כל בוקר, בשעה אחרת, מוציאים אותי לטיול. אני לא ממחרבני המדרכות המצויים. אני מתעקשת ללכת לגינה הציבורית הספציפית שברחוב שליד המאורה שלי. רק שם אני מוכנה לשחרר את בני מעיי. אם אחד מבני האדם שלי גם זוכר להביא חטיפים, ואם הגינה נטושה, אני שמחה לבצע תעלולי קרקס ולהתגלש במגלשות.

אבל מאז תחילת המלחמה עם איראן, בני מעיי סובלים ממש, ואני בטוחה שזו מזימה איראנית. איך שאני מגיעה לגינה מתחילה הסירנה, הסוגרים נסגרים, ואני מושכת את בן האדם שלי במהירות חזרה לממ"ד.

איך ייתכן שלמרות שמוציאים אותי בכל פעם בשעה אחרת, האיראנים עדיין מצליחים לתזמן את הטילים שלהם כך שיפריעו בעיקר לי? זו כבר לא מלחמה, זו הטרדה ממוקדת של מערכת העיכול. הגשתי תלונה למועצה למען שלום הכלב.

איך שאני מגיעה לגינה מתחילה הסירנה, הסוגרים נסגרים, ואני מושכת חזרה לממ"ד. איך האיראנים מתזמנים את הטילים כך שיפריעו בעיקר לי? זו כבר לא מלחמה, זו הטרדה ממוקדת של מערכת העיכול

ראיתי שגם בני אדם חושדים בדברים כאלה. איך חזבאללה מצליח לסנכרן ירי עם איראן? בטח יש להם מכשיר סתרים, גילוי מתקדם או תקשורת מסתורית. לדעתי הכלבית, הם פשוט מסתכלים באינטרנט. הטיל מאיראן טס עשר דקות, וברגע שהוא יוצא, כל כלי תקשורת מדווח. אין כאן קסם ואין כאן כוחות על. יש כאן חדשות מתפרצות ומחבלים שיודעים לגלול בטלפון, שזה כידוע כוח העל האמיתי של המין האנושי.

ובכל זאת, גם אני נפלתי לרגע לחשיבה הזאת. זה קורה אפילו לכלבות מחונכות, אינטליגנטיות ובעלות שיקול דעת, כלומר לי. גם מוח של כלבה וגם מוח של בן אדם מעדיפים לפעמים הסבר גרוע על פני האפשרות המבהילה שאין שום הסבר, רק בלגן עם טיימינג אכזרי. המוח רוצה סיפור. ואם אפשר, סיפור שבו אני במרכז. ואם אפשר עוד יותר, סיפור שבו כולם אשמים ורק אני קורבן אצילי עם קיבה רגישה.

זה עובד בדיוק כמו שאני שומעת את דלת המקרר נפתחת בקצה הבית ומייד יודעת, בוודאות מוחלטת, שזה קשור אליי. ברוב המקרים זה אכן קשור אליי, כי חינכתי את בני האדם שלי יפה לתת לי גבינה צהובה. אבל אם במקרה זו סתם שקית של סלט, ואני דוהרת לשם כמו טיל מונחה גבינה צהובה, זו כבר לא אינטליגנציה. זו השלכת משאלות.

בני אדם עושים את זה כל הזמן. הם רואים שני אירועים שקרו קרוב זה לזה, ומייד קושרים ביניהם. זה קרה, ואז זה קרה, אז ברור שזה בגלל זה. אם שני כלבים נבחו באותו זמן בשתי שכונות שונות, כנראה יש כאן רשת תיאום חשאית. מבחינתי, אולי פשוט עבר חתול, וכולם איבדו פרופורציות.

גם מוח של כלבה וגם של אדם מעדיפים לעתים הסבר גרוע על פני האפשרות המבהילה שאין הסבר. המוח רוצה סיפור. ואם אפשר, סיפור בו אני במרכז, ועדיף – סיפור בו כולם אשמים ורק אני קורבן אצילי עם קיבה רגישה

ככל שהעולם מפחיד יותר, כך המוח מתחיל לגרד בדלת וליילל עד שמישהו נותן לו סיפור. פחד הופך אותו לחשדן, קופצני, ורעב להסברים. פתאום כל צירוף מקרים נראה כמו מסר. כל תזמון נראה כמו תכנון. כל פרט קטן מקבל חשיבות של מסמך סודי.

ויש גם הנטייה המפוארת לחבר נקודות לא קשורות לסיפור אחד משכנע. רואים שליח וולט, רואים רחוב ריק, שומעים סירנה, קוראים ציוץ באינטרנט, ופתאום הכל מתחבר לתמונה אחת גדולה, עמוקה, דרמטית, ומאוד לא נכונה. כלבה כמוני מכירה את זה היטב. אם אני לחוצה מספיק, גם שקית ניילון שמתעופפת ברוח נראית לי כמו מתנקש מקצועי. אם אני לחוצה מאוד, גם עץ פיקוס.

מאז תחילת המלחמה שמתי לב לשינויים ברחוב. יש פחות בני אדם, יותר כלבים, פחות מכוניות, והרבה יותר שליחי וולט. הם ממש התרבו. הם גם מנסים לדרוס אותי ואת בן האדם שלי, אבל להם, שלא כמו לאיראנים, אני סולחת. החוסן הלאומי של ישראל תלוי בשליחי וולט. משפחות שלמות, עטויות פיג'מות זהות, יושבות בבית ומחכות לפיצה. ללא השליחים האלה, האיראנים היו מנצחים אותנו כבר מזמן. לדעתי הכלבית, שליחי וולט צריכים להשיא משואה ביום העצמאות.

אבל גם כאן צריך להיזהר מהמוח העלילתי. כי אם אראה שלושה שליחי וולט באותו רחוב תוך עשר דקות, אני עלולה להסיק שמתקיים כאן מבצע אספקה לאומי סמוי, אולי אפילו יחידת חירום לוגיסטית שמצילה את העורף באמצעות המבורגרים מדיום-וול דאן. האמת כנראה פשוטה יותר. יש מלחמה, אנשים מפחדים לצאת, והם מזמינים אוכל. הרבה אוכל. הנה, שוב קלקלתי עלילה מצוינת עם עובדות. זו אחת הסיבות שבני אדם מעדיפים בדרך כלל לדבר עם כלבים. אנחנו לפחות לא מעמידים פנים שהביסוס הראייתי שלנו חזק. אנחנו פשוט מריחים משהו, נבהלים, ובורחים. 

בסופו של דבר, זה אולי הדבר הכי חשוב שלמדתי במלחמה הזאת. גם כלבים וגם בני אדם מעדיפים לפעמים סיפור מסודר על פני מציאות מבולגנת. אנחנו רוצים להאמין שמישהו מושך בחוטים, שיש היגיון נסתר, שיש יד מכוונת. כי אם אין מזימה, צריך להודות שלפעמים העולם פשוט מטורלל, מקרי, ורועש, ומלא יצורים שמחברים בין דברים שאין ביניהם שום קשר, רק כי זה מרגיש יותר טוב בבטן.

זה אולי הדבר הכי חשוב שלמדתי במלחמה הזאת: גם כלבים וגם בני אדם מעדיפים לפעמים סיפור מסודר על פני מציאות מבולגנת. אנחנו רוצים להאמין שמישהו מושך בחוטים, שיש היגיון נסתר, שיש יד מכוונת

ואני אומרת לכם, ככלבה עם קיבה רגישה וניסיון עשיר בחרדות: תיאוריית קונספירציה היא לפעמים רק ריח מקרי שפגש מוח מבוהל. ובעולם הכלבי והאנושי כאחד, זה כל מה שצריך כדי שמישהו ירים רגל על צירוף מקרים, יסמן אותו כאמת, ויתחיל לנבוח שכל השאר רודפים אחריו והוא חייב חנינה ועכשיו.

(טופי קורנגרין הכתיבה, אלון קורנגרין הקליד)

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.