מה לא נכתב על שטיסל? הסדרה המצוינת שכתבו יהונתן אינדורסקי ואורי אלון ועלתה ב"יס". המשחק המעולה, התסריט, הבימוי, האווירה. הסדרה זכתה לסופרלטיבים רבים בישראל ובעולם. היא מאפשרת הצצה לעולמם המסוגר של החרדים ומעוררת אמפתיה והבנה שמדובר בבני אדם. קרה המקרה, שהעונה השלישית של שטיסל עלתה לשידור בישראל דווקא בימי הקורונה. ימים של שנאה וזעם ציבורי הולך וגובר כלפי האוכלוסייה החרדית. נשאלת השאלה, האם כפי שאנו נפתחים אל הדמויות בשטיסל, אנו מסוגלים כחברה להכיל ולקבל את החרדים גם בחיי היום יום, במציאות.

העונה ה-3 של שטיסל עלתה לשידור בישראל בימי הקורונה. ימי שנאה וזעם ציבורי גובר כלפי הציבור החרדי. האם כפי שאנו נפתחים אל הדמויות בשטיסל, אנו מסוגלים כחברה להכיל ולקבל את החרדים גם במציאות?

גילויי השנאה כלפי החרדים בימים אלה מרקיעים לשחקים. יש הקוראים להשתמש מולם בכוח פיזי, או לשלול מהם טיפול רפואי, אחרים מסתפקים בשלל קללות וגינויים. השיח ברובו אלים ומתלהם.

הכעס הבסיסי מובן וטבעי. מרגיז ואפילו מקומם, לראות באמצעי התקשורת השונים את החתונות ההמוניות, את הסירוב לסגור את בתי הספר ותלמודי התורה, את העקשנות ועזות המצח להפר שוב ושוב את ההוראות והתקנות.

ובינינו, הרי הבעיות עמוקות יותר. הקורונה רק חשפה את קצה הקרחון. על פי תחזיות דמוגרפיות עדכניות, ההערכה היא כי עד שנת 2065 יגדל משקלם של החרדים בחברה הישראלית והם יהוו שליש מהישראלים. כבר היום 52% מהחרדים ו-60% מהילדים החרדים חיים מתחת לקו העוני ולכן, אם הציבור החרדי ימשיך בתנאי חייו המסוגרים, ההשלכות הדמוגרפיות והכלכליות יפגעו (פי כמה) בכולנו. ככה זה במדינה קטנטנה כמו ישראל, אין באמת איים מנותקים ולמרות הפערים, כולנו חיים כאן בצפיפות, ומושפעים זה מעולמו של זה. אבל, דווקא בשל כך, דווקא מתוך הצפיפות ושותפות הגורל ביננו, עלינו לטפל בסוגיה החרדית.

ראשית, חייבים לזכור, לא כל החרדים הם מקשה אחת. שנאה עיוורת כלפי ציבור כל כך מגוון היא בעיתית וצריך להדגיש זאת ולומר בבירור: לא כל החרדים מתנגדים, מתסיסים, ממרידים ומזלזלים בהוראות הממשלה.

שנית, לגבי הקהילות המתריסות. גם כאן, למרות הקושי, נדרשת גישה אחרת. אין להצדיק את ההתנהלות החרדית, אבל כן יש להכיר בקושי ולהגיב לו (ולא באלימות). החרדים חיים בצפיפות. צפיפות שרובנו לא מכירים. דירות קטנטנות ומשפחות מרובות ילדים שמצטופפות בהן בדחיסות רבה. בנוסף, בדירות הצפופות הללו אין כמעט מכשירים טכנולוגים. המגזר החרדי מתנזר מהניידים, הטאבלטים והמחשבים למיניהם. עם כל התלונות על הניידים והמכשירים הממכרים, מישהו מאתנו מסוגל לדמיין את ימי הסגר הארוכים ללא המכשירים הללו?

ולבסוף, אסור לשכוח שהחרדים חיים את חייהם סביב מספר ערכים מקודשים, שאחד מהם, אולי הראשון במעלה, הוא לימוד תורה. מבחינתם, לסגור את תלמודי התורה היא אכן גזירה קשה מנשוא.

גילויי השנאה כלפי החרדים בימים אלה מרקיעים לשחקים. יש הקוראים להשתמש מולם בכוח פיזי, או לשלול מהם טיפול רפואי, אחרים מסתפקים בשלל קללות וגינויים. השיח ברובו אלים ומתלהם

נכון, הם לא היחידים, גם עבור הורים ממגזרים אחרים חינוך הילדים הוא ערך עליון. גם עבורנו סגירת בתי הספר היא אחת הגזירות הקשות והמתסכלות, וגם בעלי המחשבים והניידים אינם מרוצים מתהליכי הלמידה בזום. ובכל זאת החינוך, חשוב ככל שיהיה, אינו שווה לערך לימוד התורה במגזר החרדי, ויש לזכור זאת, כאשר אנו דנים ציבור זה לכף החובה.

חשוב להבהיר כי אין כאן כתב הגנה על התנהלות החרדים ובוודאי לא על הזלזול בהוראות והניתוק מהמדינה. בוודאי שלא. האמירה כאן היא אחרת. דווקא מכיוון שאלה בעיות קשות וחמורות, ודווקא בימים אלה, שמתאפיינים בקיטוב הולך וגובר בתוך החברה הישראלית, יש לנהוג אחרת. להתמודד עם החרדים אחרת. לא על ידי שנאה והסתה, אלא תוך נכונות לקבל ולו במעט את הצד השני. האתגר משמעותי ואינו פשוט. זה הזמן לגייס את אנרגית השנאה ולהפוך אותה לכוח קונסטרוקטיבי, לשתף פעולה ולמצוא דרך להסדיר את מקום החרדים בחברה הישראלית.

כיצד עושים זאת? כיצד משנים שיח רעיל שהולך ומכה שורשים בשני צידי המתרס? הדברים להלן יתייחסו בעיקר למגזר הלא חרדי, העולם ממנו מגיעה כותבת שורות אלה.

בחיבור הידוע "שני מושגים של חירות", הבחין ההוגה הליברלי הפלורליסט, ישעיהו ברלין, בין חירות שלילית לחירות חיובית. החירות השלילית היא חירות מהגבלות, מכפייה, החירות כהעדר מכשול. זוהי כהגדרת ברלין, החירות הנהוגה במדינה הליברלית, אשר שואפת לצמצם את ההתערבות בחיי אזרחיה. לעומתה, החירות החיובית היא החירות להגשים תפיסת עולם ועיקרה מימוש עצמי. האדם כאדון לעצמו וכמי ששולט במעשיו. החירות החיובית אין פירושה צמצום ההגבלות, אלא בחירה בדרך חיים שמובילה לחירות פנימית, ולכן ההגבלות החיצוניות עשויות בתפיסה זו להיות הדרך לחירות עצמה.

זה הזמן לגייס את אנרגית השנאה ולהפוך אותה לכוח קונסטרוקטיבי, לשתף פעולה ולמצוא דרך להסדיר את מקום החרדים בחברה הישראלית. כיצד עושים זאת? איך משנים שיח רעיל המכה שורשים בשני צידי המתרס?

הצופים השונים בשטיסל יודעים כי במרכז הסדרה עומד אורח חיים ששואב את כוחו ממערכת ערכים מוצקה ומחייבת. סט הערכים המקודש פוגע לא פעם בחייהם וברגשותיהם של גיבורי הסדרה, אולם המחויבות והאמונה שלהם מעוררת הערכה.

הסדרה גרמה לנו להאמין, כי בניגוד לעמדה הליברלית לפיה החרדים מצטופפים בגטאות ומחכים שנציל אותם ונעניק להם טעימה מטעם החירות, חרדים רבים דבקים בסיפור חייהם מבחירה. בכך, הם מיישמים דווקא את העיקרון הליברלי בדבר האפשרות של כל אדם ״לכתוב בעצמו את סיפור חייו״.

יתר על כן, בבחירה ״הקשה״ שהם עושים ובמחויבותם לאורח החיים שלהם, הם בוחרים בחירות ״החיובית״ לפי תפיסת עולמם, ובמובן זה אולי אף מבקרים את העולם החיצוני להם, השבוי, כביכול ולתפיסתם בתפיסת חירות ״שלילית״ בלבד.

הכרה בתפיסת החירות הנבדלת הזו, המונחת בעומק התודעה, חשובה להבניית השיח החדש. אי אפשר להצדיק את הפגיעה בחוקי המדינה, אולם כאשר אנחנו מבחינים בין ההפגנות בבלפור לבין פתיחת תלמודי התורה, אנו מתעלמים מסט הערכים המקודשים המונח לרגלי מפרי החוק. אנו מתעלמים מהחירות החיובית המניעה אזרחים שונים לפעולות שונות ולעיתים יוצאות דופן ואף אסורות. יתכן שהבנה פעוטה זו, היכרות עם מושגי החירות השונים, יכולה לסייע במניעת הפיכתו של הכעס לשנאה עיוורת.

ברלין כידוע, התריע בפני כוחה ההרסני של החירות החיובית ודבק בחירות השלילית כבאת כוחה של המדינה הליברלית הפלורליסטית. אכן, יש להיזהר גם מהפן הקיצוני של החירות החיובית. אסור לתת לערכי הקבוצה ולמימוש העצמי להפוך לגביע קדוש המאפשר פגיעה בציבור שמעבר לחומה, פגיעה של המיעוט ברוב.

כאן מקומה של מדיניות ציבורית שתוביל להסדרה אפקטיבית ויעילה של מעמד החרדים במדינה. לפני כן, יש לחדד את הנחות המוצא וכאמור, להיזהר בטשטוש שבין כעס לשנאה, בין פעולה נמרצת לשינוי ובין מלחמה.

נחזור לשטיסל, הסדרה שפתחה את הלבבות והציגה את החרדים באור אחר. לסדרה יש אחות תאומה, אך לא זהה, שלא זכתה להצלחה ולא רבים צפו בה. הכוונה לסדרה "אוטונומיות", סדרה שמדמיינת מציאות אלטרנטיבית אפוקליפטית לפיה החרדים התנתקו ממדינת ישראל וירושלים הפכה לבירתה של אוטונומיה חרדית. מדובר באוטונומיה יהודית ששפתה יידיש והיא מתנהלת על ידי הרבנים לצד מדינת ישראל ותוך איבה מוחלטת בין שתי הישויות השלטוניות ואזרחיהם.

כשאנו מבחינים בין ההפגנות בבלפור לבין פתיחת תלמודי התורה, אנו מתעלמים מסט הערכים המקודשים למפרי החוק. אנו מתעלמים מהחירות החיובית המניעה אזרחים שונים לפעולות שונות ולעתים אסורות

הסדרה מתארת יחסים של שנאה, היפרדות מוחלטת וניתוק. יש שיאמרו שכך רצוי והתנתקות מוחלטת היא הפתרון, אך כפי שמרמזת הסדרה, התנתקות אינה אפשרית, הגבולות קרובים ודקים מידי, ובעיקר, איננו זקוקים למלחמה נוספת.

לכן, ובכדי להימנע מתסריט האימים של מלחמת אחים, יש לאמץ שיח חדש ומדיניות ציבורית חדשה, שיח ומדיניות שיחליפו שנאה ברציונליות ויכוונו לעתיד טוב וצודק יותר לכלל אזרחי מדינת ישראל.

ד״ר גתית פז לוי היא עמיתת מחקר במכון למדיניות העם היהודי jppi ירושלים, ומרצה במדור לתוכניות מובנות, אוניברסיטת בר-אילן

נגיף הקורונה יצר משבר חסר תקדים בתולדות האנושות. היו מגפות לפני הקורונה. גם הן נוצלו בידי שליטים להרחבת סמכויות השלטון שלהם ולהפיכת דמוקרטיות לדיקטטורות. אבל נגיף הקורונה הסתער על האנושות במאה ה-21, מאה דיגיטלית, שבה המידע מועבר ומשכפל את עצמו במהירות שיא, גבוהה הרבה יותר ממהירות התפוצה, ההדבקה, ההשתכפלות ופיתוח המוטציות של הנגיף עצמו.

היו מגפות לפני נגיף הקורונה. גם הן נוצלו בידי שליטים להרחבת סמכויות השלטון ולהפיכת דמוקרטיות לדיקטטורות. אבל הקורונה הסתערה על האנושות במאה ה-21, מאה דיגיטלית, בה המידע משתכפל במהירות שיא

חברי, פרופ' אהוד שפירא, ביולוג וחוקר דמוקרטיות ממכון וייצמן, חוזה המפלגה הדמוקרטית, אמר באחת השיחות שהשתתפתי בהן, כי אנו נמצאים בתקופה, שבה יש שני משברים: משבר האמת ומשבר האמון של האזרח בשלטון. מצאתי את אבחנתו מרחיקת ראות ומדויקת מאד.

משבר האמת נובע מהשתלטות ענקיות האינטרנט והרשתות החברתיות שברשותן על חיינו, מערעור הסמכות האינטלקטואלית של המדע לקבוע מהי אמת ומהו שקר, מקריסת כוחה של התקשורת המסורתית, ומן החשיפה המטורפת, הלוחצת ונוגשת על התודעה שלנו, למידע לא אמין, מניפולטיבי, לעתים מוטה במכוון ולא אחת נגוע באינטרסים, שאנו צורכים בלי אבחנה ובלי יכולת אבחנה בין אמת לבין שקר.

משבר האמון של האזרח בשלטון נשען על משבר האמת, ועל האופן שבו שליטים הנוטים לסמכותנות ניצלו ועודם מנצלים את המשבר כדי לכרסם ביסודות הדמוקרטיה, למוטט אותה ולכונן תחתיה שלטון יחיד. גם זו אינה תופעה חדשה בהיסטוריה. שליטים עם נטייה סמכותנית תמיד ניצלו עתות משבר בטחוני, כלכלי, חברתי או בריאותי, כדי לרסק את הדמוקרטיה, לחסל את המתנגדים לכוחם האבסולוטי, להפוך את אזרחיהם לנתינים ולהשליט עליהם שלטון עריץ.

בישראל של שנת 2020-21 משתוללות, אם כן, שתי מגפות. מגפת הקורונה ומגפת הרודנות. השליט העומד בראש ממשלת ישראל היום לא נבחר לתפקידו מכוח הרוב, אלא מכוח המניפולציה. האופוזיציה נגדו זכתה ברוב, אבל הוא פורר אותה בטיעון מתחום הקורונה – קרא לה לחבור יחד כדי להתמודד עם המגפה, ואז השתלט עליה ופורר אותה מבפנים.

בראותו כי המגפה פועלת לטובתו, ניצל הנאשם את הרוב שיצר לעצמו בכנסת, נטל לעצמו סמכויות ריכוזיות מכוח תקנות חוק החירום, ובכך פירק את ההפרדה בין הכנסת כרשות מחוקקת לבין הממשלה כרשות מבצעת, השית על אזרחי ישראל את איכון השב"כ, ביטל את סמכות הרשות למצבי חירום (רח"ל), סיפח את כוחה לעצמו, ריכז בידיו את קביעת המדיניות בנוגע למגפה, את הטיפול בה באמצעים שבהם בחר (סגירה ופתיחה לסירוגין של נתב"ג, ארבעה סגרים, מענקי חירום מופקרים וכדומה) ואת ההסברה של צעדיו.

בישראל 2020-21 משתוללות שתי מגפות. הקורונה והרודנות. השליט העומד בראש ממשלת ישראל היום לא נבחר מכוח הרוב, אלא מכוח המניפולציה. האופוזיציה נגדו זכתה ברוב, אך הוא פורר אותה באמתלת הקורונה

הצעד שהכי החריף את משבר האמון של הציבור בשלטון הוא החיסיון שהטיל נתניהו על דיוניו של קבינט הקורונה למשך שלושים שנה. זהו צעד דיקטטורי, ההפך מערך השקיפות, האמור לציין שלטון דמוקרטי.

הטלת החיסיון על דיוני הקבינט, ואגב כך גם על הסכמי הרכישה של חיסונים מחברת פייזר ואחרות, העמידה את נתניהו ושלטונו חסינים מביקורת על החלטותיהם מצד הכנסת והתקשורת, הפכה בזה את האזרחים לנתינים, ואפשרה את הפיצול והשיסוי של הנתינים אלה באלה. "מתחסנים" ו"לא מתחסנים", "מאמינים במגפה" מול "מכחישי קורונה", "פשיסטים" מול "לוחמי חירות הפרט" וכיו"ב.

לו היינו עדיין דמוקרטיה, לו היה עומד בראשנו מנהיג דמוקרטי, שנבחר מכוח הרוב ועושה שימוש מושכל ומפוכח בכוח השלטון כדי לשמור על אזרחיו ולהיטיב עמם, הייתה מלחמת האזרחים בינינו נמנעת. כבר איננו דמוקרטיה, אך גם עוד לא ממש דיקטטורה, מכיוון שאנו מצויים בדמדומיה של הדמוקרטיה, ברגעי פרפורה האחרונים.

בראשנו עומד שליט סמכותני, ראש ממשלה הנאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים, העושה כול שיש לאל ידו לעשות כדי לעכב ולמנוע ולבטל את משפטו, גם במחיר אלפי מתים, מאות מתאבדים, מיליוני מובטלים ורעבים. לכן, לא פלא שחוסר האמון של הנתינים בשליטם הפך למתקפות הדדיות חסרות רחם של אדם על רעהו ועל רעותו. וככול שנתקרב ליום הבוחר, זה עלול גם לבוא לידי ביטוי פיסי ברחובות.

מיד עם ההודעה על סיום הסגר הרביעי, והחלת מדיניות הדרכון הירוק במרחב הציבורי, החלה פה עונת הצייד. מתנגדי החיסונים יוצאים נגד הפגיעה בחירויות הפרט ובזכות האדם על גופו. אבל במקום לתקוף את השלטון על מדיניות הסגרים, הזיגזוג והאכיפה הבררנית שלו, אי-מילוי חובת הריחוק החברתי על ידי נבחריו ועצימת העין הנפשעת, העולה בקורבנות אדם, למול הפרת הסגרים וחובת הבידוד בחברה החרדית, חובת החבישה המיותרת של מסכה במרחב הפתוח (בניגוד לחללים סגורים, שבהם היא חשובה), במקום הנהגת בדיקות חום ומילוי הצהרת בריאות אלקטרונית לפני כניסה לבית עסק או למוסד תרבות – מתקיפים מתנגדי החיסונים את כול מי שמוכנים לקבל עליהם את הגזרות הללו, כולל מדיניות הדרכון הירוק, שיש בה בהחלט סימון והפלייה, ובלבד שישרדו את המשבר.

צעד שהחריף את משבר האמון של הציבור בשלטון הוא החיסיון שהטיל נתניהו על דיוני קבינט הקורונה למשך 30 שנה, ואגב כך גם על הסכמי רכישת חיסוני פייזר. זהו צעד דיקטטורי, ההפך מערך השקיפות הדמוקרטי

בעלי עסקים ומנהלי מוסדות תרבות, חדרי כושר וסטודיו שונים, הפותחים את שערי העסקים שלהם על פי התניות משרד הבריאות אינם משת"פים של הדיקטטור. הם לא פשיסטים, לא נאצים, לא מחפשים טלאי צהוב על חולצות הנכנסים בשערי המוסדות שלהם.

הם אנשים כמוני וכמוך, שהחלטות מטורפות, הנובעות מפניקה, מאי יכולת לנהל משבר, מהעדפתו של נתניהו את ענייניו האישיים על טובת המדינה, ומשיתוף הפעולה של בכירי הליכוד והאנשים מסביבו, הביאו אותם למשבר כלכלי ונפשי, לפת לחם.

אין שום הצדקה מוסרית לתקוף את מי שמבקשים להציל את עצמם ואת חייהם, וגם לא את מי שנמנעים מן החיסון בשל רגישות לתרופות או מצבים מסכני חיים אחרים. הם לא האויבים שלכם. אלה ואלה הם אחיכם ואחיותיכם, המנסים בכול כוחם לשרוד את המשבר הנורא, המשבר החוקתי, הפוליטי והבריאותי, הפוקד אותנו כעת. אבי שגיא, במאמרו "מדינת ישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית", כתב:

"דמוקרטיה היא שיטת משטר, שתכליתה להגן על זכויותיהם וחירויותיהם של בני אדם, לחיות ולפעול כאוות נפשם, זאת תוך כדי איזון בין החירויות והזכויות של כולם".

אבל שילוב שתי המגפות, מגפת הקורונה ומגפת הרודנות, בישראל של 2021, מעלה ומחדד עד כדי קיצוניות את ההתנגשות המתמדת, ההכרחית והאימננטית בין ערכי הדמוקרטיה. חירות, צדק, שוויון וערבות הדדית.

מדינה דמוקרטית אכן אסור לה לקפד את חירויות הפרט, אלא במידה ההכרחית בלבד. אבל אנו בזמן מגפה, שתוצאותיה הרות-האסון ניכרות לעין ברחבי תבל וגם בארץ, אך הן מודחקות ומוכחשות על ידי בני אדם. יש כאלה שנפגעו ממשבר האמת וממשבר האמון – עד כדי כך שאינם מוכנים להודות בקיום המגפה, כופרים בהיותה חשוכת מרפא ובטוחים שהחיסון הוא פרי קונספירציה גלובלית ו/או עסקת שוחד אישית. בתנאים כאלה, אין למדינה שום ברירה מלבד להעמיד מול חירויות הפרט את עקרון הערבות ההדדית, להשית על המרחב הציבורי תקנות ומגבלות, שתתרנה ללא מתחסנים לחיות את חייהם, אבל מבלי לסכן את זולתם, המתחסנים.

הקריאה להחרמת בתי עסק ומוסדות ציבור, המקבלים על עצמם את התקנות והמגבלות שהטיל עליהם השלטון, היא מִשגה אֶתי ופרקטי חמור. לוחמי חירויות הפרט הופכים בזה למשתפי פעולה עם השליט, המעוניין להותיר את נתיניו רמוסים, נטולי תקווה, מובסים וחסרי תוחלת כלכלית ואישית.

חמור מזה, הטהרנים הגדולים ביותר מסכנים את זולתם בשם חירותם. מי שאינו מכיר במגפה, או מטיל ספק בחיסונים, שלא יתחסן. אבל אחרי כן שלא ידרוש את מימוש מלוא זכויותיו וחירויותיו, כולל זכות ההשתתפות במרחב הציבורי והתנועה בו. שכן בזה הוא הופך מלוחם חירויות האדם – לאגואיסט נרקיסיסטי, שחיי זולתו שווים בעיניו כקליפת השום, ובלבד שיתהדר בחירותו על גופו.

הטהרנים הגדולים מסכנים את זולתם בשם חירותם. מי שאינו מכיר במגפה, או מטיל ספק בחיסונים, שלא יתחסן. אבל שלא ידרוש את מימוש מלוא זכויותיו וחירויותיו, כולל זכות ההשתתפות במרחב הציבורי

ובזה, רבותיי, הטהרן הוא חברו הטוב ביותר של הנאשם. שניהם מעדיפים את טובתם האישית על פני טובת הכלל, שניהם פורעים את יסודות הדמוקרטיה, שהומצאה כדי לאפשר לבני אדם בעלי אינטרסים שונים לחיות יחד מתוך פשרה, ושניהם מקעקעים את יסודות קיומנו כאן.

אילן שיינפלד (1960) הוא סופר ועורך, לשעבר עורך ספרותי ב"על המשמר" ודובר "הקאמרי," כיום עורך ומורה לכתיבה, ואב יחידני גאה לתאומים שנולדו בפונדקאות בהודו. חתן פרס ראש הממשלה לסופרים (1990, 2015), ותושב הגליל המערבי. ממייסדי וחברי המפלגה הדמוקרטית. מרגיש שהדמוקרטיה היא מה שלוקחים לך כשאתה עסוק בגידול ילדים.