעיירות הפיתוח, בעוד שצנחנים ונח"ל יוצרים דימוי דומה אצל אוכלוסיות התיישבות העובדת והערים המבוססות.

היחידות המיוחדות פותחות דלתות לשירותי הביטחון כמו השב"כ והמוסד, בעיקר עבור אוכלוסיות ממעמד סוציו-אקונומי גבוה. יחידת 8200 יוצרת מסלול ישיר לתעשיית ההייטק. חיל הים וחיל האוויר מציעים כיוון מקצועי וטכני. להקות הצבאיות פותחות את השער לעולם הבידור, דובר צה"ל וגל"צ הם כרטיס לעולם התקשורת, והקצונה מהווה רקורד משמעותי באזרחות ותעודת אמינות לתפקידי ניהול ותפקידים בעלי אחריות.

הצבא הישראלי הפך למעין אוניברסיטה ענקית עם מחלקות שונות, שכל אחת מהן מכשירה את הסטודנטים שלה לקריירה אחרת בחיים האזרחיים. רק שבמקום תואר אקדמי, אתה מקבל ניסיון אמיתי, קשרים, הוכחה שאתה יכול להתמודד עם לחץ ואחריות, והטבות כלכליות כמו נקודות זכות במשכנתה.

יש צד מדהים בסיפורו של הצבא הישראלי: מצד אחד הוא יוצר מוביליות חברתית ופותח דלתות לאנשים שלא היו להם הרבה אפשרויות. ומן הצד השני, הוא גם משקף את הפערים החברתיים

ובדיוק בגלל שהצבא הפך לשער הכניסה לחברה הישראלית, כל קבוצה הרוצה להשתלב מחפשת דרך להיכנס פנימה. בעלי מוגבלויות מתנדבים, נשים נאבקות להיכנס לתפקידים קרביים; מיעוטים דרוזים, צ'רקסים, בדואים נוצרים ומוסלמים מתגייסים בגאווה, עולים חדשים מגיעים במיוחד כדי לשרת ולהרגיש שייכות למדינה.

הצבא הפך ל"כור ההיתוך" שבו מבינים איך החברה הישראלית באמת עובדת, מה הנורמות שלה, איך מדברים, איך מתנהגים ואיך מצליחים. אוכלוסיות המיעוטים שואפות לשרת בצבא בהתנדבות והמספרים רק הולכים ועולים. הם מבינים שהצבא הוא הכרטיס שלהם לחיים טובים יותר.

אפילו בנים של דמויות פוליטיות כמו איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ, שבעצמם לא שירתו בצבא, מתגאים בבניהם שהצטרפו לשירות קרבי. זו דרכם לקבל לגיטימציה חברתית בדומה לאליטות הישנות.

יש פרדוקס מדהים. יש רק אוכלוסייה אחת המסרבת להתגייס לכל המסגרות. "נמות ולא נתגייס" הם אומרים בפה מלא וגם אחוזי הגיוס והשירות האזרחי שלהם הם הנמוכים ביותר.

החרדים לא משתלבים בשלב הראשון של מערכת החינוך הממלכתית (כי יש להם מערכת חינוך עצמאית שאינה מלמדת לימודי ליבה), וגם לא בשלב השני של הגיוס לצבא. הם פשוט נמנעו משתי המערכות המרכזיות. להבדיל מהמיעוטים שלומדים במערכת החינוך הממלכתית, ורבים מהם משרתים בצבא או בשירות לאומי, החרדים לא עומדים בדרישות הסף הבסיסיות להשתלבות חברתית, ולמרות זאת זוכים לכל ההטבות והשירותים ואף יותר.

להבדיל מהמיעוטים שלומדים במערכת החינוך הממלכתית ורבים מהם משרתים בצבא או בשירות לאומי, החרדים לא עומדים בדרישות הסף הבסיסיות להשתלבות חברתית, אך זוכים לכל ההטבות והשירותים ואף יותר

אז למה להם להתגייס? המערכת הנפרדת שלהם, מוסדות החינוך העצמאיים, הקהילה הסגורה, מערכת התמיכה הכלכלית, כבר ממלאת עבורם את כל הפונקציות שהצבא ממלא עבור אחרים: זהות, מוביליות, רשת ביטחון כלכלי והשתלבות חברתית.

הצבא לא רק שלא מהווה בסיס למוביליות חברתית מבחינתם, הוא  מסוכן עבורם. השתלבות בו ובמערכת החינוך הממלכתית תטיל עליהם מגבלות ותסכן את המבנה הייחודי שלהם.

לפתע יהיו תנאים ומגבלות, לפתע יצטרכו להוכיח משהו, לתרום משהו. לכן הם באמת מעדיפים "למות ולא להתגייס" והם יודעים למה: כי לא יהיו יותר טיסות לאומן במימון המדינה, לא יהיו יותר הסעות למירון שהמדינה מארגנת ומאבטחת, לא תהיה מערכת חינוך נפרדת, כי יצטרכו להתנהל כמו כולם ולהיות אחראיים כלכלית לצרכיהם.

דווקא הנפרדות שלהם מאפשרת להם להנות ממה שאחרים משלמים עליו. אם היו משתלבים במערכת החינוך והצבא, היו מאבדים את היתרון הזה ונהיים כמו כולם.

זה לא רק עוול כלפי מי ששירת, זה ערעור על עצם הרעיון שהחברה הישראלית בנויה על הדדיות ועל הנכונות של כולם לתרום למען הכלל. זה הפרדוקס הכי גדול של החברה הישראלית: כולם רוצים להיכנס למועדון האזרחות המלאה, חוץ מהאוכלוסייה שהמדינה כבר נתנה לה חברות VIP ואין לה שום סיבה להתאמץ כדי לקבל את מה שממילא יש לה.

זה הפרדוקס הכי גדול של החברה הישראלית: כולם רוצים להיכנס למועדון האזרחות המלאה, חוץ מהאוכלוסייה שהמדינה כבר נתנה לה חברות VIP ואין לה שום סיבה להתאמץ כדי לקבל את מה שממילא יש לה

המסקנה ברורה: כדי לשנות את המצב, על המדינה להפסיק להעניק הטבות ללא תמורה. כי רק מי שצמא יבוא אל הבאר.

ד"ר אורית יעל (Orit Yaal) חוקרת היסטוריה חברתית ומגדרית. היא משתמשת בתקשורת ההמונים של התקופה כמקור להבנת החברות הנחקרות. להנאתה לומדת כל החיים, לפרנסתה מרצה במכללה אקדמית כנרת, לשלמות נפשה מרצה אקטיביסטית במסגרות אזרחיות (פורום מיכל סלה, מכינות קד"צ), פובליציסטית בעיתונות החופשית ונואמת בכיכרות. בחייה הפרטיים קיבוצניקית, פמיניסטית נשואה ואם לארבעה. מאמינה בשוויון חברתי, כלכלי ופוליטי, כי רוב בני האדם טובים צריך רק ללתת להם את הכלים להראות את הטוב הזה.