בבוקר ה-23 ביוני 1940 נודע למשפחתה של נינט דרייפוס, אז בת 12, כי ערב קודם לכן כפה היטלר על צרפת שביתת נשק משפילה.

תגובתו של אביה לחדשות הייתה פיזית ומטלטלת. אדגר דרייפוס התמוטט על המדרגות כשהוא סובל מהתקף אסתמה ונאבק על נשימתו. "מעולם לא ראיתי אותו מפגין חולשה קודם לכן. לרגע חששתי שהוא עומד למות", נזכרה נינט לימים. "כל עולם הילדות שלי התפרק".

אך מבלי שנינט, אביה או יהודי צרפת ידעו זאת – הגרוע מכל עוד היה לפניהם.

"מלחמתה של נינט: סיפור יהודי של הישרדות בצרפת של שנות ה-40" מגולל את מסע ההישרדות יוצא הדופן של אחת המשפחות היהודיות הבולטות בצרפת, ואת שותפותו המודעת של משטר וישי לפשעי הנאצים

הספר "מלחמתה של נינט: סיפור יהודי של הישרדות בצרפת של שנות ה-40" מגולל את מסע ההישרדות יוצא הדופן של אחת המשפחות היהודיות הבולטות ביותר בצרפת – ואת שותפותו המודעת של משטר וישי לפשעי הנאצים.

הסיפור הורכב בעמל רב – בדומה לשחזור פסיפס – בידי העיתונאי הבריטי ג'ון ג'יי, בהסתמך על רשומות היומן שכתבה נינט בנעוריה, על מסמכים משפחתיים ועל ראיונות שהעניקה למחבר בשנים שלפני מותה ב-2021.

נינט דרייפוס בביתה, בחדר העבודה של אביה בפריז, 1939 (צילום: באדיבות ג'ון ג'יי וליידי סווית'לינג ובני משפחתה)

כפי שג'יי מבהיר, תגובתו של אדגר לידיעות על שביתת הנשק לא נבעה מתחושה מוקדמת לגבי הגורל הצפוי למשפחתו. "הוא היה בהלם מוחלט מכך שהצבא הצרפתי האדיר קרס כפי שקרס", הוא אומר לזמן ישראל. "ליהודי צרפת באותה נקודה לא היה מושג מה עומד ליפול עליהם בהמשך".

ספרו של ג'יי מתחקה אחר תחושת חוסר האמון והאימה הגוברת של אדגר לנוכח בגידתו האכזרית של משטר וישי ביהודי צרפת.

תגובתו של אדגר לא נבעה מתחושה מוקדמת לגבי הגורל הצפוי למשפחתו. "הוא היה בהלם מוחלט מכך שהצבא הצרפתי האדיר קרס כפי שקרס. ליהודי צרפת באותה נקודה לא היה מושג מה עומד ליפול עליהם בהמשך"

משפחת דרייפוס – השנייה בחשיבותה רק למשפחת רוטשילד בחברה היהודית הפריזאית – הייתה, לדבריו של ג'יי, "משפחה יהודית מערב-אירופית קוסמופוליטית קלאסית; תערובת של יוצאי בוהמיה, גרמנים וצרפתים".

הם היו גם פטריוטים נלהבים ונאמנים למדינה הצרפתית, שבדרך כלל היטיבה עם יהודיה. אדגר ניהל בנק בבעלות החברה המשפחתית, "לה מֶזון" (La Maison), שהעניקה הלוואות כדי לסייע למאמץ המלחמתי של צרפת לאחר 1914.

עשור לאחר מכן נענה אדגר לבקשת הממשלה לסייע בבלימת הסתערות על הפרנק בעקבות האינפלציה. כהוקרה על שירותיו הוענק לו עיטור לגיון הכבוד.

פליטים ב"אקסוד" הצרפתי נמלטים מהגרמנים הפולשים ב־19 ביוני 1940 (צילום: Bundesarchiv, Bild 146-1971-083-01 / Tritschler / CC-BY-SA 3.0)

בבית העירוני המפואר שלהם ברובע ה-16 – שהיה בעבר בבעלותו של המלחין קלוד דביסי – חיו נינט, אחותה הגדולה ויוויאן והוריהן, אדגר ואיבון, חיי שפע ופריבילגיה.

המשפחה הייתה חילונית, ועד פרוץ המלחמה נינט כמעט שלא ידעה מה משמעות היותה יהודייה. להקנטות אנטישמיות מזדמנות בחצר בית הספר לא הייתה משמעות רבה עבורה.

המשפחה הייתה חילונית, ועד פרוץ המלחמה נינט כמעט שלא ידעה מה משמעות היותה יהודייה. להקנטות אנטישמיות מזדמנות בחצר בית הספר לא הייתה משמעות רבה עבורה. מתקפת הבליצקריג במאי 1940 שינתה הכל

החיים כפליטים

מתקפת הבליצקריג של היטלר על צרפת במאי 1940 שינתה את כל זה. חודש לאחר מכן, כשקולות הארטילריה הלכו והתקרבו וכוחות גרמניים חצו את נהר הסן, הצטרפה משפחת דרייפוס ל"אקסוד" (Exode) – אחת מתנועות האוכלוסין הגדולות בהיסטוריה – כששישה מיליון בני אדם יצאו לדרכים כדי להימלט מההתקדמות הנאצית, ובהם כ-100 אלף עד 200 אלף יהודים.

לאחר מסע של שלושה שבועות ו-1,700 קילומטרים דרך נאנט, בורדו ופרפיניאן, הגיעו נינט ומשפחתה למרסיי, שם השתכנו במלון מלא בפליטים אחרים וביהודים. כבר אז, האווירה הרעילה שנולדה מתבוסתה ומהשפלתה של צרפת הציתה גל של אנטישמיות. ובכל זאת, גם כשעברו בפרפיניאן הסמוכה לגבול הספרדי, אדגר – שהיה בעל קשרים למשטר הפרנקואיסטי החדש – לא ניסה להימלט מצרפת.

נינט ואדגר דרייפוס בחוף הים בקאן ב־1942 (צילום: באדיבות ג'ון ג'יי וליידי סווית'לינג ובני משפחתה)

הריביירה נכללה בתחומי "האזור החופשי" הלא-כבוש, שנוהל מווישי בידי גיבור מלחמת העולם הראשונה, המרשל פיליפ פטן. כפי שג'יי מפרט, לא היה כמעט דבר שהעיד שפטן – שבעבר אף תמך באלפרד דרייפוס – מחזיק בנטיות אנטישמיות.

ואכן, לצד חברים ב"ליגה הבינלאומית נגד אנטישמיות", בן דודו של אדגר, הסנאטור לואי דרייפוס, הצביע זמן קצר לאחר שביתת הנשק בעד הענקת סמכויות רודניות לפטן. אלא שפטן מיהר לקדם אנטישמים לעמדות הנהגה במשטרו החדש, וכך יצר "סביבה שאפשרה לאנטישמיות לשגשג", אומר ג'יי.

לא היה כמעט דבר שהעיד שפטן, שבעבר תמך באלפרד דרייפוס, מחזיק בנטיות אנטישמיות. אך לאחר שקיבל סמכויות רודניות, הוא מיהר לקדם אנטישמים לעמדות הנהגה, וכך יצר "סביבה שאפשרה לאנטישמיות לשגשג"

באוקטובר 1940 אסרה החקיקה האנטישמית הראשונה על יהודים לעסוק במקצועות מסוימים, ובהם הוראה, עיתונות ושירות המדינה, ובמקביל צמצמה בחדות את תפקידם במקצועות הרפואה והמשפט. במונטגרנד, בית הספר היוקרתי ביותר לבנות במרסיי, פוטרה המורה למתמטיקה של נינט, אודט ולברג.

כמו הרב הראשי וארגונים קהילתיים בצרפת, אדגר נאחז בחשיבות שלטון החוק, אף שפרסום התמונות הידועות לשמצה, שבהן נראה פטן לוחץ את ידו של היטלר במונטואר באוקטובר 1940, גרם לו לבכות.

הדיקטטור הנאצי אדולף היטלר, מימין, לוחץ יד לראש משטר וישי פיליפ פטן, בצרפת הכבושה, 24 באוקטובר 1940 (צילום: AP)

כל אשליה שנותרה לגבי פטן התנפצה עם חקיקתם של חוקים אנטישמיים נוספים ומקיפים בשנת 1941. בצעד שהיווה שבירה חדה עם החילוניות המוצהרת של הרפובליקה השלישית, החוקים חייבו יהודים להירשם במפקד מיוחד והרחיבו את רשימת המקצועות הסגורים בפניהם – ובהם בנקאות.

הצעדים, שאילצו את אדגר לוותר על תפקידו כמנכ"ל "לה מֶזון", היו עבורו "מהלומה אישית קשה", כותב ג'יי. "הצו הראשון של פטן דחק את חבריו משירות המדינה ומהתקשורת והגביל את עיסוקם במשפט וברפואה, אך הוא עצמו לא נפגע ישירות. כעת פטן גזל ממנו את הקריירה ודחף את משפחתו אל גטו משפטי".

כל אשליה שנותרה לגבי פטן התנפצה עם חקיקתם של חוקים אנטישמיים נוספים ומקיפים בשנת 1941 שאסרו על יהודים לעסוק בבנקאות. אדגר נאלץ לוותר על תפקידו כמנכ"ל "לה מֶזון", מה שהיה "מהלומה אישית קשה"

נינט תיארה לימים את ההשפעה הפסיכולוגית של הצעדים על אביה: "העבודה הייתה הכל בשביל אבא, וזה היה עינוי מבחינתו להעלות בדעתו חיים ללא עבודה". גם עתידן של בנותיו של אדגר נראה עגום, כששערי האוניברסיטאות והעבודה המקצועית נסגרו כמעט לחלוטין בפני יהודים.

המתקפה המשפטית, הקמת "הקומיסריון הכללי לעניינים יהודיים" שהחל לבזוז רכוש יהודי, והאדרת האנטישמיות בתקשורת, לוו – והזינו – עלייה בשנאת יהודים ברחובות. משפחתה של נינט שמעה את הדי הפצצה שהתפוצצה בבית הכנסת במרסיי במאי 1941.

נינט (מימין) וויויאן דרייפוס מחוץ למלון מרטינז במרסיי (צילום: באדיבות ג'ון ג'יי וליידי סווית'לינג ובני משפחתה)

הצטרפות למחתרת

משלא היה עוד צורך להישאר במרסיי, שבה היו ל"לה מֶזון" משרדים, העביר אדגר את משפחתו לקאן. העיר אמנם לא הייתה פחות אנטישמית, אך הייתה מלאה בבני משפחה וחברים.

ביתם החדש, "וילה רושלונג", היה בית חוף מתקופת ה"בל אפוק" סמוך לקזינו פאלם ביץ', שבו הועסקו משרתים, טבח, מנקה וגנן. חרף המלחמה והקיצוב במזון – שהוביל את המשפחה לגדל פרה וארנבים – החיים "הרגישו כמו הריביירה הישנה", אומר ג'יי.

משלא היה עוד צורך להישאר במרסיי העביר אדגר את משפחתו לקאן. העיר אמנם לא הייתה פחות אנטישמית, אך הייתה מלאה בבני משפחה וחברים. חרף המלחמה והקיצוב במזון, החיים "הרגישו כמו הריביירה הישנה"

כשלא עסקה באובססיביות ביום הולדתה ה-15 המתקרב, כתבה נינט ביומנה על בגדים, אביזרים וקוסמטיקה, בלט, קולנוע, בית הספר וחיי החברה, שיט במפרץ קאן, ועל "התשוקה" שלה לכדורגל ולכדורעף.

אף שהוריה גוננו עליה במידה מסוימת, נינט לא הייתה עיוורת לכוחות הארסיים שסיכנו את יהודי וישי. מנהלת בית הספר שלה, מרסל קפרון, הייתה פעילת מחתרת, שלימים הסתירה יהודים וסייעה להם להימלט.

עם זאת, בבית הספר היו גם מורים ותלמידות אנטישמיים. נינט, שהגדירה את עצמה כ"טומבוי", נקלעה לקטטות עם בנות שהיו חברות ב"אוואן-גארד", תנועת הנוער הפטניסטית.

נינט דרייפוס מצולמת בזמן שמשפחתה הסתתרה מהנאצים בפו, בדרום־מערב צרפת, ב־1943 או 1944 (צילום: באדיבות ג'ון ג'יי וליידי סווית'לינג ובני משפחתה)

גם אדגר בחר להתנגד. באביב 1943 הוא חצה את מה שבתו כינתה "רוביקון אישי", כשסירב לציית להוראה שחייבה את כל היהודים להחתים את המילה "Juif" (יהודי) על תעודות הזהות ועל תלושי המזון שלהם.

בעוד שרוב יהודי צרפת שמעו לעצת מנהיגיהם הקהילתיים והמשיכו לציית לחוקי וישי, החלטתו של אדגר הייתה, לדברי נינט, "הרגע המשמעותי ביותר במלחמה". "הוא הגדיר את עצמו כפורע חוק – החלטה לא פשוטה לאדם בשנותיו המאוחרות, עם בנות מתבגרות ומעמד בחברה", אמרה.

בעוד שרוב יהודי צרפת המשיכו לציית לחוקי וישי, החלטתו של אדגר הייתה, לדברי נינט, "הרגע המשמעותי ביותר במלחמה. הוא הגדיר את עצמו כפורע חוק, החלטה לא פשוטה לאדם מבוגר, עם בנות מתבגרות ומעמד בחברה"

עשרות שנים לאחר מכן מצאה נינט תיקים בארכיון הלאומי של צרפת שחשפו כי הוא הולשן, דבר שהוביל לחקירת משטרה. שישה חודשים מאוחר יותר נאלץ אדגר לקחת את משפחתו לבית העירייה כדי להחתים את המסמכים.

אדגר – שהצטרף לוועדה שפעלה בחוף לקבלת סירות של הצי המלכותי שנשאו סוכנים בריטים ואספו אנשי מחתרת – וגם בתו ויוויאן, החלו לעסוק בפעילות מחתרתית חשאית.

יהודים עם טלאי בצרפת, 1942 (צילום: AFP)

ואולם, ייתכן שהדוגמה העוצמתית ביותר להתנגדותה של המשפחה באה לידי ביטוי ביחסה המשתנה ליהדות.

ככל שהאווירה החשיכה, איבון הבינה שבנותיה יעמדו איתן יותר מול אנטישמיות אם יחושו גאווה במורשתן. היא לימדה אותן שעליהן להיות גאות במסורות ובהישגיהם של היהודים, ובה בעת להכיר בכך שהצלחה מביאה עמה אחריות כלפי הנזקקים.

ייתכן שהדוגמה העוצמתית ביותר להתנגדותה של המשפחה באה לידי ביטוי ביחסה המשתנה ליהדות. ככל שהאווירה החשיכה, איבון הבינה שבנותיה יעמדו איתן יותר מול אנטישמיות אם יחושו גאווה במורשתן היהודית

הלקחים הללו נשאו פרי; נינט זכרה שתגובתה להחתמת תעודת הזהות שלה ב-"Juif" לא הייתה תחושת השפלה, אלא גאווה.

"ההורים שלי התחילו להתעניין יותר ביהדות", נזכרה נינט. "אחרים ברחו; אנחנו התקרבנו". בראש השנה וביום כיפור ב-1942 השתתפו אדגר, אשתו וילדיהם בתפילות בבית הכנסת לראשונה מאז טקסי בת המצווה המשפחתיים בשנות ה-30.

"בשביל אמא ואבא", סברה נינט, "השתתפות בתפילה אחרי עשורים של אי-שמירת מסורת הייתה מעשה של התרסה".

נינט ואיבון דרייפוס מצטלמות בשאנז אליזה בפריז לאחר השואה (צילום: באדיבות ג'ון ג'יי וליידי סווית'לינג ובני משפחתה)

אולם בפריז, שהייתה תחת כיבוש גרמני ישיר, הטרגדיה כבר הכתה בבני משפחה נוספים – ובהם אחיותיו של אדגר, לואיז ואליס, בתה של אליס, מריז, ובעלה של מריז, נכה המלחמה אנדרה שונפלד.

אנדרה, שעוטר ב"צלב המלחמה" (Croix de guerre) וב"לגיון הכבוד", נעצר ב-1941 בידי המשטרה הצרפתית במהלך ארוחת כנס של פצועי מלחמת העולם הראשונה, ונשלח למחנה המעצר הידוע לשמצה דראנסי.

הידיעה על מעצרו של אנדרה הכתה באדגר ובמשפחתו בעוצמה. "שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר", סברה ויוויאן; צרפת התייחסה ליהודיה כאל "ריקבון בזוי, רימות מצחינות שיש לרמוס".

הידיעה על מעצרו של גיבור המלחמה אנדרה שונפלד, הכתה באדגר ובמשפחתו בעוצמה. "שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר", סברה ויוויאן; צרפת התייחסה ליהודיה כאל "ריקבון בזוי, רימות מצחינות שיש לרמוס"

המשפחה גם שמעה על הזוועות שהתחוללו במצוד "ול ד'היב" ביולי 1942, כאשר כ-8,000 יהודים, כמעט 4,000 מהם ילדים, נכלאו יחד באצטדיון ספורט בתנאי צפיפות מחרידים למשך חמישה ימים לפני שגורשו.

"זה נורא, שטני, משהו שלופת את הגרון כך שאינך יכול לזעוק", נכתב במכתב של עובדת סוציאלית, עדת ראייה, שהופץ בריביירה. "אנסה לתאר איך זה נראה, אבל גם אם תכפילו פי 1,000 את מה שתבינו, זה עדיין יהיה רק חלק מן המציאות".

מריז ואנדרה שונפלד עם בתם דניז בנורמנדי, בתמונה ללא תאריך (צילום: באדיבות ג'ון ג'יי וליידי סווית'לינג ובני משפחתה)

ובכל זאת, גם ברגע הזה נמשכו איים מחייהם הקודמים של בני המשפחה: באותו אוגוסט לקח אדגר את משפחתו לחופשה ב"גרנד הוטל" של מון-רוורד, אתר נופש אלפיני יוקרתי שבו ביקרו לפני המלחמה. ביומנה כתבה נינט שהיא "נהנתה בטירוף" מרכיבה על סוסים וממשחקי טניס, קרוקט, גולף ופינג-פונג.

כפי שג'יי מציין, חשוב לזכור שהמשפחה הייתה "בבורות לגבי הרבה ממה שהתרחש בצפון ו… לא ידעה מה קורה אחרי שהטרנספורטים לקחו אנשים מזרחה". עד 1943, הוא מעריך, רוב הפליטים האמינו שעבודת כפייה היא הגורל הגרוע ביותר המצפה ליהודי צרפת.

המשפחה הייתה "בבורות לגבי הרבה ממה שהתרחש בצפון ו… לא ידעה מה קורה אחרי שהטרנספורטים לקחו אנשים מזרחה". עד 1943 רוב הפליטים האמינו שעבודת כפייה היא הגורל הגרוע ביותר המצפה ליהודי צרפת

כששני נמלטים מאושוויץ, חיים סלומון ומ. הוניג, חזרו לניס בחיפוש אחר משפחותיהם ותיארו בפני ועד יהודי מקומי את הזוועות שראו, עדותם נדחתה.

הוחלט שהאנשים ודאי איבדו את שפיותם, ואחד מחבריו של אדגר מלפני המלחמה, שעמד בראש הוועד, אמר לעמית: "זוועות כאלה… אינן מתקבלות על הדעת… באמצע המאה ה-20".

כוחות גרמניה הנאצית נערכים לאחר שכבשו את הריביירה בדרום צרפת, ינואר 1943 (צילום: AP Photo)

ואולם, גם כאשר שורה של ניצחונות בעלות הברית ב-1942 הצביעה על תבוסה קרבה לנאצים, היה ברור שהסכנה לא חלפה כלל. למעשה, עבור המשפחה, רגע הסכנה המרבית הגיע בסתיו 1943, כאשר הגרמנים כבשו את הריביירה ופלשו לאיטליה כדי למנוע ממנה לנטוש את מדינות הציר.

עבור המשפחה, רגע הסכנה המרבית הגיע בסתיו 1943, כאשר הגרמנים כבשו את הריביירה ופלשו לאיטליה כדי למנוע ממנה לנטוש את מדינות הציר, והם נאלצו לברוח

ירידה למסתור

לאחר שהשיגו תעודות זהות מזויפות שהוכנו בידי עובד לשעבר של "לה מֶזון", נסעו אדגר, אשתו ובנותיהם ברכבת מקאן למרסיי ומשם לפו (Pau), סמוך להרי הפירנאים. "זה היה מרגש להחזיק את הניירות המזויפים האלה", נזכרה נינט. "הרגשתי כמו דמות בספר".

בריחתם מדגישה שלצד הבגידות ושיתוף הפעולה שביצעו וישי וחבריהם, היו גם מי שניסו לסייע לאזרחים היהודים סביבם. כאשר הגרמנים חיפשו את אדגר, שכני המשפחה בקאן סיפקו להם מחסה.

תמונה ללא תאריך של המבריח אנרי דליאר, שליווה את משפחת דרייפוס דרך הרי הפירנאים מצרפת לספרד הבטוחה יותר (צילום: באדיבות ג'ון ג'יי וליידי סווית'לינג ובני משפחתה)

בפו הסתיר אותם בווילה שלו פייר בארת, מגדל סוסים שהכיר את המשפחה, ובמקביל טווה תוכנית נועזת להברחתם בבטחה מעבר להרים אל ספרד, בעזרת אנרי דליאר, אחד המבריחים הגדולים של הפירנאים.

הבריחה לא עברה ללא תקלות. בארת גנב אמבולנס והציג את נינט כ"חולת שחפת" כדי לזרז את מעברם לעיירת המרפא הצרפתית קאמבו-לה-בן, שם דליאר נטל את הפיקוד.

בפו הסתיר אותם פייר בארת, מגדל סוסים שהכיר את המשפחה, ובמקביל טווה תוכנית נועזת להברחתם בבטחה מעבר להרים אל ספרד, בעזרת אנרי דליאר, אחד המבריחים הגדולים של הפירנאים

דליאר בחר בבר שבו נהגו לבלות שומרי הגבול הגרמנים כנקודת המפגש שלהם, מתוך חישוב נכון, כפי שג'יי כותב, ש"המקום היחיד שבו הגרמנים לא יחשדו שתצא ממנו בריחה יהיה מקום הבילוי שלהם עצמם".

נינט נזכרה לימים כיצד הסתתרה בתעלה מפני חיילים גרמנים שעברו כה קרוב עד שהרגישה כאילו כלביהם נושמים עליה. למרבה המזל, כפי שדליאר תכנן, הלילה הגשום מנע מהכלבים לקלוט את ריחה.

העיתונאי הבריטי ג'ון ג'יי, מחבר הספר "מלחמתה של נינט: סיפור יהודי של הישרדות בצרפת של שנות ה-40" (צילום: באדיבות Profile Books, Pegasus Books)

לאחר שהגיעו לחוף המבטחים של ספרד, בילתה המשפחה את חודשי המלחמה האחרונים במלון פאלס היוקרתי במדריד, כשהם מתרועעים עם מונרכיסטים אוהדי בריטניה ומתחמקים מתשומת לבם של מרגלים גרמנים ותומכים פשיסטים.

באפריל 1945, כמעט חמש שנים לאחר שעזבה, חזרה נינט לפריז. אך הכיבוש ריסק את המשפחה לתמיד. בהדרגה גילו כי אנדרה ומריז נרצחו באושוויץ באוגוסט 1943. דודה לואיז, שרכושה נבזז בידי הנאצים, מתה לבדה בחדר הגג שלה בפריז במאי 1943. במקביל, דודה אליס גורשה לאושוויץ יחד עם 327 ילדים, ארבעה שבועות בלבד לפני שחרור העיר.

באפריל 1945, כמעט חמש שנים לאחר שעזבה, חזרה נינט לפריז. אך הכיבוש ריסק את המשפחה לתמיד: אנדרה ומריז נרצחו באושוויץ באוגוסט 1943. דודה לואיז מתה בפריז במאי 1943 ודודה אליס גורשה לאושוויץ

בהמשך חייה פעלה נינט כדי להבטיח שמי שסייעו למשפחה יזכו להכרה. בזכות מאמציה הכריז "יד ושם" ב-1980 על בארת ועל אשתו כחסידי אומות העולם. אבל היא מעולם לא הצליחה להשתחרר מהתחושה שיהודי צרפת נבגדו בידי בני עמם.

"הבוז שלה לבני ארצה היה גדול אפילו מהתיעוב שחשה כלפי הנאצים הגרמנים", כותב ג'יי. "הגרמנים היו זרים; הצרפתים היו העם שלה, ובכל זאת הם הפנו לה עורף – וגרוע מכך – בשנים שבהן התבגרה".