זה פוסט על גבינה צהובה. מה לא אעשה בשביל פיסה קטנה של הזהב הצהוב הזה. כשהייתי קטנה ופחדנית, השתמשו בני האדם שלי בפיסות קטנות של גבינה צהובה כדי לגרום לי לצאת מתחת לשולחן האוכל, כדי שיוכלו לשים לי רצועה וקולר לפני הטיול. 

מאז עברו הרבה שנים, אבל הטקס לא השתנה. כשאני שומעת את בן האדם שלי מכניס את מפתחות הבית לכיסו וקם משולחן העבודה שלו, אני ניגשת ונכנסת מתחת לשולחן האוכל. 

בן האדם שלי מוציא פירור (קטן מדי) של גבינה צהובה מהמקרר, אני מתייצבת לידו ובתמורה לפירור הגבינה הצהובה (הקטן מדי!) אני מרשה לו לשים עלי קולר ולקחת אותי לטיול. בני האדם שלי קוראים לזה אילוף. אני קוראת לזה התמכרות.

בן האדם שלי מוציא פירור (קטן מדי) של גבינה צהובה מהמקרר, אני מתייצבת לידו ובתמורה לפירור (הקטן מדי!) אני מרשה לו לשים עלי קולר ולקחת אותי לטיול. בני האדם שלי קוראים לזה אילוף. אני קוראת לזה התמכרות

תמיד דמיינתי איך תראה קבוצת הטיפול שלי. כלבים אנונימיים. כולנו נתכנס באיזושהי גינת כלבים, נשב בעיגול והמנחה יבקש מכל אחד לדבר בתורו. כלב זאב אחד יקום ויאמר "שלום, קוראים לי רוקי ואני מכור לנקניקיות". אחר ידבר בתורו וייבב "שלום, קוראים לי רקס ואני מכור לטונה".  כשתורי יגיע אקום ואצהיר "שלום, קוראים לי טופי ואני מכורה לגבינה צהובה". כולם יענו במקהלה: "שלום טופי".

אבל ככל שאני מתבגרת, אני מבינה שיש התמכרויות מסוכנות הרבה יותר מגבינה צהובה. גבינה לכל היותר משמינה קצת, גורמת לך לבהות במקרר בריכוז מביך, ומדרדרת אותך להסכים לענוד קולר תמורת פירור.

בני אדם, לעומת זאת, מסוגלים להתמכר לדברים הרבה יותר גרועים. למשל לרעש. למשל לפחד. למשל לתחושה הזאת שהלב דופק מהר, שכל הלהקה צמודה, שכל העולם הצטמצם לרגע אחד של סכנה, ושדווקא עכשיו הכול ברור פתאום. ובעיקר, הם מסוגלים להתמכר למלחמה.

אני יודעת, עכשיו יקומו כל מיני בני אדם רציניים ויגידו שמלחמה זה לא דבר שמתמכרים אליו. הרי זו לא עצם לעיסה ולא שקית חטיפים שמרעישה בדיוק בפינה הנכונה. נכון. אף אחד לא יושב על הספה ואומר לעצמו: היום בא לי עוד קצת מלחמה ליד הקפה. גם אני לא אומרת בבוקר: היום אתבזה בשביל גבינה. אני רק שומעת את המקרר נפתח, והגוף כבר קם לבד. האוזניים נזקפות, המוח נכבה, והנה אני שוב שם, מול הפרוסה, בלי טיפת כבוד עצמי. התמכרות היא לא רק רצון. היא גם הרגל שמשתלט על מערכת ההפעלה.

בני אדם מסוגלים להתמכר לדברים גרועים בהרבה מגבינה צהובה. למשל לרעש, לפחד, או לתחושה שהלב דופק מהר, שכל הלהקה צמודה, שכל העולם הצטמצם לרגע של סכנה, שהכול ברור. ובעיקר, להתמכר למלחמה

וכך זה נראה גם אצל בני האדם שלי, ואצל הלהקה הישראלית כולה. בהתחלה יש פחד אמיתי. אחר כך יש גיוס. אחר כך יש תחושת ביחד. אחר כך יש הודעות דרמטיות, מפות עם חיצים, פרשנים עם מבט של מי שהצילו את הציוויליזציה בין פרסומות לביטוח רכב.

אחר כך מגיע ההיי המוזר הזה: הנה אנחנו חזקים, הנה אנחנו מאוחדים, הנה שוב ברור מי הטובים ומי הרעים. הנה שוב יש מטרה אחת גדולה שלא צריך לחשוב יותר מדי מה מסתתר מאחוריה. המוח האנושי, כמו המוח הכלבי, אוהב הקלה. גם כשהיא עטופה ברעל.

הרי שלום הוא עסק מסובך. בשלום צריך להתווכח על תקציב, על חינוך, על שחיתות, על יוקר מחיה, על תחבורה ציבורית, ועל זה שחצי מהלהקה לא סובל את החצי השני. בשלום גם צריך להסתכל במראה.

מלחמה הרבה יותר נוחה. פתאום הכול מסתדר בשורות. יש אויב. יש דגל. יש אולפן פתוח. יש נאומים עם לסת קפוצה. יש תחושה שאסור עכשיו לריב מבפנים כי יש איום מבחוץ. בקיצור, יש סדר. סדר נוראי, הרסני, מדמם, אבל סדר. ולבני אדם, כמו לכלבים, קשה מאוד לוותר על משהו שמסדר להם את העולם, גם אם הוא בו זמנית הורס להם את הסלון.

במלחמה יש אויב. דגל. אולפן פתוח. נאומים עם לסת קפוצה. יש תחושה שאסור לריב מבפנים. יש סדר. נוראי, הרסני, מדמם, אבל סדר. וקשה לוותר על משהו שמסדר את העולם, גם אם הוא בו זמנית הורס את הסלון

אני רואה את זה גם ברחוב. בהתחלה כולם קפצו מכל אזעקה. אחר כך התרגלו. עכשיו כבר מדברים על טילים כאילו מדובר במזג האוויר. עוד מטח, עוד לילה קשה, עוד גיוס, עוד הרוגים, עוד ילדים מבוהלים, עוד עסקים שקורסים, עוד משפחות שנשחקות.

ומה שהכי מפחיד הוא לא רק עצם הזוועה. מה שהכי מפחיד הוא כמה מהר הלהקה מתרגלת אליה. זה השלב שבו ההתמכרות נהיית מסוכנת באמת. כי אם הכל נהיה רגיל, שום דבר כבר לא דחוף. אם מלחמה היא המצב הטבעי, אז שלום מתחיל להיראות כמו סטייה מוזרה, כמעט חשודה.

מנקודת מבטי ככלבה עם ניסיון עשיר ברעידות, אני יכולה להסביר את זה פשוט. כשחיים הרבה זמן בפחד, הגוף לומד לפחד היטב. הוא אפילו לומד להזדקק לפחד. השקט כבר לא מרגיע אותו. השקט מלחיץ. כששקט, המוח שואל מייד מה פספסתי, מי מתקרב מאחוריי, למה היונה שם מסתכלת עליי ככה.

ואז, באופן מעוות לגמרי, דווקא האזעקה או הרעש הבא מביאים הקלה. הנה, סוף סוף יש סיבה לפחד. סוף סוף העולם שוב הגיוני. הנה האויב, הנה הצפצוף, הנה הממ"ד, הנה התפקיד שלי. זה נורא, אבל זה מוכר. והמוח מעדיף לפעמים גיהינום מוכר על פני אפשרות לא מוכרת של ריפוי. משם הדרך לתסביכי רדיפה קצרה מאוד.

מנקודת מבטי ככלבה עם ניסיון עשיר ברעידות – כשחיים הרבה זמן בפחד, הגוף לומד לפחד היטב. הוא אפילו לומד להזדקק לפחד. השקט כבר לא מרגיע אותו. השקט מלחיץ. כששקט, המוח שואל מייד מה פספסתי

ככה חברה שלמה עלולה להתחיל לכרוך את הזהות שלה סביב המלחמה. לא רק להילחם כשאין ברירה, אלא להזדקק למלחמה כדי להרגיש חיה, מאוחדת, צודקת, דרוכה, משמעותית.

כל ביקורת נתפסת כבגידה. כל מחשבה על סוף נתפסת כחולשה. כל מי שאומר שאולי די, אולי המחיר גדול מדי, אולי אי אפשר לבנות חיים שלמים על אדרנלין, מייד מואשם שהוא לא מבין את המציאות.

ואני, ככלבה קטנה אך הגונה, רוצה לשאול: איזו מציאות בדיוק? זאת שבה ילדים גדלים לתוך ממ"דים? זאת שבה אנשים כבר לא זוכרים מה זה בוקר בלי חדשות רעות? זאת שבה להקה שלמה מעדיפה להמשיך לרוץ במעגלים, כמו כלב שרודף אחרי הזנב של עצמו ומשוכנע שהוא מנהל אסטרטגיה?

והמחיר הוא אמיתי וגדול. התמכרות תמיד גובה מחיר. בגוף, בנפש, בבית. היא מרעיבה דברים אחרים. אצל כלבה מכורה לגבינה זה נגמר בעודף משקל ובפגיעה אנושה בכבוד העצמי. אצל מדינה מכורה למלחמה זה נגמר בילדים חרדתיים, במילואימניקים שחוקים, בכלכלה שנפרמת, בפוליטיקאים שמאכילים את הציבור בעוד ועוד מנות של חירום, נצחונות לדורי דורות והררי שקרים, כי זה עובד להם מצוין, ובחברה ששוכחת איך נראים חיים נורמליים.

בסוף אפילו האהבה עצמה נשחקת. כי קשה מאוד להיות עדין, סקרן ונדיב כשכל מערכת העצבים שלך חיה על מצב קרב.

אני לא תמימה. אני כלבה, לא מדריכת מיינדפולנס. אני יודעת שיש אויבים אמיתיים, שיש רגעים שבהם צריך לנבוח, להראות שיניים, ואפילו לרוץ למקום המוגן בלי להתווכח. אבל יש הבדל בין להילחם כשצריך לבין לאבד את היכולת לדמיין בכלל יום שאחרי. יש הבדל בין חוסן לבין התמכרות. חוסן הוא היכולת לחזור לחיים. התמכרות היא השכחה שהחיים היו המטרה מלכתחילה.

יש הבדל בין להילחם כשצריך לבין לאבד את היכולת לדמיין בכלל יום שאחרי. יש הבדל בין חוסן לבין התמכרות. חוסן הוא היכולת לחזור לחיים. התמכרות היא השכחה שהחיים היו המטרה מלכתחילה

ולכן, אם אי פעם באמת תקום קבוצת התמיכה ההיא בגינת הכלבים, אולי כדאי להזמין גם כמה בני אדם. הם ישבו איתנו במעגל, נריח עליהם קצת חרדה, קצת עייפות, קצת עשן, וניתן להם לדבר. אחד יקום ויאמר: שלום, קוראים לי ישראל, ואני כבר לא זוכר איך נראים חיים בלי מלחמה. וכולנו, כלבים ובני אדם, נענה לו יחד: שלום ישראל.

ואז, בשקט, בלי אולפן ובלי גנרלים ובלי מוזיקת רקע, נצטרך להתחיל את הגמילה.

(טופי קורנגרין הכתיבה, אלון קורנגרין הקליד)

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.