בכל יום מוציאים אותי בני האדם שלי לטיול בשכונה. כל כמה עשרות מטרים אני נעצרת, מרחרחת גזע עץ, שיח או פינה של גדר, קוראת בעיון את החדשות המקומיות, ואז מוסיפה את תרומתי לשיח הציבורי.

אני מרימה רגל, כן, יש לי קצת גמישות מחשבתית בענייני מגדר, ומטפטפת כמה טיפות מדויקות, מדודות, כמעט אמנותיות. מרוצה מאוד מעצמי, אני ממשיכה לפינה הבאה וחוזרת על הטקס. בני האדם שלי טוענים שאני מבלה את כל הטיול בלקרוא ולכתוב הודעות וואטסאפ. לשם שינוי, הם צודקים.

כשאני יוצאת לטיול, אני לא סתם מטיילת. אני מנהלת רשת תקשורת שכונתית מתקדמת. השתן שלי מכיל פרומונים, חומרים כימיים שמעבירים מידע על הזהות שלי, מצבי הבריאותי, מצב הרוח שלי, ואפילו משהו על המעמד החברתי שלי.

בני האדם שלי טוענים שאני מבלה את הטיול בלקרוא ולכתוב הודעות וואטסאפ. נכון, אני לא סתם מטיילת. אני מנהלת רשת תקשורת שכונתית מתקדמת. השתן שלי מכיל פרומונים, חומרים כימיים שמעבירים עליי מידע

בכל עצירה אני קוראת מה השאירו כלבים אחרים לפניי, מבינה מי עבר כאן, באיזה מצב נפשי הוא היה, ומה דעתו על הפודל מהבניין ליד. ואז אני מגיבה. זו רשת חברתית, רק עם פחות בוטים ויותר ארומה.

לכן אני גם מחלקת בחוכמה את המלאי שלי לטיפות קטנות לאורך כל הדרך. כל סימון הוא הודעה. כל הודעה היא נוכחות. וכל נוכחות היא הכרזה: הייתי כאן, אני בעניינים, והרחוב הזה לא יתנהל בלעדיי.

אמש, אחרי הטיול, נמנמתי מול הטלוויזיה, שבטעות נשארה פתוחה על אחד מערוצי החדשות. בזה אחר זה הבליחו על המסך פניהם של פוליטיקאים שונים, וכולם, ממש כולם, הגיעו לאותו המקום: זירת נפילת הטיל בתל אביב. הם ירדו מהמכוניות, נעמדו מול ההריסות, סידרו את הפרצוף המתאים למצב, ופלטו משפטים חגיגיים למצלמות.

הנשיא אמר משהו על עוצמת העם. מישהו מהאופוזיציה אמר משהו על תיאום חסר תקדים. מישהו מהממשלה דיבר על ניצחון מוחלט ועל ראש הנחש. ומישהו שכבר לא בממשלה (אבל מחמם מנועים בחוץ כבר שנה) הסביר שעכשיו אין קואליציה ואין אופוזיציה.

ואז ניסיתי לדמיין את העץ שעליו, מטאפורית כמובן, השתינו כל אותם פוליטיקאים. איזו אכזבה חושית. שום ניואנס. שום עומק. שום ריח שמספר סיפור. רק נוזל גנרי, דלוח, אחיד להפליא. אותן הצהרות, אותם טונים, אותן הבעות של אחריות ממלכתית מצולמת. כולם באו לסמן שהם היו שם, לא לומר משהו שאי אפשר היה לנחש מראש עוד לפני שיצאו מהאוטו.

ניסיתי לדמיין את העץ שעליו, מטאפורית כמובן, השתינו כל אותם פוליטיקאים. איזו אכזבה חושית. שום עומק – רק נוזל גנרי, דלוח ואחיד. אותן הצהרות, טונים והבעות. כולם באו לסמן שהיו שם, לא לומר משהו חדש

הם הגיעו למקום נפילת הטיל כמו שאני מגיעה לעמוד חשמל. הם נעמדו מול ההריסות כמו שאני נעמדת מול גזע עץ. ואז, במקום להרים רגל ולשחרר כמה טיפות, הם שחררו כמה משפטים. אני לפחות משאירה אחריי מידע שימושי. הם, ברוב המקרים, משאירים אחריהם רק הקלטה לאולפנים או לטיקטוק.

שלא תבינו לא נכון: גם אני מסמנת טריטוריה. אבל אני לפחות טורחת קודם לקרוא מה כבר נכתב שם. אני מריחה, בודקת, מפענחת, ורק אז מגיבה. אצל הפוליטיקאים זה עובד הפוך. קודם מגיעים, אחר כך נעמדים, ואז מסמנים נוכחות. לא כדי ללמוד משהו, ובוודאי לא כדי להבין מה באמת קרה.

שמעתי בחצי אוזן שכשאחד מהם הגיע, אפילו סגרו את הזירה לכבודו. הלוואי שהיו סוגרים בשבילי את כל הגינה הציבורית בכל פעם שאני באה להשאיר הודעה על שיח.

אבל כאן ההשוואה ביני לבינם נגמרת. כי גם כשפוליטיקאים באים לזירה בעיקר כדי להצטלם, הם מבטאים, בדרכם הריקה מריח, צורך אנושי מאוד: לעשות משהו. לעמוד איפשהו. לא להישאר חסרי תנועה מול כאוס. וזה כבר אומר משהו לא רק עליהם, אלא גם על הלהקה שלי, ועל ישראלים בכלל.

לישראלים יש כבר שריר חירום. כמו שאני יודעת שאחרי ששמים נעליים יוצאים לטיול, הם יודעים שאחרי אזעקה נכנסים לממ"ד, לוקחים מטען, ומתיישבים בצורה לא נוחה להפליא. ובשעת אמת, כמו תמיד, ישראלים נזכרים שהם להקה.

הדבר הראשון שחשוב הוא מי וידא שלא שכחו אותי מחוץ לדלת. ואחר כך, מי הביא מים, מי חיבק ילד, ומי בדק מה עם השכנה. איום משותף עושה דבר מופלא: הוא משתיק, לפחות לרגע, את רעשי הרקע של הריב הפנימי.

הם הגיעו למקום נפילת הטיל כמו שאני מגיעה לעמוד חשמל. נעמדו מול ההריסות כמו שאני מול גזע עץ. ואז, במקום להרים רגל ולשחרר כמה טיפות – שחררו משפטים. אני לפחות משאירה אחריי מידע שימושי, לא רק טיקטוק

אבל צריך לומר גם את האמת: לפעמים הרוגע הזה הוא לא חוסן אלא עייפות. הגוף לומד להגיב פחות לגירוי חוזר כדי לשרוד. זה עוזר להמשיך לתפקד, אבל לא מבטל את המחיר. החוסן הישראלי הוא לא נאום חגיגי ולא כרזה עם דגל. הוא היכולת להמשיך להיות להקה גם כשסוחבים צלחות מרק לממ"ד כמו פליטים קולינריים. הוא היכולת להפוך פחד למשימה, ומשימה לשגרה.

גם הפוליטיקאים, בדרכם, ביצעו את הטקס האנושי המוכר של שעת משבר: לעמוד מול ההריסות, לדקלם כמה משפטים נטולי ריח, ולהעמיד פנים שעצם הנוכחות היא כבר עשייה. זה לא מרשים. זה בוודאי לא מועיל כמו כוס מים, חיבוק, או לבדוק שלא שכחו את הכלבה.

אני פשוט מעדיפה שהסימון יהיה קצת יותר ריחני.

(טופי קורנגרין הכתיבה, אלון קורנגרין הקליד)

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.