בדרך כלל לא מפריעים לי בשבת בבוקר. בני האדם שלי יודעים היטב ששבת היא זמן קדוש: הם ישנים, אני מתכרבלת מתחת לשמיכה של אחד מהם, ורק בשעה מכובדת כלשהי מתחילים לדבר איתי על טיול.

זו שגרה מצוינת, ואני בעד שגרה. שגרה היא אחד ההישגים הגדולים של הציוויליזציה, מייד אחרי חטיפים, שמיכות ופינות שמש על המדרגות בפתח הבית.

אבל בשבת האחרונה בשמונה בבוקר, כל מכשירי הטלפון של הלהקה התחילו לצרוח כאילו חתול עלה לשלטון. אני, ככלבה מאולפת, ממושמעת ובעלת ניסיון מבצעי לא קטן, זיהיתי מייד את סוג הצפצוף, קמתי בזריזות וניגשתי לממ"ד.

שגרת שבת היא אחד ההישגים הגדולים של הציוויליזציה, מייד אחרי חטיפים, שמיכות ופינות שמש על המדרגות בפתח הבית. אבל בשבת השבוע, בשמונה בבוקר, כל מכשירי הטלפון של הלהקה התחילו לצרוח

בני האדם, לעומתי, דשדשו מאחוריי עם פרצופים מקומטים, שיער לכל הכיוונים, והבעה של מי שעדיין לא מבין למה העולם מתעקש לקרות לפני הקפה.

לזכותם ייאמר שבאופן כללי הם התנהגו יפה. חלק ישבו בשקט, חלק שמו אוזניות, חלק ראו סדרה מצחיקה בנטפליקס בחלונות הזמן שבין אזעקה לאזעקה. ראש הלהקה שלי אפילו נכנס לממ"ד עם השמיכה שלו, התכסה עד מעל הראש, והמשיך לישון בישיבה. זה היה מופע מרשים של הסתגלות אנושית. הבעיה היחידה, ואני אומרת זאת בכאב ובכנות, הייתה הפלוצים. באמת. בני אדם מוכנים לדבר שעות על מערכות הגנה, אבל איש מהם עדיין לא פיתח מערכת הגנה מפני עצמו.

ועכשיו, מאחר שאני לא רק כלבה קטנה, פחדנית וקצת עצבנית אלא גם יועצת חוסן לענייני להקות, הרשו לי להסביר איך שומרים על חוסן בזמן מלחמה.

קודם כל: שומרים על השגרה ככל האפשר

כשיש צפצופים, נכנסים למקום הבטוח. כשאין צפצופים, חוזרים לדברים הרגילים של הלהקה. אוכלים, שותים, מתקלחים, יוצאים לסיבוב קצר אם אפשר, ואפילו רבים קצת על השלט של הטלוויזיה.

שגרה נותנת למוח תחושת רצף וביטחון, וזה אחד הדברים שעוזרים להפחית חרדה במצבי דחק. גם אוכל, מים ושינה חשובים מאוד. בלי זה כל הלהקה נהיית עצבנית, מבולבלת, ובמקרים קיצוניים, אנושית מאוד.

ככלבה מאולפת ובעלת ניסיון מבצעי, זיהיתי מייד את סוג הצפצוף, קמתי בזריזות וניגשתי לממ"ד. ועכשיו, מאחר שאני לא רק כלבה קטנה ופחדנית אלא גם יועצת חוסן לענייני להקות, אסביר איך שומרים על חוסן במלחמה

הדבר השני שגיליתי: לא להציף את הלהקה במידע

בני אדם נוטים, משום מה, להיצמד למסכים ולבדוק כל חצי דקה אם יש עוד הודעה, עוד פרשן, עוד שמועה, עוד סרטון, ועוד מישהו שצועק באולפן. זה לא באמת מועיל. מספיק לסמוך על מערכת ההתראות ולהגיב כשצריך.

בין לבין, עדיף לתת גם למוח לנוח קצת. פחות מסכים, פחות ריצות מיותרות, פחות בהייה בחדשות. אני אישית ממליצה להביט בי נושמת בשלווה על הכרית. זה הרבה יותר מרגיע.

ועוד משהו שכלבה יודעת: גוף שזז שווה מוח שנושם

 גם ביום כזה, קמים ומתמתחים. יוצאים לחמש דקות של אוויר אם אפשר, ואם לא, הולכים מהמטבח לסלון ובחזרה. תנועה מסדירה את מערכת העצבים, מוציאה את המתח מהשרירים, ומזכירה לגוף שהוא עדיין פה ועדיין מתפקד. בקהילה הכלבית זו חכמה עתיקה. בני האדם, כרגיל, עוד כותבים עליה מאמרים.

שלישית, ואולי הכי חשוב: שומרים על הלהקה ביחד

חוסן הוא לא עניין של כל אחד לעצמו. כלב יודע את זה אינטואיטיבית. אם מישהו בלהקה לחוץ, לא נובחים עליו שהוא היסטרי. מתקרבים, בודקים, מדברים פשוט, נותנים משימה קטנה, עוזרים עם משהו מעשי.

לפעמים התמיכה הכי טובה היא לא נאום גדול אלא כוס מים, חיבוק, שמיכה, או מישהו שישב לידך בשקט. גורים קטנים, אגב, לא צריכים הרצאות. הם לא מבקשים ניתוח אסטרטגי. הם רק בודקים אם המבוגרים בלהקה עדיין עומדים על הרגליים. אם כן, גם הם נרגעים.

חוסן הוא לא עניין של כל אחד לעצמו. כלב יודע את זה אינטואיטיבית. אם מישהו בלהקה לחוץ, לא נובחים עליו שהוא היסטרי. מתקרבים, בודקים, מדברים פשוט, נותנים משימה קטנה, עוזרים עם משהו מעשי

וכך, בזמן שבני האדם ניסו לייצב את המורל הלאומי, שני הגורים שלהם החליטו לתרום את חלקם. הגור הגדול בישל מרק פטריות. זה היה, ללא כל ספק, מרק הפטריות הארוך ביותר בהיסטוריה האנושית. אני בודקת אפשרות לרשום אותו לספר השיאים של גינס כמרק האיטי ביותר בעולם. שעות של חיתוך פטריות, בישול שמתחיל, אזעקה, כיבוי אש, ממ"ד, חזרה, הדלקת אש, ערבוב, שוב אזעקה. בסוף הצליחו לשבת כמה דקות שקטות ולאכול.

אפילו כשהייתה אזעקה נוספת, צלחות המרק נדדו עם הלהקה לממ"ד כמו פליטים קולינריים. בערב הגורה הקטנה אפתה עוגיות, וגם זה, אני מודה, תרם לחוסן של הלהקה באופן משמעותי מאוד. קשה להיות בפאניקה כשמישהו מוציא מהתנור עוגיות.

ורביעית: צוחקים. לא מתביישים

צחוק בזמן חירום הוא לא חוסר רגישות, הוא סימן שהלהקה עדיין שלמה. מרק הפטריות הפך לבדיחה עוד לפני שסיימו לבשל אותו, וזה היה, אני מוכנה להישבע, חלק מהמתכון.

בערב שני ההורים הוציאו אותי לטיול קצר, כי למרות מצב החירום עדיין לא מרשים לי לעשות את צרכיי על השטיח. ירדנו למטה, מצאנו פיסת דשא ליד מדרכה, ואני ביצעתי את משימתי באלגנטיות הרגילה שלי. ראש הלהקה אסף את גלליי בשקית קטנה ושחורה, ובדיוק אז הייתה אזעקה. מצאנו מקלט זמני בחדר מדרגות של בניין רב קומות. ישבנו שם כמה דקות, אני, שני בני אדם, ושקית אחת קטנה בעלת פוטנציאל ביולוגי לא מבוטל. כשחזרנו הביתה נזכרתי שראש הלהקה שכח את השקית בחדר המדרגות. טוב מאוד שאנחנו לא מכירים אף אחד בבניין הזה. מצד שני, אולי זו תרומתי האישית למערך ההרתעה.

בסופו של דבר, זה הסוד הגדול של חוסן להקתי: לא להיות גיבורים גדולים כל היום, אלא להמשיך להיות יחד. להיכנס כשצריך, לצאת כשאפשר, לאכול מרק, לאפות עוגיות, לצחוק קצת, לנוח קצת, ולעזור זה לזה לעבור עוד יום. בני אדם נוטים לחשוב שחוסן הוא משהו חגיגי ומרשים. אני, ככלבה מעשית, חושבת שחוסן הוא בעיקר הדבר הפשוט הזה: שהלהקה נשארת להקה.

בסופו של דבר, זה הסוד הגדול של חוסן להקתי: לא להיות גיבורים גדולים כל היום. בני אדם נוטים לחשוב שחוסן הוא משהו חגיגי ומרשים. אני, ככלבה מעשית, חושבת שחוסן הוא בעיקר שהלהקה נשארת להקה

ואני? אני כבר מתכננת את שבת הבאה: שמיכה, פינת שמש, וקצת פחות גיאופוליטיקה. ואם הלהקה תתנהג יפה אולי אחלק להם חטיף.

(טופי קורנגרין הכתיבה, אלון קורנגרין הקליד)

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.