מי שרוצה להבין את המנגנון העדין שבאמצעותו מפורקת הדמוקרטיה הישראלית מבפנים, אינו צריך להרחיק למסדרונות הכנסת או לדיוני הממשלה. כל שנדרש היה הוא נוכחות ב"שבתרבות" שנערכה ב-31 לינואר 2026 בחריש.
על הבמה ישב יוסי אזרחי, לשעבר ראש מטה הבחירות של נפתלי בנט וכיום דמות מפתח במפלגת "ימינה" בעיר, והדגים במיומנות מלוטשת את מה שאני מכנה: "אמנות ייצור הערפל המנהיגותי".
ייצור הערפל אינו רק הסתרה טקטית; זוהי שיטה פוליטית שלמה. מטרתה היא פיזור מסכי עשן של "ממלכתיות" ו"הכלה" וקונצנזוס מזויף, שנועדו לאפשר לאידיאולוגיה דורסנית לחמוק מתחת לרדאר הציבורי, ולהכשיר את הלבבות למציאות משטרית שבה הכללים הם רק המלצה, והרוב הוא חזות הכול.
ייצור הערפל אינו רק הסתרה טקטית; זוהי שיטה פוליטית שלמה. מטרתה היא פיזור מסכי עשן של "ממלכתיות" ו"הכלה" וקונצנזוס מזויף, שנועדו לאפשר לאידיאולוגיה דורסנית לחמוק מתחת לרדאר הציבורי
הדמוקרטיה ככלי טקטי לתמרון
במהלך נאומו הסדור, בחר אזרחי שלא להציג עמדות פוליטיות קונקרטיות, אלא להציג "מיתוסים". מבחינתו, הדמוקרטיה אינה מחויבות משטרית עמוקה או מערכת של בלמים וגבולות. היא מיתוס אחד מתוך ארבעה (לצד הלאומי, הביטחוני והדתי), שביניהם יש "לתמרן לפי הסיטואציה".
ההגדרה הזו היא לב הבעיה: דמוקרטיה שאינה מגינה על כללי המשחק, גם במצבי חירום, ועל האפשרות האמיתית להחלפת שלטון, הופכת למנגנון אישור לכוחנות. כאשר מנהיג רואה בדמוקרטיה "מיתוס" שניתן להשעיה בהתאם לסיטואציה, הוא מבטל את תפקידה כעוגן של יציבות וכמגן על חירויות הפרט ועל "כללי המשחק". זהו המדרון החלקלק שבו החריג הופך לנורמה, והנורמה הופכת להכרח שלטוני דורסני.
הקונצנזוס ככסות: המילואים ומטרת החטופים
כחלק מאותה אמנות ייצור ערפל, השתמש אזרחי בטיעון הרגשי החזק ביותר בחברה הישראלית: השירות הצבאי. הוא הרחיב והתגאה במאות ימי המילואים שעשה במלחמה, והציג את הטפתו לחייליו לפיה כולנו נלחמים על מטרה אחת קדושה – שחרור החטופים. זהו מהלך קלאסי של "גיוס הזדהות": שימוש במטרה שאין עליה חולק כדי לייצר אמפתיה בקהל ולצבוע את משנתו בצבעים של הקרבה וממלכתיות.
דמוקרטיה שלא מגינה על כללי המשחק ועל האפשרות האמיתית להחלפת שלטון, הופכת למנגנון אישור לכוחנות. כשמנהיג רואה בדמוקרטיה "מיתוס" שניתן להשעיה, הוא מבטל את תפקידה כעוגן ומגן חירויות הפרט
אולם, הערפל התפזר כאשר נשאל מדוע הוא בוחר להדגיש אך ורק את מטרת החטופים, שזכתה להזדהות מקיר לקיר, בעודו מתעלם לחלוטין מיתר מטרות המלחמה כפי שהוגדרו על ידי הממשלה (שבתחילה כלל לא כללו את החטופים, ובהמשך הציבו אותם כמטרה משנית בלבד).
כאן נחשפה האסטרטגיה המורכבת: אזרחי פועל כימני המנסה לבדל את עצמו מראש הממשלה בנימין נתניהו ומממשלתו דרך נרטיב החטופים, אך ברגע שהוא נדרש להסביר את הפער מול המדיניות הרשמית, הוא נסוג אל עמדת ה"בורג הקטן" המציית להחלטות הממשלה. זהו תמרון וירטואוזי שמאפשר לו להיות גם "הקצין הערכי" וגם "האזרח הממושמע", מבלי לתת דין וחשבון על האידיאולוגיה הקיצונית המסתתרת מאחורי המילים היפות.
הליברליזם המזויף של ה"הצדעה"
רגע שיא נוסף של ייצור הערפל התרחש כשאזרחי "הצדיע" על הבמה לפנליסטית אחרת, ערבייה ישראלית, שהתנערה מזהותה הפלסטינית ומהזדהותה עם עמה. לכאורה, מחווה ליברלית של הכלה. בפועל, זהו הליברליזם בגרסת בנט: הכלה שמותנית בביטול עצמי. אנו מצדיעים למיעוט רק כשהוא מתיישר לחלוטין עם הנרטיב של הרוב ומפנה עורף לזהותו הייחודית.
רגע שיא בייצור הערפל התרחש כשאזרחי "הצדיע" על הבמה לפנליסטית ערבייה ישראלית, שהתנערה מזהותה הפלסטינית ומהזדהותה עם עמה. זהו ליברליזם בגרסת בנט: הכלה שמותנית בביטול עצמי
אולם, דמוקרטיה ליברלית אמיתית אינה נמדדת בחיבוק למי שמסכים איתנו, אלא בדיוק בהגנה על המיעוט שאינו פופולרי, על מי שמחזיק בדעות שונות ועל מי שזהותו אינה מתבטלת בפני רצון הרוב. הצדעה המותנית בנאמנות אינה ערך ליברלי; היא מנגנון של כוחנות המגדיר מראש מי ראוי להיות חלק מהמרחב האזרחי ומי נותר בחוץ.
כשהמיקרופונים כבים: האמת של "ארבע העיניים"
הערפל המנהיגותי מתפזר באמת רק באזורים המוצלים, הרחק מאור הזרקורים. בשיחה פרטית שקיימתי (והקלטתי) עם אזרחי בתום האירוע, נעלמה השפה הממלכתית ובמקומה הופיעה משנה ימנית קיצונית, אקסקלוסיבית ונטולת כל בלם:
"לדעות שלי יש רוב מוחלט – אני לא צריך להוכיח כלום", הצהיר אזרחי. זוהי ההגדרה המזוקקת של "עריצות הרוב" – התפיסה המוטעית שברגע שיש רוב, כללי המשחק משתנים וזכויות המיעוט נמחקות.
מכאן הדרך קצרה להכחשת קיומו של העם הפלסטיני ("עם מומצא"), לקביעה כי הארץ שייכת "לנו ולנו בלבד", להצהרה "אני בעד הכלת החוק וסיפוח מלא", ולשאיפה לעידוד הגירה המבוססת על נתונים דמוגרפיים שסותרים כל סטטיסטיקה רשמית ("יש לכל היותר 2 מיליון ערבים בין הירדן לים"). בחדרי חדרים, ה"הכלה" הופכת לנישול, וה"ביחד" הופך לאקסקלוסיביות דורסנית.
"לדעות שלי יש רוב מוחלט – אני לא צריך להוכיח כלום", הצהיר אזרחי בשיחה פרטית. זוהי ההגדרה המזוקקת של "עריצות הרוב" – התפיסה המוטעית שברגע שיש רוב, הכללים משתנים וזכויות המיעוט נמחקות
שחיקת האחריות וצמיחת הקקיסטוקרטיה: בין ה"בורג" ל"דגל השחור"
המרכיב המסוכן ביותר באסטרטגיית הערפל הוא פירוק האחריות האזרחית. אזרחי, קצין ומפקד במילואים, בחר להגדיר את עצמו כ"בורג קטן" שחובתו העליונה היא ציות לממשלה. זוהי התנערות מהתובנה היסודית שהמדינה מקבלת את סמכותה מהאדם, ולא להפך.
דמוקרטיה תלויה באזרחים שמוכנים לשאול שאלות, להתנדב, ולהגן על כללי המשחק גם כשהתוצאה הפוליטית אינה לרוחם. אלא שבדמוקרטיה, ה"בורג" לעולם אינו פטור מחשיבה.
כאן נכנסת לתמונה דוקטרינת "הדגל השחור". המשפט הישראלי קובע כי קיימות פקודות שחובה לסרב להן – כאלו המנוגדות באופן זועק למצפון ולאנושיות הבסיסית. הטענה לציות עיוור בשם ה"בורג הקטן" היא בדיוק התשתית שעליה צומחת הקקיסטוקרטיה – שלטון שבו האחריות נעלמת והמוסר מוכפף לשררה.
כאשר נציגי ציבור ואזרחים רואים בעצמם רק "ברגים" המצייתים לסמכות ללא הפעלת שיקול דעת ביקורתי, נוצר הוואקום המבני שבו צומחת הקקיסטוקרטיה – שלטון הגרועים ביותר. בשלטון כזה, המקצועיות מוחלפת בנאמנות עיוורת, והאמת מוחלפת בערפל של מיתוסים המשתנים לפי הצורך הפוליטי הרגעי.
סיכום: מעבר לערפל
יוסי אזרחי הוא המראה המדויקת של הנהגת בנט. זו הנהגה שמדברת על "נישואין" ועל "הכלה" כדי למנוע "גירושין" בחברה הישראלית, אך בו בזמן היא מכינה את התשתית לביטול החירות של כל מי שאינו חלק מהרוב המוחלט שלה.
אזרחי הוא המראה המדויקת של הנהגת בנט. הנהגה שמדברת על "נישואין" ועל "הכלה" כדי למנוע "גירושין" בחברה הישראלית, אך בו בזמן מכינה את התשתית לביטול החירות של כל מי שאינו חלק מהרוב המוחלט שלה
חברה חופשית אינה יכולה לשרוד לאורך זמן בתוך ערפל מנהיגותי המקדש את הכוח ומשחית את המילים. האחריות להחזיק את הדמוקרטיה הליברלית אינה ניתנת להאצלה למנהיגים שמבטיחים "תמרון" מוצלח. היא מוטלת עלינו – האזרחים – שחייבים להפסיק להתרשם מהצדעות פומביות ומסיפורי גבורה במילואים, ולהתחיל להקשיב היטב למה שנאמר בארבע עיניים. שם, במקום שבו הערפל מתפזר, נחשפת הסכנה האמיתית לעתידנו.
ארנון הראל הוא כותב ואזרח הפועל במסגרת המחאה האזרחית בישראל. כתיבתו נעה על התפר שבין ניתוח ביקורתי לפעולה אזרחית, ומתמקדת בפערים שבין חוק, מוסר וכוח בפעולת מוסדות המדינה. הראל רואה בכתיבה עצמה אקט אזרחי, ובשתיקה לנוכח עוולות – צורה של שיתוף פעולה. 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה; 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות; 6 שנות הוראה בתיכון. בעל השכלה אקדמאית נרחבת ומגוונת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוידידי רן לוי צודק.
ועוד הכי חשוב להזכיר את המטפורה שבה השתמש ב-17 ביוני 2013 כשהשווה את הבעיה הפלסטינית לרסיס נעוץ בישבן, והוא השתמש במטפורה הזו כדי לומר שלדעתו אין "לפתור" את "הבעיה הפלסטינית" באמצעות רעיון מדינה פלסטינית, אלא פשוט "לחיות עם זה" כי הניסיון לתקן עלול לגרום יותר נזק מתועלת.
אז אם התועלת בגישה שלו הוא הטבח ב-07/10 אז מה כבר יכול להיות נזק יותר גדול?
מאמר חשוב והנה עוד כמה עובדות לגבי הדיקטטורה הפחות מושחתת אישית שמבקש לכונן בישראל בניטו נפתוליני:
1. מערכת החינוך – כשבניטו היה שר חינוך בממשלתו של ביבים שקרניהו הוא הגדיל מאוד את היחידות לחינוך יהודי במשרד החינוך וייסד עוד ועוד תוכניות להגברת הזהות היהודית במערכת החינוך. במחנה הדמוקרטי ליברלי הזדעקו נגד המגמה הזו וקראו לה הדתה של מערכת החינוך. בניטו הגיב: "הדתה שמדתה".
2. תקשורת חופשית שמבקרת את הממשלה – עוד לפני שנכנס לפוליטיקה פרלמנטרית בבחירות 2013 ייסד בניטו יחד עם שותפתו הפוליטית רעלת שקד תנועה חוץ-פרלמנטרית בשם "ישראל שלי". קמפיין הדגל של ישראל שלי קרא לסגירת תחנת הרדיו גלי צה"ל בטענה שהיא מסייעת לאוייב הפלשטנאצי. כשהממשלה החליטה לסגור בחודשים האחרונים את גלי צה"ל, בניטו לא התבטא כלל בעניין, וברור מדוע.
3. ביקורת על הממשלה והעומד בראשה מתוך המערכת הממלכתית: בניטו נפתוליני הוא האיש שהציע לביבים שקרניהו למנות לתפקיד מבקר המדינה את נתניהו אנגלמן. שקרניהו שסבל מביקורות קשות של מבקרי מדינה קודמים כמיכה לינדנשטראוס (ז"ל) ויוסף שפירא חיפש מבקר מדינה שיהיה נאמן לו. שקרניהו קיבל את המלצתו של בניטו ומינה את אנגלמן. התוצאות בשבע השנים האחרונות לפניכם. מבקר המדינה הפך למתפגר המדינה. חלק בלתי נפרד מארגון המחבלים של ביבים שקרניהו.
4. מערכת המשפט וזיקתה לעקרון הדמוקרטיה הליברלית: רעלת שקד שותפתו הפוליטית לשעבר (ולעתיד?) של בניטו נפתוליני הכריזה ב-2023 שהיא כשרת משפטים השיגה הרבה יותר בשקט ובדרכי נועם מאשר המהומה במדינה שעוררה המהפכה המשטרית של ביבים שקרניהו ואוייב לוין. עובדתית היא צודקת. בעת כהונתה כשרת משפטים שינתה שקד, בתמיכתו הנלהבת של בניטו נפתוליני ללא הכר את פרופיל השופטים של בית המשפט העליון/בג"ץ מאופי דמוקרטי-ליברלי, לאופי דיקטטורי-שמרני הפוסל כמעט לגמרי ביקורת שיפוטית על פעילות הממשלה. בתקופת כהונתה מונו 3 שופטים שמרנים שעודם מכהנים: דוד מינץ, יעל וילנר ואלכס שטיין, שהיה מרצה למשפטים בארה"ב והוחזר ארצה כמינוי הדגל של רעלת שקד. בתקופתו הקצרה של בניטו נפתוליני כראש ממשלה מונו עוד 2 שופטים שמרנים שעודם מכהנים: גילה כנפי-שטייניץ ויחיאל כשר. באותה תקופה (2017-2022) מונו לעומתם רק 2 שופטים דמוקרטים-ליברלים שעודם מכהנים פרופ' עופר גרוסקופף ורות רונן ובנוסף שופט ערבי מוסלמי ראשון במינוי קבע ח'אלד כבוב. העובדה שאי אפשר לשייך את כבוב למחנה הדמוקרטי-ליברלי או למחנה הדיקטטורי-שמרני בין שופטי בית המשפט העליון/בג"ץ איננה מקרית. כבוב שמונה ב-2022 לא ישב מאז באף הרכב שופטים בבג"ץ שדן בעתירה נפיצה מבחינה ציבורית. אפשר לבדוק זאת בקלות. אי השיבוץ שלו להרכבים בעתירות נפיצות איננו מקרי.
5. הכפיפות של בניטו נפתוליני לרבנים: כשעמד נפתלי בנט בראש הבית היהודי הוא הרבה להתייעץ ולקבל את דעתם של רבנים מובילים בציונות הדתית שתומכים בדיקטטורה שמרנית כשיטת משטר יחידה ובלעדית ופוסלים את שיטת המשטר בדמוקרטיה ליברלית. במהלך שש מערכות הבחירות שבהן התמודד בין השנים 2013 עד 2020 התייעץ בניטו עם רבנים במהלך חמש מערכות בחירות. רק בבחירות 2020 הודיע בנט באופן חצי רשמי שהוא הפסיק להתייעץ עם רבנים.