כל אשה ובת מדליקות נרות שבת. טוב לא כולן, זה האידיאל הדתי, כמו כבוד בת מלך פנימה, אשת חייל מי ימצא, וכל האימרות המבקשות להציג את הנשים היהודיות כנשים צנועות, מכונסות אל דלת אמותיהן, נחבאות אל הכלים, מרחפות להן כפרפרים חרישים ושוקדות על מלאכת יומן, מפרנסות, יולדות, מגדלות ילדים, תומכות בבעלן, מסתפקות במועט ואסירות תודה על הישגי הבנים במשפחה. כמתואר בפואמה: קוצו של י. של יל"ג:

אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?
בַּחשֶׁךְ בָּאת וּבַחשֶׁךְ תֵּלֵכִי;
עָצְבֵּךְ וּמְשׂוֹשֵׂךְ, שִׂבְרֵךְ מַאֲוַיָּיִךְ
יִוָּלְדוּ קִרְבֵּךְ, יִתַּמּוּ תּוֹכֵכִי.
הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ, כָּל טוּב וָנַחַת
לִבְנוֹת עַם אַחֵר לִסְגֻלָּה נִתָּנָה.
אַךְ חַיֵּי הָעִבְרִית עַבְדוּת נִצַּחַת,
מֵחֲנוּתָהּ לֹא תֵצֵא אָנֶה וָאָנָה;
תַּהְרִי, תֵּלְדִי, תֵּינִיקִי, תִּגְמוֹלִי,
תֹּאפִי וּתְבַשְּׁלִי וּבְלֹא עֵת תִּבּוֹלִי.
טוֹב לָךְ כִּי לֹא תֵדְעִי שְׂפַת אֲבוֹתַיִךְ,
כִּי בֵית אֱלֹהַיִךְ בְּפָנַיִךְ נָעָלוּ.
כִּי עַתָּה לֹא תִשְׁמְעִי בִּרְכַּת מְנַאֲצַיִךְ
“שֶׁלֹּא עָשָׂם אִשָּׁה” יוֹם יוֹם יִתְפַּלָּלוּ.

בתחילתו של יום, מברכים הגברים "ברוך שלא עשני אשה" והם יודעים מה הם אומרים, נשים הנולדות למציאות הדתית חרדית מחונכות לדבר בשקט ובנמיכות רוח, לא לדרוש לעצמן את עמדת הכבוד של ניהול וביצוע הפולחנים היהודים כמו הדלקת נרות חנוכה בפומבי בכותל למשל, ניהול הקידוש, הנחת תפילין והתעטפות בטלית, תקיעה בשופר וניהול התפילה.

על ייצוג פוליטי של נשים ע"י נשים – אין מה לדבר.  וגם לא לעדות. אשה פסולה לעדות. כל אלו שמורים להגמוניה הגברית ואוי לאשה שסרחה מדרך הישר שהותוותה לה מינקותה.

על ייצוג פוליטי של נשים ע"י נשים – אין מה לדבר.  וגם לא לעדות. אשה פסולה לעדות. כל אלו שמורים להגמוניה הגברית ואוי לאשה שסרחה מדרך הישר שהותוותה לה מינקותה

בעולם של מנהיגי היהדות החרדית המיוצג, למשל, ע"י סגן השר ליצמן וההנהגה החרדית, נשים כמו אלו שהתלוננו על הפדופילית מלכה לייפר, שגרמה להן נזקים קשים כשהיו תלמידותיה הצעירות, שהרהיבו עוז בבגרותן להצביע עליה ולהאשימה, הן כנראה הנשים אשר סטו מדרך הישר.

כי הפדופילית לייפר, המבוקשת על ידי משטרת אוסטרליה, מוצאת כבר חודשים רבים מחסה בחיקו המטאפורי של הרב ליצמן, אשר מתחבל תחבולות ומושך זמן כדי להרחיקה מזרועות החוק האוסטרלי ולהשאירה במחבוא מבטחים בישראל, אליה נמלטה.

אם לא היתה מוקעת על ידי הבנות שפגעה בהן היתה מן הסתם ממשיכה במעלליה בכל מקום אליו היתה מגיעה ומוצאת בנות תמימות שאינן מבינות מה עושה להן אשת החינוך החסודה.

והם מוכנים לשלם כל מחיר בשביל ההגנה הזו, כולל הרס היחסים עם אוסטרליה, מידידותינו היותר טובות ונאמנות.

והם מוכנים לשלם כל מחיר, כולל הרס היחסים עם אוסטרליה, מידידותינו היותר טובות ונאמנות, שסירבה לשתף פעולה עם המשלחת הישראלית באירוע נגד ניצול מיני של ילדים עקבות פרשת מלכה לייפר

הרב ליצמן גם מוצא תמיד זמן לשים בצד את העניינים הפעוטים של מערכת הבריאות הקורסת ולגונן על נשים חרדיות אשכנזיות שפגעו בילדיהן, כמו למשל על האם המרעיבה אשר מנעה מבנה הפעוט אוכל עד שהילד הגיע לתת-משקל והיה בסכנת חיים. כמה טרח הרב ליצמן לגונן על האשה אשר מעלה בתפקידה האימהי והתעללה בפעוט חסר אונים שהוא בנה. הוא אף תחב ידו לכיסו הפרטי ושלף משם ערבות כספית נכבדה עבורה.

הרב ליצמן גם מוצא תמיד זמן לשים בצד את ענייני מערכת הבריאות הקורסת הפעוטים ולגונן על חרדיות אשכנזיות שפגעו בילדיהן, כמו האם המרעיבה שמנעה מבנה הפעוט אוכל עד שהגיע לתת-משקל ולסכנת חיים

לא טובת הילד עמדה לנגד עיניו של הרב ליצמן, כמו שלא טובת הנערות הפגועות והרדיפה אחר הצדק, אלא הרחקת הצדק הממלכתי, החילוני, מעשי ידי אדם. החוק הממלכתי שהוא כל כך בז לו.

כך גם המצב אצל רבנים ומנהיגי חרדים אחרים המשתפים פעולה עם הפושעים במקרים המוסתרים ומושתקים של פגיעה מינית, פיזית ונפשית בילדים דתיים וחרדים, שנפגעו בהתעללות מינית על ידי מחנכים, רבנים וחברי הקהילה, או נשים שבעליהן מתעללים בהן כמו הסיפור הקשה של אסתי ויינשטיין ז"ל.

המשימה היא להציל את הפושעים ואת הנשים הפוגעות והפושעות באמתלה שכך שומרים ומצילים את מורשת ישראל והמסורת היהודית.

לא טובת הילד עמדה לנגד עיני הרב ליצמן, כמו שלא טובת הנערות הפגועות או הצדק, אלא הרחקת הצדק הממלכתי, החילוני, מעשי ידי אדם. החוק הממלכתי שהוא כל כך בז לו

יש מקרים שהרב ליצמן לא מטריח עצמו, כמו למשל לגונן על אשה חרדית ממוצא ספרדי אשר הזריקה אינסולין לילדיה, עליהם הכריזה כחולי סכרת וגרמה להם נזק קשה. יש גבול לכל תעלול של נשים כשהן לא מהמוצא הנכון. כשהן לא משלנו.

אבל  הגבול הוא אחד וברור: לו היו הנשים היהודיות הללו היו נשים חכמות, דעתניות ובעלות מודעות עצמית, הרוצות להדליק נרות חנוכה בכותל, או להתעטף בטלית ולשים תפילין בתפילת ראש חודש כשם שעושות למשל "נשות הכותל", הרי שיקראו לכך פרובוקציה.

פוליטיקאים חילוניים מסויימים יעטו ארשת פנים צבועה ומתחסדת ויגדירו זאת כעמידה על רגליים אחוריות או התרסה. המון זועם, כולל נשים דתיות, יתנפל עליהן ויבקש לעשות בהן שפטים כי עברו עבירה חמורה ולא הבינו את מקומן הטבעי על פי ההלכה.

אבל  הגבול הוא ברור: לו היו הנשים האלו רוצות להדליק נרות חנוכה בכותל, או להתעטף בטלית ולשים תפילין הרי שיקראו לכך פרובוקציה. המון זועם, כולל נשים דתיות, יתנפל עליהן ויבקש לעשות בהן שפטים

אם מחפשים את הדיפ סטייט של ישראל, הרי שהוא נמצא כאן, בהתנהלות החשוכה של מנהיגים חרדים ודתיים קיצוניים הפועלים ממרומי הסמכות הממלכתית שנתנה להם המדינה הישראלית הדמוקרטית.

הם בזים לחוק מעשי ידי אנוש, ומוצאים דרכים מסריחות ואפלות לעקוף אותו ולחלץ את אנשי שלומם אשר פשעו ופגעו בתמימים ותמימות חסרי ישע. עבורם הם יעזבו הכל ויטרחו כאילו מדובר בחסידי אומות עולם. בדיפ סטייט המתקיים בתוכנו, נשים פדופיליות ומתעללות הן צדיקות וראויות לכל ההגנה והחמלה.

אולם אם תעז אשה לרצות לעצמה חלק במערכת הפולחן הדתית כיהודיה עצמאית בעלת אמירה, הרי שיהפכו עולמות ויאיימו באיומים קשים ובזעקות שבר. לזכותם עומד כוח עצום המעניק להם עוצמה בלתי סבירה

כל זאת בזכות הפוליטיקאים החילונים המנהלים את המדינה שהם כל כך בזים לה, ורואים בהם לשון מאזניים וציבור שאי אפשר לכפות עליו סדרי עולם נורמטיביים.

לכן, במדינת ישראל של שנת 2019 מובן וברור מדוע מודים הגברים מדי בוקר: "ברוך שלא עשני אשה."

גילה לבני זמיר, חיפאית, יוצרת וכותבת תוכן, יועצת תקשורת וקידום מדיניות ציבורית. הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים: הסרת חיץ הרכבת בחזית הים בחיפה, המאבק במפעלים המזהמים, הבית ברחוב חיים, שינוי המציאות הפוליטית בחיפה ועוד. בוגרת המחלקה לעיצוב תקשורת חזותית ויצ"ו חיפה, BA בתקשורת, רוח וחברה. יו"ר תנועת ״יאללה חיפה״. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-2.

אחד הפתגמים המפורסמים של המשנה היא של מי שפרסם וקבע את המשנה לתורת ישראל, רבי יהודה הנשיא:

"אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" [משנה אבות ד:כ]. פירוש הדבר שרק אדם שאין לו שכל יבחר את היין לפי מראה הבקבוק ולא על פי טעימה של היין. אחד המפרשים אפילו אומר שרבי מדבר על אדם שאין לו ראוי שייקרא אדם! [תפארת ישראל – יכין אבות פרק ד].

רבי יהודה מעלה את השאלה העמוקה והמורכבת איך אנו מחליטים החלטות. מהם הגורמים שמשפיעים על אדם לבחור ברע או בטוב. ואחת מהסוגיות המרכזיות בעניין האם האדם מושפע מהמראה החיצוני יותר מאשר מחקר וידע על התוכן שבתוך הקליפה החיצונית?

שאלה זאת מכרעת בדרך כלל בהחלטות של בני אדם, אבל במשטר דמוקרטי היא בין שלושת הדברים הראשונים בחשיבותם. כי החלטת הפרט על מי ינהיג את כל החברה שהוא חי בה היא ממש קריטית לשלומה של החברה כולה.

שאלה הקנקן ותוכנו היא מכרעת בהחלטות של בני אדם, אבל במשטר דמוקרטי היא בין 3 הדברים הראשונים בחשיבותם, כי החלטת הפרט על מי ינהיג את החברה שהוא חי בה היא קריטית לשלום החברה כולה

האחריות של הפרט לאופי המשטר שלו היא כבדה, ולא מעריכים מספיק את החובות שחלות על כל אדם בחברה. מורינו הרב אברהם יהושע השל בנאום ב1963 קבע:

"כשבודקים את מצב הבריאות המוסרית של החברה שלנו ביושר ומגלים [שקיים ירידה ביחסי בני אדם] "שאחדים אשמים אבל כולם אחראיים".

אבל, תשאלו איך הפרט אמור לדעת "אופי המשטר" שהוא חי בו? לפי השל, היחיד מודע לאקלים של הדעות בציבור שהוא חי בו. הוא מרגיש איזו דעה יותר "מקובלת" ואיזו פחות. במצבים מסוימים אפילו אולי ימנע מלהגיד דעתו האמיתית כאשר הוא מבחין שרוב הנוכחים חולקים עליו.

הוא ער לעובדה שפשעים של יחידים בשלטון מגלים את השחיתות המקובלת בחברה. במילים של השל "בקהילה שלא אדישה לסבל של כל אזרח, שלא סובלת אכזריות או שקר, גזענות הייתה נדירה ולא תדירה."

היחיד בחברה ער לעובדה שפשעי השליטים מגלים את השחיתות המקובלת על החברה. במילים של השל "בקהילה שלא אדישה לסבל של כל אזרח, שלא סובלת אכזריות או שקר, גזענות הייתה נדירה ולא תדירה"

באופן טבעי בני אדם לא רוצים לריב עם הסובבים אותם, והם חורקים שיניים כאשר הם נמצאים בסביבה בעייתית. כמה פעמים אנשים רואים זוג ומרגישים שקיימת בעיה בין בעל ואישה, אבל לא מתערבים? אנו אפילו עדים לתופעה שכיחה יותר משהדעת סובלת, של דווחים על בעיות כאלו למשטרה, וסיום של יחסים כאלה ברצח או חבלה חמורה.

אנו עדים לעוד תופעה, לפיה נהגים שמקבלים דוחות חמורים על תאונות או נהיגה פראית, ואפילו שלילת רישיון רשמית, ממשיכים בשלהם עד שזה נגמר בהרג או בחבלה חמורה.

אפשר, לדאבוני העצום, אפשר להמשיך ולמנות רשימה כזאת של חוליים מערכתיים בחברה שלנו. בחלק גדול מהם כבר קיימת מסורת של מתיחות חברתית, כמו המסורת של הדרת נשים, או של יהודים נגד ערבים, או של חילונים נגד דתיים, או אשכנזים נגד מזרחים, וגם כאן הרשימה ארוכה.

אבל, האמת היא שקיימים קנקנים אחרים, קנקנים שקופים, שניתן לראות את תוכנם. הם קנקנים בריאים, כאלה שמושקע בהם מאמץ רב כדי לשפר את היחסים בין הפלגים ולהנהיג התייחסות שקולה יותר, צודקת יותר, מוסרית יותר, ובונה יותר.

מה שמאפיין את היוזמות הברוכות האלו הוא, שבראש ובראשונה הן מביטות היטב אל האנשים וצרתם. לא על איך שהן נראות מבחוץ, אלא על איך שזה מרגיש בפנים. התייחסות כזאת קיימת בגדול בחברה שלנו, רק לא כל כך בתחום הפוליטי.

והנה החולשה שלנו, האזרחים, שיותר מדי מקבלים את הנרטיב הפוליטי של המציאות. נרטיב זה בדרך כלל חיצוני לגמרי ולא טורח לרדת לעומק הדברים מבפנים.

והנה החולשה שלנו, האזרחים, שיותר מדי מקבלים את הנרטיב הפוליטי של המציאות. נרטיב זה בדרך כלל חיצוני לגמרי ולא טורח לרדת לעומק הדברים מבפנים

אולי כי הפוליטיקאים חושבים שאם הם יסתכלו רק בקנקן ולא רק במה שיש בו, הם יוכלו להתעלם גם ממה שאין בו. אנו האזרחים חייבים להיות יותר רציניים כלפי החובה שלנו להסתכל יותר פנימה. חובה הכוללת אי היסחפות אחרי מראה חיצוני, אלא בדיקה יסודית של התוכן והתוצאות הסבירות של דבקות בתוכן כזה. כדי להתחיל תהליך בכוון הנכון כדאי לקבל את הגישה של פרקי אבות.

הטקסט המלא של נאום הרב השל (באנגלית)

הרב מיכאל גרץ שימש כעוזר לעורך הראשי של אנציקלופדיה יודאיקה, וכתב מאמרים לאנציקלופדיה על מחשבת ישראל בעת המודרנית. הוא היה בין המקימים של התנועה המסורתית בישראל ושימש כמנכ"ל הראשון של התנועה בזמן הקמתה. הוא היה הרב של קהילת מגן אברהם בעומר 32 שנים. היה בין המקימים של בית המדרש לרבנים במכון שכטר בירושלים, ושימש כמרצה שם בתחילתה. היה במשך כ-20 שנה מרצה בכיר למחשבת ישראל ומקרא במכללת קיי בבאר שבע, ופרסם מאמרים רבים. הוא גם היה רץ מרתונים וגמר כ-16 מהם בארץ ובחו"ל. רוב העבודה הציבורית שלו מוקדשת לקשר בין ערכים במסורת היהודית ובין הציבור בישראל.