בביתו של מוחמד ראזם בשכונת בית חנינא שבמזרח ירושלים, נוכחותו של בנו סוהיב ממלאת את הבית. על הקירות, על המדפים – תמונותיו של סוהיב בכל מקום; זכרו החי נוכח בכל פינה, גם אם האירועים שהובילו למותו ב־7 באוקטובר 2023 אינם נזכרים בדיבור.
סוהיב, שעבד כנהג הסעות, היה אמור להסיע את משתתפי פסטיבל נובה הביתה באותו בוקר שבת לפני שנתיים.
במקום זאת, הוא נחטף בידי מחבלי חמאס שתקפו את הפסטיבל ונלקח לביתה של פסי כהן בקיבוץ בארי, שם התבצרו החמושים עם 14 בני ערובה חיים ואחד הרוג. לאחר חילופי אש בין המחבלים לכוחות צה"ל, רוב בני הערובה החיים – בהם גם סוהיב – נהרגו.
סוהיב נחטף בידי מחבלי חמאס שתקפו את פסטיבל הנובה ונלקח לבית של פסי בקיבוץ בארי, שם התבצרו החמושים עם בני ערובה. לאחר חילופי אש בין המחבלים לכוחות צה"ל, רוב בני הערובה – בהם גם סוהיב – נהרגו
עד היום, ראזם, בן 66, מעולם לא דיבר בפומבי על מה שקרה.
בריאיון לזמן ישראל בבית המשפחה שבו חי סוהיב עד שנרצח, הכאב מוחשי. ואף על פי כן, ציין ראזם, גם אחיו ואחיותיו של סוהיב כמעט שלא דיברו עם התקשורת.
במקרה של סוהיב יש רגישות מיוחדת. הוא היה ירושלמי ממזרח העיר, מוסלמי ערבי, שנרצח בידי מחבלי חמאס – במסגרת מתקפה שמטרתה הייתה לפגוע ביהודים ובישראלים בשם מה שהוגדר על ידי התוקפים כמאבק לאומי פלסטיני.
סוהיב היה בן 22 במותו, השמיני מבין תשעת ילדיה של המשפחה. כמו רוב תושבי מזרח ירושלים, משפחת ראזם מחזיקה במעמד תושב קבע בישראל אך לא באזרחות.
פחות מחצי שנה לפני שנרצח, סוהיב קיבל רישיון נהיגה לאוטובוס, לאחר שעבד במשך כמה שנים בעיבוד עופות. בעקבות זאת, חלם לקנות רכב הסעות משלו.
"בקהילה שלנו אנחנו לפעמים אוספים כסף למישהו שלומד או מתחתן, אז אספנו כסף בשבילו", סיפר ראזם. "הוא אמר לאמא שלו: 'או שאתחתן או שאקנה את רכב ההסעות, ואתפלל עליו'".
"ובסוף", אמר ראזם, "הוא החליט לקנות את הרכב ועבד בו ארבע או חמש נסיעות לפני שנהרג. ההסעה של נובה הייתה הנסיעה החמישית או השישית שלו".
רק ארבעה ימים לפני שסוהיב נהרג, נסעו ראזם ואשתו עם בתם הבכורה ומשפחתה למכה, לעלייה לרגל (עומרה). כמוסלמי מאמין, ראזם כבר היה שם כמה פעמים בעבר, פעם אחת אפילו עם סוהיב. הפעם, בנו נשאר בבית.
ארבעה ימים לפני שסוהיב נהרג, נסעו ראזם ואשתו עם בתם הבכורה ומשפחתה למכה, לעלייה לרגל (עומרה). כמוסלמי מאמין, ראזם כבר היה שם כמה פעמים בעבר, פעם אחת אפילו עם סוהיב. הפעם, בנו נשאר בבית
"הוא אמר: 'לא אקח עבודה של הסעה ביום שתצאו, אני אסיע אתכם לגשר אלנבי'. הוא הסיע אותנו, נפרדנו, וזהו. היינו אמורים להיעדר שבוע וחצי ולחזור בשבת, 14 באוקטובר", סיפר ראזם.
שלושה ימים אחר כך, ב־7 באוקטובר, הגיע סוהיב לשטח פסטיבל נובה בדרום ישראל כדי לאסוף את המבלים. ככל הנראה הגיע ממש לפני תחילת מתקפת הפתע של חמאס.
בסרטון שצילמו המחבלים וששודר מאוחר יותר בכתבות טלוויזיה, נראה סוהיב בשטח הפסטיבל, מוקף בחמושים של חמאס. אחד מהם מחזיק בו בידו ומוביל אותו לאחרים. הם שואלים אותו בערבית: "אתה ערבי? אתה ערבי? איפה החיילים?" אחד מהם אומר שלקחו לסוהיב את תעודת הזהות ושהוא נהג הסעות, ואז אומר ללוחם אחר: "קח אותו".
ככל הנראה, המחבלים אפשרו לסוהיב להתקשר למשפחתו ולהודיע שנחטף, אך לא ברור אם התקשר משטח הפסטיבל או מאוחר יותר בבית כהן בקיבוץ בארי, שם התבצרו החמושים עם בני הערובה.
ככל הנראה, המחבלים אפשרו לסוהיב להתקשר למשפחתו ולהודיע שנחטף, אך לא ברור אם התקשר משטח הפסטיבל או מאוחר יותר בבית כהן בקיבוץ בארי, שם התבצרו החמושים עם בני הערובה
סוהיב לא התקשר לאביו, ששהה אז בחו"ל, אלא לאחיו בירושלים. לדברי ראזם, "סוהיב דיבר עם אחיו ואמר להם: 'לקחו אותי'". האחים מיהרו לתחנת משטרה במזרח ירושלים ולנציג הצלב האדום בעיר כדי לדווח על החטיפה.
מאוחר יותר התקשר סוהיב שוב אל אחיו, הפעם מטלפון של אישה יהודייה שנשבתה יחד איתו, לאחר שהחוטפים אפשרו לכל אחד מבני הערובה לשוחח עם משפחתו.
סרטון וידיאו שצולם על ידי מחבל חמאס כשסוהיב ראזם נתפס על ידי המחבלים ליד מסיבת הנובה ב-7 באוקטובר 2023
האחים הודיעו על כך לאחותם הבכורה, ששהתה אז עם ההורים במכה, אך היא הסתירה מהם את דבר החטיפה עד מוצאי שבת, אז עמדו לסיים את העלייה לרגל.
"בלילה ההוא, אחרי שסיימנו את העומרה, חזרנו למלון", סיפר ראזם. "בתי בערה כמו אש, ואמרה: 'בוא, אני צריכה לספר לך משהו'. שאלתי מה קרה. היא אמרה: 'פרצה מלחמה, וסוהיב נחטף'. אמרתי לה: 'בני מת'. היא אמרה: 'לא, אבא!' אמרתי: 'זה מה שאני מרגיש – שהוא מת'. התקשרתי לילדים בישראל, והם אמרו לי: 'לא, הוא בסדר, הוא נחטף אבל הוא חי'".
"היא אמרה: 'פרצה מלחמה, וסוהיב נחטף'. אמרתי לה: 'בני מת'. היא אמרה: 'לא, אבא!' אמרתי: 'זה מה שאני מרגיש – שהוא מת'. התקשרתי לילדים בישראל, והם אמרו לי: 'לא, הוא בסדר, הוא נחטף אבל הוא חי'"
עדיין בלי תשובות ברורות
לאחר ששמעו את הבשורה, ניסתה המשפחה לשוב לישראל מוקדם מהצפוי אך נתקלה בקשיים. מעבר אלנבי, שבין ירדן לגדה המערבית, דרכו עברו בדרכם לסעודיה ובחזרה, נסגר.
ראזם ובני המשפחה שנסעו עמו הגיעו לביתם בירושלים רק ביום חמישי אחר הצוהריים, 12 באוקטובר – חמישה ימים לאחר הטבח. במשך כל אותו הזמן, סיפר ראזם, המשפחה לא ידעה מה עלה בגורלו של סוהיב, ואיש מהרשויות לא סיפק לה מידע או עדכון.
ביום שני שלאחר מכן התקשרה המשטרה וביקשה מהוריו של סוהיב להגיע לתחנה ולמסור דגימת דנ"א. רק בדיעבד הבינה המשפחה שהדבר נועד לזיהוי גופתו; באותו הזמן לא נאמר להם מדוע נלקחת הדגימה או שבנם ככל הנראה נרצח.
עשרה ימים לאחר הטבח, ב־17 באוקטובר, הגיעו לבית המשפחה נציגי משטרה, רופאים ועובדים סוציאליים והודיעו להם כי סוהיב מת וכי גופתו תימסר להם לקבורה.
למחרת הובאה גופתו של סוהיב באמבולנס צבאי לבית חולים במזרח ירושלים, ומשם לקבורה. גם אז, אמר ראזם, איש מהצבא או מהמדינה לא מסר להם פרטים על נסיבות מותו.
"הם נתנו לנו פתק שבו נכתב שהוא מת, אבל סיבת המוות – אנחנו לא יודעים. עד עכשיו אנחנו לא יודעים", אמר ראזם.
סוהיב הובא למנוחות 11 ימים לאחר שנרצח, אך ראזם ציין כי לעומת קורבנות אחרים של 7 באוקטובר, זה נחשב מוקדם יחסית – בהתחשב בקשיים העצומים בזיהוי גופות בפיגוע הקשה בתולדות המדינה. "יהודים שעובדים עם הילדים שלי הופתעו שהחזירו לנו אותו כל כך מהר, כי אצל אחרים זה לקח הרבה יותר זמן", סיפר.
בשל בדיקת הדנ"א לא נדרש זיהוי חזותי רשמי, אך ראזם בכל זאת הלך לראות את גופת בנו כשהועברה מהאמבולנס לבית החולים אל-מקדס שבמזרח ירושלים, משם יצאה מסע הלוויה. הוא תיאר שראה פציעות על כל צד ימין של גופו של בנו, אך לא יכול היה לומר דבר נוסף על מה שאירע לו.
"שאלתי את האדם שטיפל בגופה לפני הקבורה: 'הוא שלם?' הוא אמר שכן. קברנו אותו, חברים באו, וישבנו שלושה ימים", סיפר ראזם בדמעות, כשהוא מתאר את ימי האבל על פי המסורת המוסלמית
"שאלתי את האדם שטיפל בגופה לפני הקבורה: 'הוא שלם?' הוא אמר שכן. קברנו אותו, חברים באו, וישבנו שלושה ימים", סיפר ראזם בדמעות, כשהוא מתאר את ימי האבל על פי המסורת המוסלמית.
מה שהמשפחה יודעת על אותו יום
כל פרט נוסף שראזם יודע היום על מותו של בנו – נודע לו מהתקשורת.
ראזם, השולט בעברית, עקב אחרי הדיווחים בכלי התקשורת העבריים בחודשים שלאחר הטבח. שתי הניצולות היחידות מהעימות עם המחבלים בבית פסי כהן בקיבוץ בארי – יסמין פורת והדס דגן – רואיינו ודיברו על סוהיב.
הן סיפרו שסוהיב שימש כמתורגמן בין בני הערובה לבין המחבלים, וכנראה בשל כך נחטף מפסטיבל נובה ונלקח לבית בקיבוץ בארי.
העימות בקיבוץ בארי היה אחד משלושה מוקדים שבהם התבצרו מחבלים עם בני ערובה במהלך מתקפת ה־7 באוקטובר. שניים אחרים התרחשו בבית באופקים ובתחנת המשטרה בשדרות.
"[סוהיב] אמר לי: 'תסתכלי עליי, אני ממזרח ירושלים. אנחנו [כלומר המחבלים] רוצים לקחת אתכם לעזה'", סיפרה פורת לערוץ 12 בראיון משותף עם דגן.
לדברי דגן, "באותו רגע הייתה מתיחות סביב השולחן… ואז המתורגמן אמר: 'תרגעו, תרגעו, הם רק לוקחים אתכם למעבר ארז ולעזה, ומחר בלילה תהיו בבית'".
"אני לא יודעת למה הם בחרו דווקא בי. נוצר ביני לבין סוהיב חיבור כלשהו. הוא הרגיע אותי בהתחלה ואמר שייקחו את שנינו למעבר ארז. כשהמחבלים לקחו טלפון כדי לדבר עם המשטרה, סוהיב פנה אליי ומשם זה התחיל"
פורת, ששרדה משום שנלקחה מהבית כמגן אנושי בידי אחד המחבלים שנכנעו, סיפרה ל"הארץ": "אני לא יודעת למה הם בחרו דווקא בי. נוצר ביני לבין סוהיב חיבור כלשהו. הוא הרגיע אותי בהתחלה ואמר שייקחו את שנינו למעבר ארז. כשהמחבלים לקחו טלפון כדי לדבר עם המשטרה, סוהיב פנה אליי ומשם זה התחיל".
שתיהן תיארו כיצד בשעות אחר הצוהריים של שבת, לאחר שעות ארוכות של ניסיונות משא ומתן בין כוחות צה"ל והמשטרה מחוץ לבית לבין המחבלים שבתוכו, החל צה"ל לירות פגזים לעבר המבנה.
תחקיר צה"ל שפורסם בשנה שעברה קבע כי תת-אלוף ברק חירם, שהיה אז בקיבוץ בארי אך לא בבית עצמו, אישר להשתמש בפגזי טנק קלים שיירו לעבר הבית וסביבתו החל מהשעה 17:00 כדי ללחוץ על המחבלים להיכנע.
תחקיר צה"ל שפורסם בשנה שעברה קבע כי תת-אלוף ברק חירם, שהיה אז בקיבוץ בארי אך לא בבית עצמו, אישר להשתמש בפגזי טנק קלים שיירו לעבר הבית וסביבתו החל מהשעה 17:00 כדי ללחוץ על המחבלים להיכנע
לפי ממצאי התחקיר, לפחות אחת מבנות הערובה נהרגה מירי הפגזים. סיבות מותם של יתר בני הערובה לא זוהו באופן חד-משמעי, אך רבים מהם ככל הנראה נהרגו מירי – ייתכן שמידי המחבלים.
מלבד ראיונות נדירים אלה לתקשורת, הסביר ראזם, המשפחה אינה מדברת על נסיבות מותו של סוהיב מחוץ למעגל הקרוב. כשנכנסים לביתם, זכרו של סוהיב נוכח בכל מקום, אך הפרטים – אפילו העובדה שנרצח ב־7 באוקטובר – נשמרים בתוך המשפחה בלבד.
כאשר נשאל אם הם מדברים על כך עם שכנים או מכרים במזרח ירושלים, השיב ראזם: "לא דיברנו עם אף אחד על מה שקרה. אנחנו לא רוצים שאנשים ידברו אחר כך… בשביל מה, לפתוח פצעים?
"כולם יודעים שהוא מת במלחמה. אבל מה קרה, ואיפה הוא מת – אנחנו לא רוצים לשתף. זה בתוך המשפחה, בינינו, הילדים והדודים. עם אחרים – לא מדברים. זה הסוד שלנו".
ראזם, מוסלמי אדוק, התקשה לענות כשנשאל האם העובדה שבנו נרצח בידי מוסלמים אחרים מקשה עליו עוד יותר לשאת את האובדן. "זה מה שקרה", אמר. "אנחנו לא מתנגדים לאלוהים. כך נגזר על ידו. מוסלמים ערבים לא מתנגדים לגורל. למה? זה בידי אלוהים".
אתגר נוסף
חייו היומיומיים של ראזם כבדים כיום גם בשל אתגר נוסף המוכר במזרח ירושלים: איום הריסת הבית. לדבריו, הבית שנבנה לפני 22 שנה היה בעבר תחת צו הריסה שבוטל, אך לפני שנתיים הוציאה העירייה מחדש צו בטענה שהבית נבנה ללא היתר.
מאז נפגש פעמיים עם ראש עיריית ירושלים משה לאון, שהפנה אותו ליועצים המשפטיים של העירייה. הם לא ביטלו את הצו, אלא דחו אותו בשנתיים. בינתיים, עליו לשלם קנס של 1,000 שקל בכל חודש בגין בנייה בלתי מורשית.
מאז נפגש פעמיים עם ראש העיר משה לאון, שהפנה אותו ליועצים המשפטיים של העירייה. הם לא ביטלו את הצו, אלא דחו אותו בשנתיים. בינתיים, עליו לשלם קנס של 1,000 שקל בכל חודש בגין בנייה בלתי מורשית
בנייה חוקית בישראל דורשת תוכניות מתאר, אך תוכניות האב של שכונות מזרח ירושלים מתוארכות לשנות ה־80 וה־90 ולא עודכנו כדי לענות על צורכי האוכלוסייה הגדלה. הלבנת בנייה בדיעבד היא בדרך כלל תהליך מורכב, התלוי במעמד הקרקע ובהיתרי ממשלה.
"אם אני רוצה משהו עכשיו, זה שהם יפתרו את זה", אמר ראזם. הוא הוסיף שמעת לעת פונות אליו קבוצות כמו עמותת נפגעי נובה ועמותות להנצחת נפגעי טרור. "הם בסדר, אבל אני לא רוצה לערב אותם במה שקורה", אמר.
עיריית ירושלים מסרה בתגובה לפניית זמן ישראל: "מתוך כבוד לנסיבות המצערות ולטרגדיה שאירעה, ולבקשת ראש העיר, נפגש התובע העירוני מספר פעמים עם מר מוחמד ראזם, אביו של קורבן פסטיבל נובה, לפני למעלה משנה. במסגרת מאמצי הסיוע, ניתנו למשפחה הקלות במספר תשלומים ובריביות פיגורים בגין אי-תשלום קנסות על עבירות בנייה".
עוד נמסר כי נעשים מאמצים להסדיר את המצב ולמנוע את הריסת המבנה על רקע סכסוך מקרקעין "מורכב" בין ראזם לגורמים שלישיים.
מסתכל על תמונותיו בלילה
סוהיב מעולם לא הספיק להתחתן או להביא ילדים לעולם. "הוא אפילו לא התחיל לבנות את חייו", אמר ראזם.
ובכל זאת, הוא הותיר אחריו משפחה גדולה – שמונה אחים ואחיות ורבים מנכדיו של ראזם. המשפחה ממשיכה לגדול גם אחרי מותו. במהלך הריאיון נכנסה אחת מאחיותיו ללידה של האחיין או האחיינית ה־21 של סוהיב.
"אני מתגעגע אליו בכל כך הרבה דברים. כל החברים שלו היו נשואים, אז הוא היה יושב כאן איתי בבית. הוא טיפל באחיינים ובאחייניות שלו. הוא קנה עגילים לאחיינית, מתנות לילדים, עשה להם מסיבות קטנות", סיפר ראזם והראה תמונות של סוהיב מארגן ארוחות משפחתיות.
"אני מתגעגע אליו בכל כך הרבה דברים. כל החברים שלו היו נשואים, אז הוא היה יושב כאן איתי בבית. הוא טיפל באחיינים ובאחייניות שלו. הוא קנה עגילים לאחיינית, מתנות לילדים, עשה להם מסיבות קטנות"
במקביל תיאר ראזם כיצד מעולם לא הגביל את סוהיב בחייו – אולי סימן לכך שהיה מהצעירים במשפחה, אחרי שבעה אחים ואחיות גדולים ממנו. "הוא טס לטורקיה, לתאילנד. מעולם לא שאלתי אותו: 'איפה אתה, לאן אתה הולך?' לא קשרתי אותו; לא רציתי שירגיש כבול", אמר ראזם.
הוא הודה כי בשנה שעברה, כשיום השנה הראשון ל־7 באוקטובר התקרב, פקדה אותו תחושת האבל בעוצמה רבה יותר. השנה קיימה המשפחה טקס זיכרון לסוהיב לפני יום השנה עצמו.
"בשבוע שעבר, אימו עשתה לו אזכרה. היא אמרה, 'אני לא רוצה לעשות את זה ב-7 באוקטובר, אני רוצה בנפרד'. היא הזמינה חברות ושכנות, בישלה אוכל. אנחנו לא שוכחים אותו. בלילה אני יושב, פותח את הטלפון ומסתכל על התמונות שלו, אלה שהראיתי לך", אמר ראזם.
"בשבוע שעבר, אימו עשתה לו אזכרה. היא אמרה, 'אני לא רוצה לעשות את זה ב-7 באוקטובר, אני רוצה בנפרד'. אנחנו לא שוכחים אותו. בלילה אני יושב, פותח את הטלפון ומסתכל על התמונות שלו"
במהלך כל השיחה חזר ראזם ואמר כי חרף הזמן שחלף, הוא עדיין לא מסוגל להבין – ואולי לעולם לא יקבל באמת – את אובדן בנו.
"אני עדיין לא מבין מה קרה. אני לא מצליח לתפוס איך קרה האסון הזה", אמר. "השכל שלי לא מסוגל להכיל את זה. זה כמו חלום, ועוד לא התעוררתי ממנו".












































































































תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנונו מה היה עם עריית ירושלים גם אחרי שרצחו את בנו מוסלמים מטורפים ורוצחים …על עריית ירושלים לתת לו להחזיק בבית ולא להרוס אותו עוד ….אם עריית ירושלים תוציא צווי הריסה. שוב זה יראה לכולנו עד כמה ראש העיר והמדינה לא אנושיים בכלל…
אין למוסלמים קיצוניים בעיה לרצוח מוסלמים אחרים: דעא"ש רצחו יותר מוסלמים מאשר בני דתות אחרות ; ולעירית ירושלים – פשוט בטלו !!! את צו-ההריסה שהחזרתם פתאום לפני שנתיים, כמה פשוט להיות אנושיים וחכמים ולא ערלי-לב וטיפשים.