אנו עוברים, בתקווה, לעידן של היום שאחרי המלחמה; תכנית לדה-רדיקליזציה הדדית של ישראלים ופלסטינים היא קריטית על מנת לייצב אותנו על מסלול חיובי. השחקנים הבינלאומיים המרכזיים כבר בעד, כעת צריך לוודא שזה מתבצע היטב.

*  *  *

"דה-רדיקליזציה" הפכה זה מכבר לקונצנזוס בישראל, ל"באז-וורד". מהשמאל ועד בנימין נתניהו וימינה מדברים על ההכרח בתהליך כזה – כמובן, בהתייחס לפלסטינים. אך האם אין צורך בתהליך כזה גם בתוך החברה הישראלית?

"דה-רדיקליזציה" הפכה זה מכבר לקונצנזוס בישראל. מהשמאל ועד נתניהו וימינה מדברים על ההכרח בתהליך כזה – כמובן, בהתייחס לפלסטינים. אך האם אין צורך בתהליך כזה גם בתוך החברה הישראלית?

רבים יתקוממו ויזעמו על עצם ההצעה הזו – אחרי שעברנו את זוועות השבעה באוקטובר רוצים דווקא אותנו לסמן כקיצוניים? אך חשוב להבין שדה-רדיקליזציה לא נועדה להוות כתב אשמה נגדנו אלא דרך להועיל גם לנו.

כעת, כשאנו בתקופת מעבר שברירית לעידן היום שאחרי המלחמה, חשוב ביותר לקדם חזון של דה-רדיקליזציה הדדית של ישראלים ופלסטינים כדי לייצב את התהליך החיובי.

תהליכי פיוס נוטים להיות פחות יציבים כשחלקים נרחבים בחברה שקועים ברגשות נקם, שנאה ודמוניזציה מוכללת של האחר. והחומרים הנפיצים הללו קיימים בשפע, למרבה הצער, בשתי החברות שלנו. זה לא אומר ששני הצדדים קיצוניים באותה מידה, וגם לא ברור איך מודדים קיצוניות, אבל ברור שיש בעיה בשני הצדדים שעלולה להאפיל על כל עתיד חיובי.

דפוסים רחבים של דה-הומניזציה מתועדים בסקרים של שני הציבורים. כך למשל, 59% מהפלסטינים בגדה ו־37% בעזה סבורים שהטבח שבוצע ב־7 באוקטובר היה "החלטה נכונה", אם כי שנה קודם התמיכה הייתה אף גבוהה יותר, וגם אם חלק גדול מהתקשורת הערבית מציגה את הטבח באופן מעוות כמתקפה שכוונה בעיקר נגד חיילים – הנתון עדיין מטריד ומזעזע. במקביל, 76% מהיהודים הישראלים מסכימים עם האמירה ש"אין חפים מפשע בעזה", לפי סקר של מרכז אקורד. בשתי החברות עמדות קיצוניות מתפשטות עד כדי שלילה מוחלטת של אנושיות הצד השני. 

תהליכי פיוס נוטים להיות פחות יציבים כשחלקים נרחבים בחברה שקועים ברגשות נקם, שנאה ודמוניזציה מוכללת של האחר. והחומרים הנפיצים הללו קיימים בשפע, למרבה הצער, בשתי החברות שלנו

מעבר לזה, ישנו מעין "לופ" של היזון חוזר בין תהליכי ההקצנה הללו – כשהאחד מזין את השני – ציטוטים קיצוניים של שרי ממשלת ישראל מככבים, למשל, בתעמולה ובתקשורת הפלסטינית ולהפך. גם מהבחינה הזאת חשוב שתהליך הדה-רדיקליזציה יהיה הדדי.

לתכנית הדדית – לעומת חד-צדדית – לדה-רדיקליזציה יש גם יתרון של לגיטימציה רבה יותר: זה לא משהו שנכפה רק על צד אחד, וצובע אותו בתור הצד "הרע" שיש לחנך; בעוד הצד השני מצטייר כמי שאין שום בעיית הקצנה בקרבו. בנוסף, בתוך מסגרת הדדית סביר שכל חברה תראה את היתרון של הגנה על הצד שלנו מפני הקיצוניים בצד השני, ולא רק הגנה על הצד השני מפנינו. מסגור כזה מייצר תחושה של הוגנות ואיזון.

יתרה מכך, דה-רדיקליזציה בתוך החברה הישראלית היא לא רק עניין של הגנה על פלסטינים אלא גם – ובעיקר – הגנה על חלקים נרחבים בחברה הישראלית. תהליכי הקצנה בחברה הישראלית הם איום ברור על חלקים בחברה שלנו, שכן הימין הקיצוני – שהולך ומקצין – לא פועל רק נגד פלסטינים אלא גם נגד המערכת המשפטית והאיזונים והבלמים של הדמוקרטיה, נגד מפגינים (שמזוהים עם השמאל ברגע שהם לא מתיישרים עם איתמר בן גביר או נתניהו), להט"ב, נשים, ערבים אזרחי ישראל ועוד. גם מהבחינה הזו חשוב שנחבק מודל של דה-רדיקליזציה הדדית.

הקהילה הבינלאומית, כולל היוזמה הסעודית-צרפתית ואפילו הנשיא דונלד טראמפ מכירים בצורך הדחוף הזה. כך למשל, בתוכנית 20 הנקודות של טראמפ, סעיף 18 מדבר על דיאלוג בין-דתי המבוסס על ערכי סובלנות ודו-קיום בדרכי שלום, שמטרתו לנסות ולשנות את דפוסי המחשבה והנרטיבים של פלסטינים וישראלים באמצעות הדגשת היתרונות שניתן להפיק מהשלום.

ישנו "לופ" של היזון חוזר בין תהליכי ההקצנה – המזינים זה את זה – ציטוטים קיצוניים של שרי ממשלת ישראל מככבים, למשל, בתעמולה ובתקשורת הפלסטינית ולהפך. גם משום כך חשוב שתהליך הדה-רדיקליזציה יהיה הדדי

אז יש לנו הצהרת כוונות חיובית, אך הצהרות מסוג זה נשארו לא פעם על הנייר או בוצעו בצורה פגומה שלעיתים אף הזיקה למטרה. החברה האזרחית בישראל צריכה להיאבק למימוש תכנית כזו ולהיות שותפה בעיצובה ויישומה.

ארגון קול רבני לזכויות אדם, למשל, עובד כבר שנים על דיאלוג בין-דתי; יוזמת המחנה הפרו-אנושי שעובדת בשיתוף פעולה עם הארגון, עומלת כעת על תכנית מפורטת ורחבה לדה-רדיקליזציה הדדית. אבל כדי שזה באמת יקרה חשוב שעוד ועוד ישראלים יראו בנתיב הזה דרך לגאולה מהלופ ולא כתב אשמה. השאלה היא לא מי הצד הרע אלא איך מנמיכים את להבות השנאה כדי לאפשר עתיד טוב יותר.

ד"ר יריב מוהר הינו סוציולוג שעוסק בפעולה קולקטיבית, אלימות פוליטית וטרור, ומשמש כמנהל שותף ביוזמה לביטחון וזכויות האדם וכמנהל המחנה הפרו-אנושי.