פרופ' אלוני, דווקא משום שאתה מדבר על אמת, צדק ואובייקטיביות, חסר לי במאמר שלך חלק מהותי מאוד מהתמונה.

הבעיה שלי אינה עצם הקרנת הסרט. שיקרינו אותו. שיצפו בו. שיבדקו אותו ושיתווכחו עליו.

הבעיה מתחילה כאשר סרט כזה נכנס לתוך מציאות בינלאומית שבה ישראל כבר אינה נשפטת תמיד באותו קנה מידה שבו נשפטות מדינות אחרות.

אי אפשר להתעלם מהעלייה החדה באנטישמיות בעולם מאז 7 באוקטובר. ואני בכוונה מפריד בין ביקורת לגיטימית על ישראל לבין אנטישמיות. לא כל ביקורת על ישראל היא אנטישמיות ולא כל הפגנה למען הפלסטינים היא אנטישמית.

אבל גם אי אפשר להתעלם מהעובדה שהגבול הזה נחצה שוב ושוב.

הדו"ח השנתי של אוניברסיטת תל אביב מצא שבשנת 2025 נרצחו 20 יהודים בארבע מתקפות אנטישמיות, המספר הגבוה ביותר ביותר משלושה עשורים. בארצות הברית תיעד ADL באותה שנה 6,274 אירועים אנטישמיים. 45 אחוז מהם כללו מרכיב הקשור לישראל או לציונות. חשוב לציין שגם ADL מדגיש במפורש שביקורת רגילה על ישראל ופעילות פרו פלסטינית אינן נספרות כשלעצמן כאנטישמיות.

וזה בדיוק ההקשר שחסר לי אצלך.

גם באו"ם קיימות עובדות שמצדיקות לפחות דיון רציני בשאלת הסטנדרט הכפול.

במועצת זכויות האדם קיים עד היום סעיף קבוע ונפרד, סעיף 7, העוסק בישראל ובשטחים הפלסטיניים. גם במושב 2026 התקבלו החלטות במסגרת הסעיף הזה.

אבל הדוגמה הבולטת ביותר בעיניי היא דווקא אחרי 7 באוקטובר.

ב 27 באוקטובר 2023 העצרת הכללית לא הצליחה לאשר תיקון שהיה מגנה באופן מפורש את מתקפת הטרור של חמאס ואת לקיחת החטופים. 88 מדינות תמכו, 55 התנגדו ו 23 נמנעו. בדצמבר נכשל תיקון נוסף שביקש להוסיף גינוי מפורש למתקפת חמאס ולחטיפות.

כלומר, אותו עולם שמסוגל לנסח פעם אחר פעם החלטות מפורטות נגד ישראל, התקשה אפילו להגיע להסכמה על הכנסת גינוי מפורש לחמאס אחרי 7 באוקטובר.

בעיניי אי אפשר לנתק את קבלת הסרט "נז"א" מהמציאות הזאת.

וכאן מגיעה גם שאלת האחריות של היוצרים עצמם.

יובל אברהם ורחל שור הם ישראלים. דווקא משום כך לדבריהם יש בעולם משקל מיוחד. כאשר ישראלי עולה על במה בינלאומית ומאשים את מדינתו ואת צבאה בהרג שיטתי או בפשעים מהחמורים ביותר, הדברים מקבלים מיד חותמת נוספת של אמינות בעיני קהל זר: "הנה, אפילו הישראלים עצמם אומרים את זה".

לכן חופש היצירה שלהם אינו מבטל את האחריות שלהם.

אינני טוען שסרט הוא האחראי לאנטישמיות בעולם, ואין בסיס לקבוע שהסרט הזה גרם למעשה אנטישמי מסוים. אבל כאשר האנטישמיות כבר נמצאת ברמות גבוהות, וכאשר ישראל וישראלים כבר עומדים בפני חרמות, הפגנות ועוינות, ליוצר ישראלי שמציג האשמות קיצוניות בפני קהל בינלאומי יש לדעתי אחריות כפולה לבדוק היטב את העובדות, להציג הקשר ולהבהיר מה מוכח ומה עדיין שנוי במחלוקת.

אחרת, יצירה שמוצגת כחשיפת אמת עלולה להפוך, בכוונה או שלא בכוונה, לחומר גלם עבור מי שכבר הגיע עם מסקנה מוכנה מראש נגד ישראל.

ויש כאן עוד עניין שאתה כלל לא מזכיר.

קיים קשר אישי ומקצועי מתועד בין יובל אברהם לבין הפעיל והעיתונאי הפלסטיני אחמד אלנאוק. בשנת 2019 השניים הקימו יחד את המיזם "Across the Wall", שבמסגרתו תורגמו לעברית סיפורים של פלסטינים מעזה. אברהם תיאר את אלנאוק כחבר וכשותף. עצם הקשר הזה כמובן אינו פסול ואינו מוכיח דבר לגבי חמאס. להפך, קשר בין ישראלים לפלסטינים יכול להיות דבר חיובי.

אבל כאן מתחיל החלק שדורש בדיקה.

אלנאוק מכהן בתפקיד בכיר ב Euro Med Human Rights Monitor. במקביל, מייסד הארגון רמי עבדו היה יעד לצו ישראלי להגבלת כספים בשנת 2020, בשל פעילותו במסגרת iPalestine. משרד הביטחון הישראלי קבע באותו צו ש iPalestine שייך לחמאס ופועל מטעמו.

אני מדגיש את ההבחנה: זה אינו מוכיח שיובל אברהם חבר בחמאס, תומך בחמאס או מקבל ממנו הוראות. טענה כזאת דורשת ראיות שאין בידי.

אבל זה בהחלט אומר שכאשר מדובר בסרט שמציג טענות כה חמורות נגד ישראל, שאלות על מקורות המידע, הקשרים המקצועיים וסביבת הפעילות של היוצרים אינן "רדיפה". הן שאלות לגיטימיות לחלוטין.

ואכן, בעקבות הסרט פנה שר התרבות לראש השב"כ וביקש לבדוק את מקור החומרים והעדויות, לרבות השאלה האם גורמי אויב או מי שפעל מטעמם היו מעורבים בהעברתם. גם כאן צריך לדייק: עצם פתיחת הבדיקה או הבקשה לבדיקה אינה הוכחה לכך שחמאס אכן היה מעורב. אבל היא בהחלט ממחישה שיש שאלות עובדתיות שטרם קיבלו תשובה.

וזו בדיוק הנקודה שלי מול המאמר שלך.

אתה מבקש מאיתנו להיות ביקורתיים כלפי הממשלה, צה"ל והנרטיב הישראלי.

אני מסכים.

אבל מדוע אותה ביקורתיות נעצרת כאשר מגיעים ליוצרי הסרט, למקורות שלהם, לארגוני זכויות אדם או למוסדות בינלאומיים?

מדוע שם פתאום "מוניטין" מספיק כדי להעניק אמינות?

אמת אינה שייכת לימין או לשמאל.

אם בודקים את ישראל, צריך לבדוק אותה עד הסוף.

אם בודקים את צה"ל, צריך לבדוק אותו עד הסוף.

אבל באותה מידה צריך לבדוק את העדים האנונימיים, את מקורות המידע, את היוצרים, את הארגונים שסביבם ואת הגופים הבינלאומיים שמאמצים את הטענות.

ואסור למחוק מהתמונה את חמאס ואת מי שמממן אותו.

גם כאן המציאות איננה שחור ולבן. האיחוד האירופי, למשל, מפעיל סנקציות נגד חמאס והג'יהאד האסלאמי ואף הרחיב אותן במאי 2026 לעשרה מחברי הלשכה המדינית של חמאס. לכן לא נכון לומר שהעולם כולו תומך בחמאס.

אבל עדיין נשארת השאלה הקשה:

איך נוצר מצב שבו ישראל, מדינה שהותקפה ב 7 באוקטובר על ידי ארגון טרור, הופכת בחלקים גדולים מהשיח הבינלאומי לנאשמת המרכזית, בעוד שהארגון שפתח במלחמה, החטיפות, האידאולוגיה שלו, המימון שהוא מקבל והאחריות שלו לסבל הפלסטיני הולכים ונעלמים מן הפריים?

אפשר לבקר את ישראל.

אפשר לבקר את צה"ל.

אפשר לדבר על סבל פלסטיני, וצריך לדבר עליו.
אבל אם מדברים בשם "האמת", אי אפשר להצמיד זכוכית מגדלת רק לצד אחד של המציאות, להשאיר את הצד השני מחוץ לפריים ואז לקרוא לתוצאה "התמונה המלאה".
וזה בדיוק הדבר שחסר לי במאמר שלך.

מדינת חלם עם העיתונאי חלם.
איזה מתווה ואיזה וויקטוף? עוד עיתונאי שמשווה יהודים ציוניים שלא הרגו אף אדם עם רוצחים שטבחו באלפים.
עד מתי שנאה עצמית של היהודים תמשיך?
למה נותנים במה למקהלות תומכות מרצחים ושונאי העם של עצמם?