ההתנקשות ביורש העצר האוסטרו-הונגרי ארכידוכס פרנץ פרדיננד ואשתו סופיה, דוכסית הוהנברג, ב-28 ביוני 1914 בעיר סרייבו, בירת בוסניה והרצגובינה תחת שלטון אוסטרו-הונגריה – לא תוכננה להצית את מלחמת העולם הראשונה.

איש מן המנהיגים באירופה לא התכוון למלחמה כלל אירופית כוללת. הם ביקשו להעניש, להרתיע, לאותת כוח.

הם הניעו כוחות, קבעו לוחות זמנים, שלחו אולטימטומים, והאמינו שיוכלו לעצור רגע לפני התהום. אבל המערכת הייתה גדולה מהם. גיוס חלקי הפך למלא, תגובת נגד הפכה למחויבות לבריתות, והיגיון מקומי הוליד אסון עולמי.

איש ממנהיגי אירופה לא התכוון להצית מלחמת עולם ב-1914. הם הניעו כוחות ושיגרו אולטימטומים, והאמינו שיוכלו לעצור רגע לפני התהום. אך המערכת הייתה גדולה מהם והיגיון מקומי הוליד אסון עולמי

מי שמביט היום על פריסת הכוחות האמריקאית במפרץ ובים התיכון אינו יכול להתעלם מן הדמיון המבני. שוב, רצון "להעניש". בעבר את סרביה והיום את איראן. שוב, מערכת בריתות מתארגנת ומתקשחת.

שוב, ריכוז עצום של הון צבאי שמטרתו המוצהרת היא הרתעה, אך עצם נוכחותו משנה את כללי המשחק. נושאות מטוסים אינן רק ברזל בים. הן הון סימלי, פוליטי ותודעתי. הן קובעות מה ייחשב נורמלי ומה ייחשב כניעה. הן הופכות נסיגה לפגיעה בכבוד.

וכאן מתחילה הסכנה. בשדה כוח ביטחוני כל תנועה מתפרשת כהצהרה. צעד שמוגדר כהגנתי בעיני צד אחד נתפס כהכנה לתקיפה בעיני האחר. זהו מנגנון מוכר של דילמת ביטחון. אך במציאות רוויית יוקרה, תחרות פנימית ומאבקי כוח, הוא מואץ ברגע שכוחות עצומים נעים, נכנסים לפעולה רוטינית, לשינוע לוגיסטי רחב היקף, לנהלי תגובה, ולתיאומי אש.

ההנהגה סבורה שהיא שולטת באירועים, אך בפועל המערכת כבר מכתיבה לוחות זמנים. המרחב הדיפלומטי מצטמצם ככל שהמנועים מתחממים. וכאן ברוח אסטרטגיית הצ'יקן, מי שסוטה מהמסלול או ממצמץ ראשון נתפס כחלש ומפסיד יוקרה. וההתנגשות היא בעלת פוטנציאל הרסני לשני הצדדים, לאזור ואולי לעולם. אף צד לא ממצמץ, אולטימטום הופך לכוננות חלקית שהופכת לכוננות מלאה שהופכת לתגובה מחויבת – מלחמה. 

שוב, ריכוז עצום של הון צבאי שמטרתו המוצהרת הרתעה, אך עצם נוכחותו משנה את כללי המשחק. נושאות מטוסים אינן רק ברזל בים. הן הון סימלי, פוליטי ותודעתי. הן הופכות נסיגה לפגיעה בכבוד

זו אינה היסטוריה רחוקה. זו נוסחה. נוסחה שמבוססת על אמונה מסוכנת במיוחד, שאפשר "להישאר מקומי". שאפשר להעניש את איראן בלי שהמערכת כולה תזוז. שאפשר לאותת בלי שמישהו יטעה בזיהוי. אלא שבשדה רווי שליחים, טילים, כלי שיט ומטוסים, די בתקרית אחת, פגיעה לא מכוונת, טעות בפרשנות, שיגור שמובן אחרת, כדי להצית שרשרת תגובות שלא תוכננה.

ה"פרדיננד" הבא לא חייב להיות התנקשות דרמטית. הוא יכול להיות אירוע שולי לכאורה, שהופך בן רגע למבחן יוקרה. ברגע הזה, הנסיגה חדלה להיות אפשרות רציונלית והופכת להשפלה. מנהיגים שמכריזים על קו אדום בפומבי כובלים את עצמם. מי שהפך את המהלך הצבאי להוכחת מנהיגות יתקשה מאוד לסגת בלי לשלם מחיר פוליטי.

מלחמת העולם הראשונה לא פרצה משום שמנהיגיה היו מטורפים. היא פרצה משום שהם היו בטוחים מדי ביכולתם לנהל את הסיכון. לצערנו, ראינו איך "עבד" נוהל הסיכון בעזה. מי שמניע היום כוחות עצומים לאזור המפרץ והים התיכון חייב לשאול את עצמו לא רק כיצד מתחילים, אלא כיצד עוצרים.

פרדיננד איננו זיכרון היסטורי אלא פוטנציאל מתמשך. הוא מתגלם בכל מערכת פוליטית המשוכנעת שעוצמתה תאפשר לה לשלוט בהסלמה. כך נולדות שרשראות שאיש אינו מתכוון אליהן, אך איש גם אינו עוצר בזמן. אם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו אינם רוצים להיחקק כמי שהדליקו מהלך שלא ניתן היה לבלום – עליהם להפנים כי כוח צבאי הוא כלי, לא אסטרטגיה; הפגנת נחישות איננה תחליף לריסון מושכל.

ההיסטוריה אינה משכפלת אירועים, אך היא משחזרת תבניות. כאשר יוקרה גוברת על שיקול דעת, וכאשר שפת ההרתעה מחליפה שיח מדיני, כל תקרית זעירה נעשית מבחן כבוד. ברגע זה המערכת עצמה דוחפת קדימה, מצמצמת מרחב תמרון ומענישה נסיגה. בעולם כזה, האולטימטום הבא עלול להיות האחרון, והמחיר לא ייגבה מצד אחד בלבד, אלא מן האזור ואולי מהעולם כולו.

ההיסטוריה אינה משכפלת אירועים, אך היא משחזרת תבניות. כאשר יוקרה גוברת על שיקול דעת, ושפת ההרתעה מחליפה שיח מדיני, כל תקרית זעירה נעשית מבחן כבוד, והאולטימטום הבא עלול להיות האחרון

פרדיננד הבא כבר ממתין, אבל לא עם כוונות רעות. הוא פשוט חלק מהמבנה עצמו. האחריות איננה רק שלא לירות ראשון, אלא שלא לבנות מציאות בה איש אינו יכול להרשות לעצמו למצמץ. כי במציאות כזו, ההפסד אינו של צד אחד, אלא של כולם.

פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.