אחד אחרי השני הם צועדים, בתורם יפלו אל הבור, יכוסו ברגבי האדמה המדממת, ולא יצאו משם עוד לעולם. בחורים מלאי חלומות ותוכניות לעתיד, כל כך קצר היה הביקור שלהם על פני האדמה הזו. "הותר לפרסום" ו"הותיר אחריו" המחנק מאיים להגיע, הלב מאיים להתפורר, ואז במפתיע זה חולף. מסתבר שבסוף מתרגלים להכל, גם לזה. נהיינו קהים רגשית.
אני אחות שכולה מגיל 12, ואני רוצה להגיד לכם משהו חשוב. השכול, הוא לא הולך לשום מקום. הוא לא נמוג. ולא מתפוגג ולא נחלש או נעשה יותר קל. הוא רק משנה צורה מפעם לפעם, או משנה אותנו. השכול אויב עקשן ואלים, מחליש ומתיש, את הגוף והנשמה, מבודד חברתית ומשפחתית וגורם למחלות. השכול הוא פרטי, פרטי שלך.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה,
אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
טוב, מהיכן להתחיל? א. אכן הציבור החרדי כולו חש מאז ומתמיד וביתר שאת בתקופה זו שישנה כלפיו אכיפה בררנית וכשרואה את התמונות מחוף הים כשהוא נאלץ לוותר על בבת עינו דהיינו תפילות בבית כנסת ולימוד תורה תחושה זו מקבלת משנה תוקף.
ב. אין לזה שום קשר לפלג הירושלמי שהוא פלג מזערי וקיצוני ואינו גורם אלא לראקציה אצל הכלל החרדי ואני כותב זאת כחרדי מבטן השייך למינסטרים החרדי.
ג. להבא נא להבדיל בין ב האחים אדמורי"ם מויז'ניץ שחסידי האחד התפרעו-בצדק או שלא-לעומת השוטרים והאחר הוא אשר הורה לפתוח את מוסדות הלימוד אך הדגיש שאין להתעמת עם השוטרים כלל.
ד. ללא כל קשר לנ"ל אסיים בתפילה ותקווה שיוסר מעלינו נגע הקורונה ובעקבותיו הריחוק החברתי שהוא גורם בין איש לרעהו ובין מגזר זה לאחר.