מחקר שקיימנו על עמדות ההנהגה הפלסטינית והשיח בחברה הפלסטינית, מציב מראה חדה מול המציאות הפלסטינית, אך לא פחות מכך מול האשליות הישראליות והבינלאומיות.

אין מדובר בעוד סכסוך קלאסי על טריטוריה, גבולות או הסדרי ביטחון, אלא במאבק עמוק בהרבה: מאבק על זהות הפרויקט הלאומי הפלסטיני, על אופיו, ועל השאלה האם הוא חותר למדינה לצד ישראל – או למאבק מתמשך שמייתר כל יעד מדינתי.

הנקודה המרכזית העולה מן המחקר היא קיומם של שני פרויקטים לאומיים פלסטיניים מתחרים, שאינם נפגשים ואינם משלימים זה את זה. הרשות הפלסטינית מייצגת פרויקט מדיני-משפטי, שמטרתו ריבונות מדינתית במסגרת הסדר בינלאומי. חמאס מייצגת פרויקט מהפכני-תודעתי, שבו המאבק המזוין ושלילת הלגיטימיות של ישראל הם יעד אסטרטגי בפני עצמו, גם ללא אופק מדינתי מוגדר. זהו פער מהותי, לא טקטי, והוא הולך ומעמיק.

זה לא עוד סכסוך קלאסי על טריטוריה, גבולות או הסדרי ביטחון, אלא מאבק עמוק בהרבה: על זהות ואופי הפרויקט הלאומי הפלסטיני, ועל השאלה האם הוא חותר למדינה לצד ישראל – או למאבק מתמשך שמייתר כל יעד מדינתי

במציאות זו, פתרון שתי המדינות, שבעבר שימש עוגן מוסכם של הפרויקט הלאומי הפלסטיני, חדל להיות נכס אסטרטגי מאחד. עבור הרשות הפלסטינית הוא נותר כלי עבודה בזירה הבינלאומית, בעיקר משפטי ודיפלומטי, אך כזה שאינו מתורגם למהלך פוליטי אמיץ מול ישראל ואינו מצליח לייצר שכנוע פנימי עמוק בציבור הפלסטיני. חמאס, מנגד, פועלת בעקביות לשחיקת עצם הרלוונטיות של פתרון זה, ומחליפה אותו בשיח של מאבק פתוח בזמן בלתי מוגדר. כך, פתרון שתי המדינות הופך משאיפה לאומית לשדה עימות פנימי.

הפער הזה מתחדד במיוחד בירושלים. הרשות הפלסטינית מנהלת שיח כפול: כלפי החוץ – ירושלים המזרחית כקטגוריה מדינית הניתנת להסדר; כלפי הפנים – "כל ירושלים" כסמל רגשי מאחד.

חמאס, לעומת זאת, מעגנת את ירושלים ואל־אקצא כעוגן אידיאולוגי קשיח, סמל דתי-תודעתי קבוע של גאולה ומאבק. בכך ירושלים אינה עוד סוגיה להסדר עתידי, אלא מנוע גיוס מתמשך, המאפשר הרחבת המאבק לזירה הערבית-אסלאמית.

גם מושג "האחדות הלאומית", שנשמע לכאורה משותף לשני הצדדים, מתברר כמושג ריק מתוכן משותף. עבור הרשות, אחדות היא תנאי למדינה, לשלטון אחד ולריבונות מתפקדת. עבור חמאס, אחדות היא כלי לשימור ההתנגדות ולהמשך השרידות הרעיונית של המאבק. הפילוג עצמו אינו נתפס כבעיה שיש לפתור, אלא כאמצעי במאבק על הלגיטימיות והייצוג.

גם מושג "האחדות הלאומית", שנשמע לכאורה משותף לשני הצדדים – ריק מתוכן משותף. לרשות, אחדות היא תנאי למדינה, לשלטון אחד ולריבונות מתפקדת. לחמאס, אחדות היא כלי לשימור ההתנגדות ולשרידות המאבק 

המחקר מצביע גם על פער עמוק בתפיסת ה"ניצחון" וה"יום שאחרי". הרשות הפלסטינית מנסחת ניצחון במונחים של הסדרים, מוסדות ועתיד מדינתי. חמאס מנסחת ניצחון בשפה תודעתית: עצם ההישרדות, עמידת הציבור לאחר "מבול אל־אקצא", והשבת הסוגייה הפלסטינית לסדר היום האזורי והעולמי. בתפיסה זו, גם הרס וחורבן יכולים להיות ממוסגרים כהישג מוסרי והיסטורי. זו תפיסה שמנטרלת כל תמריץ לפשרה מהותית.

כאן משתלב המרכיב השני של המחקר, העוסק באקטיביזם הפלסטיני של 2025, ומעמיק את התמונה. לאחר מעקב שיטתי אחר 42 אקטיביסטים בחמש זירות שונות, מתברר כי האקטיביזם הפלסטיני עבר שינוי פאזה. הוא חדל להיות תגובה לאירועים, והפך למאבק מתוחכם על שפה, זיכרון ולגיטימציה מוסרית. אם בעבר הדגש היה על כוח צבאי, כיום המאבק מתנהל דרך דעת קהל, אלגוריתמים ונראות גלובלית.

ברצועת עזה נרשם שינוי חד: נרטיב הניצחון נדחק, ובמקומו עולה שיח קיומי של הישרדות, הכולל ביקורת פנימית חריפה על חמאס – שחיתות, הפקרה ואלימות חמולתית. זהו שיח מפוכח ומסוכן לשלטון המקומי, אך הוא עדיין אינו מתורגם לחלופה מדינית.

בגדה המערבית, האקטיביזם מתמקד בתיעוד יומיומי של חיכוך עם מתנחלים וכוחות ביטחון. אין ציפייה לפתרון מדיני. עצם הצילום וההפצה הם המאבק: מאבק על הזיכרון ועל הנכחת "האמת". במזרח ירושלים מתחדד שיח של שייכות עירונית ורציפות, בצד פנייה מסיבית לקהל הבינלאומי באנגלית, תוך שימוש במונחים משפטיים ומוסריים.

האקטיביזם הפלסטיני שינה פאזה. הוא חדל להיות תגובה לאירועים, והפך למאבק מתוחכם על שפה, זיכרון ולגיטימציה מוסרית. אם בעבר הדגש היה על כוח צבאי, כיום המאבק מתנהל דרך דעת קהל, אלגוריתמים ונראות גלובלית

בקרב אזרחי ישראל הפלסטינים נרשם מעבר משיח מבקש הכלה לשיח חד ובלתי מתנצל. הנגב הופך לסמל של הדרה מבנית, והביקורת מופנית גם כלפי "השמאל הליברלי" הישראלי, הנתפס כמי שמציע אמפתיה מבלי לערער על מבני הכוח.

ואילו בגולה מתרחש השינוי המשמעותי ביותר: מעבר ממגבר של סבל למוקד של סוכנות פוליטית, שמעמיד את המערב למשפט מוסרי, ואף מותח ביקורת על חמאס כחלק מדרישה לאחריות פלסטינית.

המכנה המשותף לכל הזירות הוא מאבק על נרטיב. הנרטיב הפלסטיני, בעיקר זה שמקדמת חמאס אך מחלחל גם לשיח רחב יותר, מוצג כנרטיב מוסרי בלעדי. הנרטיב הציוני ממוסגר כקולוניאלי ובלתי לגיטימי מעצם קיומו. זהו מאבק סכום אפס תודעתי, שאינו מאפשר קיום מקביל של שני סיפורים לאומיים – תנאי הכרחי לכל הסדר מדיני.

שני המרכיבים מצביעים גם על משבר הנהגה וייצוג עמוק. הרשות הפלסטינית נתפסת כמי שמדברת בשפת העולם אך מנותקת מציבוריה, בעוד שחמאס נתפסת כאותנטית ומקריבה, אך נטולת אופק מדיני. הפער בין הנהגות מקובעות לבין ציבור צעיר, פגוע ודינמי, יוצר ואקום מנהיגותי שמעמיק את חוסר היכולת להתכנס לפרויקט לאומי מוסכם.

המסקנה העולה מן המחקר חדה: ההתנגשות בין המודל המדיני-בירוקרטי של הרשות לבין המודל המהפכני-לוחם של חמאס אינה רק מחלוקת אידיאולוגית. היא חסם אסטרטגי יסודי. כל עוד מתקיימים שני פרויקטים לאומיים שאינם נפגשים – האחד מבקש מדינה, השני מבקש מאבק מתמשך – אין מסלול בר-מימוש להגשמת היעדים הלאומיים הפלסטיניים, ואין גם בסיס להסדר מדיני בר-קיימא.

המכנה המשותף לכל הזירות הוא מאבק על נרטיב. הנרטיב הפלסטיני, בעיקר זה שמקדמת חמאס אך מחלחל גם לשיח רחב יותר, מוצג כנרטיב מוסרי בלעדי. הנרטיב הציוני ממוסגר כקולוניאלי ובלתי לגיטימי מהותית

מכאן נובעת גם האזהרה המדינית: ללא צמצום יזום של המעורבות הקטארית-טורקית המעניקה לחמאס לגיטימציה, משאבים ומעטפת תודעתית; ללא מהלך מדורג אך מחייב של פירוק חמאס מיכולותיו הצבאיות והשלטוניות; וללא קונצנזוס ערבי ובינלאומי ברור הקובע כי התנגדות מזוינת אינה כלי פוליטי לגיטימי – כל ניסיון לשיקום, לייצוב או להסדרה נדון לכישלון.

שנת 2025, כך עולה מן המחקר, אינה מבשרת על התכנסות פלסטינית סביב חזון לאומי מאוחד, אלא על העמקת הפיצול הרעיוני, התודעתי והאסטרטגי. המאבק המרכזי איננו עוד על קו גבול כזה או אחר, אלא על עצם ההגדרה: מדינה לצד ישראל, או מאבק מתמשך מן הים עד הנהר. כל עוד שאלה זו נותרת פתוחה, גם פתרון מדיני נותר חסום.

הפוסט נכתב בשיתוף עם קרן תמיר – חוקרת בקבוצת תמרור-פוליטוגרפיה העוסקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני

ד"ר רונית מרזן, חוקרת חברה פלסטינית בקבוצת המחקר תמרור- פוליטוגרפיה ובאוניברסיטת חיפה.

סיגלית מאור-הירש היא חוקרת ומומחית בכירה בתחומי המודיעין, הביטחון והטרור, ומרצה באוניברסיטת רייכמן.