תוצאות הבחירות האחרונות לכנסת היו מפח נפש של ממש לסוקרת המיתולוגית מינה צמח, שהודיעה אתמול על פרישתה ממערך הסקרים הפוליטיים של "קשת" (חדשות 12). צמח, שקנתה את עולמה כמי שחזתה את מהפך 1977, החסירה הפעם 5 מנדטים מגוש הימין במדגם שערכה לערוץ 12.

לאחר הבחירות צמח הייתה נסערת, טענה שמצביעי הליכוד פשוט שיקרו למדגם, ושמבין המצביעים היו כאלה שהתנצלו בפניה באופן אישי: 'לא ידענו שזו את ולכן לא אמרנו את האמת', הם אמרו, לטענתה.

עכשיו כשצמח (83) הולכת הביתה, החשש הוא שחוסר האמינות רק יחמיר, שהרי לטענתה אין לנשאלים כל בעיה לשקר לסוקרים האחרים. שום שינוי מתודולוגי של המדגם לא יפתור את הבעיה הזו, אולי רק מכונת אמת. אבל כמה סוקרים פוליטיים ישראליים סיפרו לנו השבוע על שלל של בעיות אחרות בענף.

בני גנץ חוגג ניצחון אחרי המדגם של מינה צמח (צילום: גילי יערי פלאש 90)

1. הסקרים האינטרנטיים לא אמינים מספיק

הסקרים שמתפרסמים בתקשורת, עד יום שישי האחרון שלפני הבחירות, שונים מהמדגם ונערכים ברובם באינטרנט. לפי הערכות שונות, סקרי האינטרנט הם כר פורה לטרולים שצובאים עליהם, כדי ליצור תחושת הצלחה.

בישראל מרובת המפלגות, הסקרים משפיעים על המצביעים האסטרטגים, שרואים מפלגה קטנה עוברת בסקרים, ואז נותנים את קולם למפלגה הגדולה, כפי שהיה באפריל

כך למשל, משה פייגלין ("זהות") קיבל כ-6 מנדטים בכל הסקרים שלפני הבחירות האחרונות, ובסוף נשאר בחוץ ולא עבר את אחוז החסימה. גם נפתלי בנט ואיילת שקד ("הימין החדש"), נכנסו לכנסת בכל הסקרים האלה, ואפילו במדגם של רשת 13, אך כשלו ברגע האמת.

הפאנלים האינטרנטיים נערכים בתוך שעות, לעומת סקרים של העידן הקדום, שלקח שבוע שלם לערוך אותם, בטלפון. ועדיין, לא כולם מתלהבים מהם.

הסוקר של מפלגת הליכוד, אבי דגני, דבק בשיטה המסורתית של השיחה הטלפונית. לדבריו, "פאנל אינטרנטי מתקשה לייצג את אוכלוסיית מדינת ישראל. הוא כולל אמנם 15-20 אלף משתתפים בפועל, אבל הוא 'תל אביבי' מדי, פריפריה לא מיוצגת בו מספיק, והוא מוגבל בקרב הערבים והחרדים.

"אם אתה רוצה לראיין ערבים ואת עם ישראל כמו שצריך, קשה מאוד לעשות את זה באמצעות האינטרנט. בבחירות האחרונות, בכל פעם שמישהו ראה את כחול לבן עובר את הליכוד, אצלי לא היה מצב כזה לרגע אחד".

קמיל פוקס, לעומת זאת (הסוקר של "רשת 13"), אומר שהסקרים שהוא עורך במהלך מערכת הבחירות הם בחלקם אינטרנטיים "ובמגזר הערבי תמיד בטלפון".

לדברי פוקס, הוא לא מתכוון לומר איך ואם ישנה את המתודולוגיה שלו לקראת הבחירות בספטמבר הקרוב, "אבל אין לי סיבה לעשות את זה", הודות לכך שהציג במדגם הקודם רוב של 66 מנדטים לגוש הימין – כמעט כמו תוצאות האמת.

דגני אומר כי הוא היחיד שסוקר רק בטלפון, "וזה עולה הרבה יותר. באינטרנט שני אנשים מנהלים את הפאנל, ואני מחזיק 60 סוקרים ב-110 מ"ר". בנוסף, הוא טוען שיש לו מערכת מידע שמתריעה על מחסור של צעירים או קבוצת אוכלוסייה אחרת, במקרה שצריך להשלים את החסר.

"יש לי מערכת מידע על 600 אלף הבניינים בישראל", דגני מצליח להפתיע אותנו, "כולל המצב הסוציו-אקונומי של כל אחד מהם. המערכות האלה רשומות כחוק במשרד המשפטים, ולעולם לא נפר את צנעת הפרט".

עדי שריד (צילום: יח״צ)

גם הסוקר עדי שריד סבור שסקרי האינטרנט "לא משקפים את המציאות טוב מספיק", למרות שהוא עצמו מבצע אותם. חברת המחקר הנושאת את שם משפחתו עבדה בבחירות האחרונות עבור i24 news.

"עשינו סקר אינטרנט במקום מדגם, בגלל אילוצי תקציב, למעט משאל טלפוני במגזר הערבי", אומר שריד. "התוצאות היו רחוקות מתוצאות האמת, אבל קרובות לאלה של שבוע לפני הבחירות. זה אומר שבאינטרנט יש הטיות גדולות".

מצד שני, שריד אומר שהאינטרנט "כן טוב לזיהוי מגמות התחזקות או היחלשות. יש קשר בין הדיוק לתקציב, ברור שאם תעבור דלת דלת, תקבל תמונה אמיתית יותר".

ויש גם את העניין של הכסף. המשאל האינטרנטי אמנם זול יותר מטלפון או מלעבור דלת לדלת, אך ברוב הפאנלים האינטרנטיים הנשאלים מקבלים תמריץ כלשהו או תשלום. אבי דגני טוען שאצלו זה לא קיים. "אני לא משלם לאף אחד שום דבר. אני רק אומר תודה".

אורלי לוי מצביעה בבחירות אפריל 2019 (צילום: Basel Awidat/Flash90)

2. הסקרים משפיעים על ההצבעה

הסוקרים מקפידים להדגיש שהסקרים הם לא תחזית, אלא צילום מצב לרגע שבו הם נערכו. זה לא אומר שהם לא משפיעים על דפוסי ההצבעה – נהפוך הוא. "הסקרים עוזרים לאנשים לקבל החלטות למי להצביע", אומר עדי שריד.

"המפלגה השלישית בגודלה בבחירות אפריל הייתה מפלגת 'טרם החלטתי' – יש 14% כאלה, שהם 17 מנדטים. הקופצנות התגברה מאוד"

אבי דגני מסכים עם הטענה הזו, ומזכיר את "מרצ, למשל, שקיבלה 8 מנדטים בחלק מהסקרים ובסוף 'נאכלה' על ידי כחול לבן", לאחר שמצביעיה הוותיקים היו בטוחים שהיא עוברת את אחוז החסימה, והחליטו ללכת על הצבעה אסטרטגית.

"כך גם לגבי העבודה, שלא הייתה גבוהה ממילא, אבל קיבלה 8 מנדטים בסקרים, ובסוף התרסקה לגמרי וירדה ל-6 מנדטים. כך גם לגבי מפלגות קטנות שעברו בסקרים, ובסוף לא עברו את אחוז החסימה.

ויש גם את עניין ריבוי המפלגות. "ברוך השם", אומר דגני, "היו רק 47 מפלגות שהציעו את עצמן לבוחר באפריל. המון אחוזים התבזבזו".

וחוץ מהמנדטים המבוזבזים, ובניגוד לארה"ב, למשל – שם צריך לשאול רק על שני מועמדים לנשיאות משתי מפלגות, שיש להן דפוסי הצבעה היסטוריים – ריבוי המפלגות בארץ מקשה מאוד גם על הסוקרים.

דגני אומר כי "בישראל מרובת המפלגות, הסקרים משפיעים על המצביעים האסטרטגים, שרואים את המפלגה הקטנה עוברת בסקרים, ואז נותנים את קולם למפלגה הגדולה, כפי שהיה בבחירות האחרונות, אם כי זה יכול להיות הפוך.

כך למשל אורלי לוי, שלא עברה בכל הסקרים האחרונים, ובמקרה שלה הבוחרים לא נחלצו לעזרתה ברגע האמת, ואם היו כאלה ששקלו את זה, אולי הסקר הרתיע אותם מחשש שהקול ילך לאיבוד.

אם להסתמך על דגני, הסקרים יכולים להשפיע על ההחלטה של הרבה מאוד אנשים: "המפלגה השלישית בגודלה בישראל בבחירות האחרונות הייתה מפלגת 'טרם החלטתי' – יש 14% כאלה, שהם 17 מנדטים. הקופצנות התגברה מאוד, בעיקר בכחול לבן (שהייתה תנודתית בסקרים, ע.ש.), אנשים קפצו מעגלה אחת לאחרת".

זה אומר שהסוקרים הם במידה מסוימת שחקן פוליטי, ולא חוקר אקדמי שרק רוצה להיות זבוב על הקיר. מהסיבה הזו, באיטליה אוסרים על פרסום סקרים שבועיים לפני הבחירות, אם כי יש מדינות מחמירות פחות: בצרפת יומיים לפני הבחירות ובגרמניה אסור לפרסם רק מרגע פתיחת הקלפיות.

בבחירות הקרובות בישראל, הסקר האחרון יתפרסם ביום שישי, ולכל המנדטים הצפים והמצביעים האסטרטגים יהיה זמן לישון על זה עד רגע האמת ביום שלישי.

חגיגות ניצחון בכחול לבן אחרי הסקר של מינה צמח (צילום: גילי יערי פלאש 90)

3. גם לסוקרים יש אינטרסים

תעשיית הסקרים היא לא רק לתקשורת, אלא כמובן גם לצורכי פנים, כך שיש ניגוד עניינים מובנה בעבודתם של חלק מהסוקרים: הם עובדים גם עבור המועמדים עצמם, בבלעדיות או במקביל לעבודה עבור התקשורת, זה לא משנה.

לא צריך לחשוד בכשרים, ולשם כך ועדת הבחירות המרכזית גם ניהלה דו שיח עם הסוקרים וחייבה אותם לפרסם סקרים פומביים באתר הוועדה, יחד עם גילוי נאות, שיפרט עבור מי הם עובדים.

דגני למשל, עבד בבחירות האחרונות עבור הליכוד, וגם מרצ ואחרים שרצו לאמוד את כוחם, אך שמר על אתיקה באמצעות מסירת הנתונים ללקוח בלבד: "מרגע ששילם זה שלו, תפנה אליו ותקבל את זה אם אתה רוצה". עם זאת, החשש מהטיות אצל הסוקרים מקנן בו, וגם הוא חש שבוחנים אותו בהקשר הזה:

"יש שם לא טוב של חלק ממכוני המחקר לצערי, שמרמים ומעלים את הדוח לגבי מי שהם משרתים אותו, ואולי מישהו חשד שגם אני עושה דברים כאלה, אז 'אמרו הוא איש של ביבי אז אל תראיינו אותו'. וזו הסיבה שראו אותי פחות בבחירות האחרונות".

"פאנל אינטרנטי מתקשה לייצג את אוכלוסיית מדינת ישראל. הוא כולל אמנם 15-20 אלף משתתפים בפועל, אבל הוא 'תל אביבי' מדי"

אחת הקלישאות הגדולות של הפוליטיקה הישראלית מדברת על השסע, הפילוג, הקיטוב והשנאה בין השבטים השונים. אפילו אמני השיסוי מעמידים פני ממלכתיים כשהם מדברים על הצורך לאחות את הקרעים. דגני מגבה את זה בנתונים:

"באחד הסקרים שאלתי כל אחד מה אתה מרגיש כלפי המפלגות, בסולם רחב שמשתרע בין היתר על פני אוהב, פחות אוהב, אדיש ועד שונא. יצא שבאוויר הישראלי יש 700% שנאה לעומת 300% אהדה. איך אמר יוספוס פלביוס, 'לא צריך להילחם ביהודים. הם הורגים אחד את השני לבד".

משה פייגלין בדרך לקלפי אפריל 2019 (צילום: Hillel Maeir/Flash90)

מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.

מגילת העצמאות, ה' באייר תש"ח

בהעדר חוקה רשמית, נהוג להתייחס אל מגילת העצמאות כאל התשתית הערכית שעל בסיסה הוקמה ומתקיימת מדינת ישראל. אלא שבמגילת העצמאות, המילה דמוקרטיה לא מופיעה ולו פעם אחת.

העיתונאי והחוקר דוב אלבוים מצא ש״דמוקרטיה״ דווקא נכללה בטיוטות הראשונות של המגילה – על הנוסח עמלו מספר רב מראשי היישוב, במשך שלושה שבועות – אבל משה שרת היה מי שהשמיט אותה, כשהגיע תורו לערוך את הנוסח.

מאידך, העיתונאי יונתן שם אור מאמין כי היה זה דוד בן-גוריון שהחליט להשמיט את ההבטחה למדינה דמוקרטית, מתוך זהירות שמא המלחמה הקרבה מול צבאות ערב תשאיר את היישוב היהודי בארץ ישראל במיעוט בקרב רוב ערבי מכריע. מי רוצה להבטיח דמוקרטיה במצב כזה.

כך או אחרת, זו עובדה: מגילת העצמאות היא טקסט פרוגרסיבי, ליברלי, ובעיני חלקים בעם, ההבטחה לקיים ״שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין״ אף נתפשת כשמאלנית במושגים של ימינו. אבל היא לא מבטיחה לנו דמוקרטיה.

למעשה, הפעם הראשונה שמדינת ישראל הגדירה עצמה רשמית בספר החוקים כ״דמוקרטית״ הייתה ב-1985, בתיקון לחוק יסוד: הכנסת – וזאת אחרי שמאיר כהנא ממפלגת כך הצליח לעבור את אחוז החסימה ונבחר לכנסת ה-11. כחלק ממצע המפלגה, כהנא ביקש לבטל את אופיה הדמוקרטי של ישראל ולקבוע למדינה משטר המבוסס על ההלכה היהודית.

בעקבות זאת, ברוב של 62 קולות, עבר במליאת הכנסת תיקון לחוק יסוד: הכנסת הקובע כי רשימה הקוראת ל״שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית״ לא תוכל לרוץ בבחירות לכנסת – וכך הוכנסה, לראשונה, הדמוקרטיה לספר החוקים.

אותו חוק יסוד: הכנסת קובע, אגב, כי "הכנסת תיבחר בבחירות כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות, לפי חוק הבחירות לכנסת; אין לשנות סעיף זה, אלא ברוב של חברי הכנסת״. ברוב. לא יותר. 61 חברי כנסת יכולים לבטל את הסעיף הזה. 61 חברי כנסת יכולים להחליט כי בישראל לא יהיו יותר בחירות. רוב של 61 חברי כנסת יכול לקבוע שישראל איננה דמוקרטיה.

חוק יסוד: הכנסת קובע כי "הכנסת תיבחר בבחירות כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות…אין לשנות סעיף זה, אלא ברוב של חברי הכנסת״. ברוב. לא יותר. 61 חברי כנסת יכולים לבטל את הסעיף הזה

כל בחירות בישראל מרגישות חשובות, קריטיות ממש. עבור מדינה צעירה שעדיין לא בטוחה בחוסנה, שרואה בכל שינוי בסטטוס קוו איום ממשי על קיומה, שנמצאת בקונפליקט תמידי מבית ובגבולות, תחושת החרום הזו בכל מערכת בחירות היא מובנת, אולי אפילו מוצדקת. ועדיין: ישראל התגברה על משברים מנהיגותיים ופוליטיים בלתי רגילים, ולא דין הבחירות ב-1973 כדין הבחירות ב-2003, ואי אפשר להשוות בין מצבה של ישראל ב-1969 לזה של 2019.

ישראל יכולה לשרוד קדנציה של ממשלה קיפאונית, של ראש ממשלה תחת חקירות, של שר אוצר כושל, של נשיא אנס. היא כבר שרדה את כל אלה.

ישראל, כמו שאנחנו מכירים אותה, לא תשרוד דבר אחד: ממשלה שתחליט שישראל איננה דמוקרטיה.

זה לא יקרה ביום אחד – ולמעשה, זה מתרחש בהדרגה מזה מספר שנים. כרסום ביסודות שיטת הממשל הדמוקרטי, שאמורה להבטיח הפרדת רשויות, מערכת פעילה של איזונים ובלמים, ושומרי סף חזקים אשר יגנו על שלטון החוק מפני תאוות הכוח הבלתי נמנעת שמגיעה עם מנעמי השלטון.

אז, כן, גם הפעם – ואולי יותר מתמיד – הבחירות בישראל הן קריטיות. הן אולי ההזדמנות האחרונה של כל 5.8 מיליון בעלי זכות בחירה לקבוע האם ישראל היא מדינה דמוקרטית או שהיא ממשיכה להתקדם לעבר אוטוקרטיה, ואולי בהמשך אף לתאוקרטיה.

מייסדי המדינה לא הבטיחו לנו דמוקרטיה, אבל הורינו ובני דורנו וילדינו הפכו אותה לכזו. המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, התגאינו לומר.

זה לא מובן מאליו. זו לא גזירת גורל. הבחירה להיות מדינה דמוקרטית היא בחירה יומיומית, של העם, של הרוב והמיעוט. של כל מי שרוצה לראות את המולדת חסונה, קיומיות, בעלת תוחלת.

דמוקרטיה היא בחירה.

היום ניתנה לנו הזכות לבחור בה שוב. אז אל תפקירו אותה: לכו להצביע.