תראו, אני כלבה ממש פחדנית. בני האדם שלי אימצו אותי לאחר שנמצאתי, גורה בת חודשיים, משוטטת בחורף בדימונה. כשאימצו אותי הייתי בטראומה קשה, ועד היום אני סובלת מפוסט טראומה.

בחודשים הראשונים אצל בני האדם שלי סירבתי לצאת מהבית. חודשים ארוכים היו פרושים עיתונים בכל הבית, ובני האדם שלי העמידו פנים שכוח עליון הפקיד עליהם קקי ופיפי.

לאט לאט הם שכנעו אותי לצאת לטיולים. תחילה הסכמתי לצאת רק עם שני בני אדם מלווים, בעוד זנבי קבור עמוק בין רגלי, ורק לאחר זמן רב הסכמתי לצאת רק עם בן אדם אחד.

כשאימצו אותי הייתי בטראומה קשה, ועד היום אני סובלת מפוסט טראומה. בחודשים הראשונים אצל בני האדם שלי סירבתי לצאת מהבית. חודשים ארוכים היו פרושים עיתונים בכל הבית

היום אני יוצאת עם זנב מונף בגאון, אבל רק באור יום, ורק אם לא יורד גשם, ורק אם אין חתולים או כלבים מפחידים. אה, וגם אם אין רעשים חזקים. ואם מגיע הולך רגל מאחורינו, אני חייבת להתיישב ולחכות שהוא יעבור אותנו. הרי אם הוא מאחורינו, הוא כמעט בוודאות זומם משהו.

עת השתחררתי מפחדיי, המאלפים המליצו לי ביקור יומי בגינת הכלבים. חשוב היה, לדעתם, שאלמד להתחבר לכלבים אחרים. זה היה כישלון חרוץ. אני, עם כל הטראומות שלי ובני האדם הלא מנוסים שלי, לא הצלחתי להסתדר עם ההמולה של גינת הכלבים.

אם היה שם רק כלב אחד רגוע או שניים, ניחא. אבל ברגע שזה הפך להמולה כלבית מרובת זנבות, שיניים וריר, הייתי ניגשת לשער של הגינה, מתיישבת ונועצת מבטי סכינים בבני האדם שלי.

גם רוב הכלבים בגינה היו גדולים ממש, ואני בקושי שבעה קילו עם קולר. אחרי ניסיונות רבים, זנחנו את גינת הכלבים לאנחות, ולי נוספו עוד כמה פחדים חדשים למאגר ומדי פעם סיוטי לילה. מה לעשות, כלבה לבדד תשכון אנוכי.

אתמול שוב נמנמתי מול הטלוויזיה שהייתה פתוחה, כמובן, על המלחמה באיראן. רק עצמתי את עיניי וישר נזרקתי בחזרה לגינת הכלבים. ושם בגינה היה כלב סאלוקי פרסי ואיתו כמה כלבי פרוקסי מסמורטטים. 

היום אני יוצאת עם זנב מונף בגאון, אבל רק באור יום, אם לא יורד גשם, ואם אין חתולים או כלבים מפחידים. אה, וגם אם אין רעשים חזקים. ואם מגיע הולך רגל מאחורינו, אני חייבת להתיישב ולחכות שיעבור אותנו

ביחד הסאלוקי הפרסי וכלבי הפרוקסי הטילו אימה על כל הכלבים הקטנים. אבל אז הוציאו בכוח את כלבי הפרוקסי מהגינה, והסאלוקי נשאר עומד לבדו מול כמה כלבים קטנים וכלב כנעני אחד עצבני. זה לא הפריע לו להמשיך לאיים.

הוא עמד שם באמצע הגינה כאילו היא רשומה בטאבו על שם המשפחה שלו. זנב גבוה, חזה מנופח, מבט של כלב שבטוח שכולם נולדו רק כדי לזוז לו מהדרך. כל כמה שניות נביחה עמוקה וסיבוב קטן במקום, תרגיל ישן של בריונים מקצועיים: להיראות גדול, להישמע מסוכן, ולקוות שכולם יתבלבלו בין רעש לבין כוח.

מסביב התרוצצו גם כמה צ'יוואוות של המפרץ. קטנות, עצבניות, עטופות היטב, מריחות מנפט קטארי, עם קולר מיהלומים שכמעט שווה יותר מהבית של בני האדם שלי.

כל עוד הבריון רב עם הכנעני, הן שמרו על פוזה של כלבות חברה ולכלכו על הכנעני באל ג'אזירה. אבל כשהסאלוקי התחיל לנשוך גם אותן, הן פרצו בצווחות דקות והיסטריות שהסגירו את כל הפער בין קולר יהלומים לבין כוח אמיתי.

הכלב הכנעני נשאר לעמוד. לא דרמה, לא הצגה, לא נאום. פשוט עמד. עם האוזניים הזקופות האלה של מי שכבר ראה קיץ, חמסין, סירנות ובריונים, ויודע שפרווה אצילית היא לא תוכנית עבודה.

ביחד הסאלוקי הפרסי וכלבי הפרוקסי הטילו אימה על הכלבים הקטנים. אבל אז הוציאו בכוח את כלבי הפרוקסי מהגינה, והסאלוקי נשאר עומד לבד מול כמה כלבים קטנים וכנעני אחד עצבני. זה לא הפריע לו להמשיך לאיים

ואז נכנס לגינה גם אמריקן סטאפורדשייר טרייר. אבל בניגוד לכנעני, הוא לא נכנס בשקט. הוא נכנס כמו שרק כלב אמריקאי כוכב ריאליטי יכול להיכנס: ברעש, בהכרזות, בסיבוב ראווה קטן ליד השער עם נביחות לכל הכיוונים וכובע אדום על הראש. מופע שלם, כאילו גם הגינה עצמה היא רקע למסיבת עיתונאים.

אבל בתוך כל הרעש, דבר אחד היה ברור: הפעם הוא לא בא רק לעשות רעש. הוא נכנס פנימה באמת, התייצב ליד הכנעני, והיה ברור שמישהו החליט להיכנס חזיתית בבריון. כמה חבל שהבולדוג האנגלי, הפודל הצרפתי, הדוברמן הגרמני ושאר הלהקה האירופאית הממוסדת החליטו לא להיכנס לגינה כי זה אזור שנוי במחלוקת.

הסאלוקי המשיך. חשף שיניים, זינק, פצע פה ושרט שם. מה לעשות, הוא כלב מסוכן. אבל משהו בסיסי נשבר. הנביחות שלו כבר לא הקפיאו את כל הגינה. הוא עדיין תקף, אבל מרכז הכובד כבר לא היה שלו.

ההילה נשברה. הקסם המאיים ההוא, התחושה שמעצם הנוכחות שלו כולם חייבים להתכווץ ולהתפלל שלא ייבחרו בתור הקורבן הבא, נסדקה. פתאום התברר לכולם מה שאפילו אני, כלבה פחדנית שנבהלת גם משקית ניילון שנעה ברוח, מבינה: יש הבדל בין כלב מסוכן לבין כלב מיתולוגי. כלב מסוכן עוד יכול לנשוך. אבל כלב מיתולוגי חי בעיקר מזה שכולם מאמינים מראש שאין טעם לעמוד מולו. וברגע שהאמונה הזאת נשברת, גם אם הוא ממשיך לתקוף, הוא כבר לא אותו כלב.

התעוררתי בדיוק אז. על המסך המשיכו הראשים המדברים של בובות הגרב לטחון את המציאות בלופים לפירורי פירורים. אני, ככלבה עם ניסיון עשיר בחרדות, הבנתי משהו פשוט יותר.

יש רגעים שבהם כלב גדול לא מפחיד רק בגלל מה שהוא באמת יכול לעשות, אלא בגלל ההרגל של כולם לפנות לו מקום. כל עוד יש סביבו חבורת פרוקסי נובחת וצ'יוואוות של אל ג'אזירה, זה מרשים. אבל מהרגע שמולו עומדים כנעני אחד עקשן ואמריקן סטאפורדשייר שהחליט להיכנס חזיתית, פתאום מתברר שהוא עדיין מסוכן, אבל כבר לא מיתולוגי.

יש רגעים בהם כלב גדול לא מפחיד רק בגלל מה שהוא יכול לעשות, אלא בגלל ההרגל של כולם לפנות לו מקום. כל עוד יש סביבו חבורת פרוקסי נובחת וצ'יוואוות זה מרשים, עד שעומדים מולו כנעני ואמריקן סטרפורדשייר

ובכל זאת, ליתר ביטחון, אחר כך הלכתי לבדוק שהממ"ד פתוח, שיש מים בקערה, ושאף אחד לא מצפה ממני אישית לנהל את המזרח התיכון. גם לכלבה עם תובנות יש גבולות.

(טופי קורנגרין הכתיבה, אלון קורנגרין הקליד)

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.