המשא ומתן בין ישראל ולבנון לסימון הגבול הימי החל ב-14 באוקטובר, במתכונת שונה מזו העקיפה שהתקיימה לפני מספר שנים. הפעם, שתי המשלחות נועדו באופן ישיר, בחסות האו"ם ובסיועו של תיווך אמריקני אינטנסיבי.

הנסיבות הנוכחיות בלבנון, של משבר כלכלי ופוליטי חסר תקדים, השרו, פרדוקסלית אולי, מעין רוח אופטימית כי ניתן יהיה להשלים את המשא ומתן במהרה. הציפיה לפשרה מהירה התבססה גם על כך ששני הצדדים קיבלו למעשה, אמנם לא באופן פורמלי וסופי, את הצעת הפשרה האמריקנית שהוצגה בפניהם בזמנו, באפריל 2012. אולם הקשיים שהתגלעו בחודשיים שחלפו מאז תחילת השיחות אינם צריכים להפתיע. מדובר, ככלות הכול, במשא ומתן בין מדינות המצויות במצב מלחמה, וטרם ניתן יהיה להגיע להסכם, נדרשים כמה סבבים של כיפופי ידיים ומחלוקות מובנות.

הקשיים שהתגלעו בחודשיים שחלפו מאז תחילת השיחות לסימון הגבול הימי בין ישראל ללבנון אינם צריכים להפתיע. מדובר במו"מ בין מדינות במצב מלחמה ונדרשים כמה סבבים של כיפופי ידיים ומחלוקות מובנות

דווקא בעיתוי הנוכחי מעניין במיוחד לקרוא את מאמרו של פרד הוף, השליח האמריקני שתיווך בזמנו בין ישראל ולבנון. במאמר מפורט ומרתק, שפרסם הוף בתחילת דצמבר ב-Newsline Magazine, מתוארים בהרחבה מסעות הדילוגים שקיים במשך כשנתיים, 2012-2010, בין ביירות וירושלים בניסיון לצמצם את הפערים בין שני הצדדים. הוף מגלה כי הצעת הפשרה האמריקנית חילקה את אזור המריבה בין המדינות ביחס של 45 אחוזים לישראל ו-55 אחוזים ללבנון. ישראל קיבלה את ההצעה, בתנאי שגם לבנון תסכים, באגרת ששלח שר החוץ הישראלי דאז למזכירת המדינה קלינטון במאי 2012.

בצד הלבנוני התמונה הייתה מורכבת וסבוכה יותר. בפגישה שקיים הוף בביירות באותו חודש עם ראש הממשלה נג'יב מיקאתי, אמר זה האחרון שהוא מקבל את ההצעה, אולם הוא חייב להביא אותה להצבעה בקבינט, תוך שאיפה להסכמה מלאה של חבריו. הוא ביקש מהוף להיפגש עם מספר שרים כדי לעדכנם. הוף עשה כן, ולדבריו לא חש בגישה שלילית מצד איש  מבני שיחו. הוא עדכן גם את מנהיג האופוזיציה דאז סעד חרירי, וגם מצידו לא נשמעה התנגדות. רק ראש הממשלה לשעבר פואד סיניורה התעקש שהאו"ם צריך להיות המתווך ולא ארה"ב.

שר האנרגיה בזמנו ג'בראן בסיל (חתנו של הנשיא הנוכחי מישל עאון) לא היה בתמונה, ועל כן הוף נועד גם אתו, ולהתרשמותו בסיל, אף כי נקט בקו "לאומני" גם בפומבי, נטה לתמוך בהצעת הפשרה אם אכן הייתה מועלית להצבעה בממשלה. אולם הרצח של ראש שירותי המודיעין הלבנוני בזמנו וויסאם אלחסן, שבוצע באותם ימים, שיבש הכול, והממשלה הגיעה במהרה לסוף דרכה. הצעת הפשרה לא הובאה להצבעה בממשלה.

נחזור לימינו אנו. ריבוי השחקנים המעורבים בתהליך קבלת ההחלטות בלבנון, מתוך המדינה ומחוצה לה, מקשה מאד על ניהול משא ומתן רגיש מעין זה. אגב, הוף הדגיש במאמרו כי ברור לחלוטין שהחיזבאללה (ואיראן ברקע) היה בתמונה, ונתן אור ירוק לקיום המשא ומתן בזמנו, ומאליו ברור שכך גם כעת.

ריבוי השחקנים המעורבים בקבלת ההחלטות בלבנון, במדינה ומחוצה לה, מקשה מאד על ניהול מו"מ רגיש כזה. על פי הוף, ברור שהחיזבאללה (ואיראן ברקע) היה בתמונה, ונתן אור ירוק לקיום המו"מ, וברור שגם כעת

מה ניתן, אם כן, לצפות כעת?

האינטרס הלבנוני (והישראלי) בהשגת הסכם בעינו עומד. כך גם הנסיבות הקשות בהן שרויה כעת לבנון. אולם, לנוכח חילופי הממשל בוושינגטון, יש להניח שהאטה מסוימת בתיווך האמריקני בלתי נמנעת. סביר שהדרג הפקידותי המעורב במלאכת התיווך ינסה לשמור על המומנטום, ולהותיר את המשא ומתן על כנו, אולם העדרו של דרג מדיני אמריקני יעיל עד לאחר ה-20 בינואר, פירושו עיכוב בלתי נמנע.

בלבנון פנימה, המשבר מעמיק למרות שאפשר וסעד חרירי יצליח להרכיב ממשלה, ואולי לייצב, ולו במעט, את הזירה הפוליטית. יש לקוות, שההסכמה שהושגה בעמל רב, שאפשרה את קיום המשא ומתן במתכונת הנוכחית, תישמר. זה אינו מובטח, כלל ועיקר. בלבנון נשמעו קולות שמתחו ביקורת על "סממני נורמליזציה" במהלך המשא ומתן בנאקורה, אולם במקביל נשמעו גם קולות, מפתיעים למדי, שלא חששו מהסכם עם ישראל, אף הסכם שלום (למשל, בתו של הנשיא עאון).

סביר, שגורמים חיצוניים, ותורכיה בראשם, ינסו להפעיל לחץ על הממשל הלבנוני על מנת למנוע הסכם, שעלול בראייה הטורקית להעניק זריקת עידוד למהלכי שיתוף הפעולה האזוריים בשנים האחרונות, מולם היא חשה מבודדת.

מה ישראל צריכה לעשות?

שומה על ישראל לשמר את התיווך האמריקני המוצלח עד לכניסתו של הממשל החדש, כולל הבהרה לצוותו של הנשיא הנבחר ביידן, שהאינטרס הישראלי בהסכם בעינו עומד. התפקיד של האו"ם, כמטריה ונותן חסות למשא ומתן הוא חיוני, למרות שישראל איננה מתלהבת מכך באופן מסורתי. מעורבות האו"ם משרתת ומסייעת לשימור האינטרס הלבנוני במשא ומתן. ישראל יכולה גם להבהיר לחברות האנרגיה הרלוונטיות בצד הלבנוני, כי חשוב שיאיצו בצד הלבנוני לשמר את המומנטום שנוצר כעת, אם ברצונן לממש את הפוטנציאל המצוי במים הכלכליים הלבנוניים.

בלבנון נשמעו קולות ביקורתיים על "סממני נורמליזציה" במהלך המשא ומתן בנאקורה, אולם במקביל נשמעו גם קולות, מפתיעים למדי, שלא חששו מהסכם עם ישראל, אף הסכם שלום

רוח הנורמליזציה השורה על האזור בחודשים האחרונים, אינה יכולה לכלול את לבנון. אולם, הרושם הוא, שלבנון התגברה על "מחסום הפחד" ביחס לשיחות ישירות עם ישראל. אין צורך לערער את הסטטוס קוו הרגיש שהושג. נדרש ניהול מושכל וסבלני של המשא ומתן, בתקווה שמפגש האינטרסים הנוכחי יוביל, בסופו של יום, להסכמה.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/

האלוף במיל. גיא צור מספר שרואיין במשך 45 דקות בידי שרה נתניהו לתפקיד מזכירו הצבאי של רה"מ.

אם זה נכון, זוהי עבירה פלילית חוזרת של הפרת אמונים לכאורה מצד הנוכל המשסה. האם היועצת המשפטית לממשלה תפעל? האם אחוזי התמיכה בנתניהו ובליכוד יצנחו? האם הפתולוגיה הזו מעניינת מישהו? לא נעצור את הנשימה.

האלוף במיל. גיא צור מספר שרואיין במשך 45 דקות בידי שרה נתניהו לתפקיד מזכירו הצבאי של רה"מ – עבירה פלילית חוזרת של הפרת אמונים. האם היועמש"ית תפעל? האם התמיכה בליכוד תצנח? לא נעצור את הנשימה

רק הגילוי הזה – בלי המכלול העצום של אלפי הפתולוגיות מהן נאלצנו לסבול – אמור להניב פרידה מהחיים הפוליטיים של כל מנהיג או איש ציבור במדינות דמוקרטיות סבירות. ודאי של מועמד לראש הממשלה. אדם בעל הגינות מינימלית היה מניח את המפתחות על השולחן.

ב-2012 התמודד גיא צור לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו, ומצא את עצמו בראיון אל מול רעייתו. https://t.co/yUmJ812LbW

— ערוץ 7 (@arutz7heb) June 26, 2022

מדינות דמוקרטיות סבירות אמרנו. אדם בעל הגינות מינימלית אמרנו.

אך ישראל לא אמרנו. כי אין דמוקרטיה ששוללת אזרחות ופוגעת בזכויות אדם של מיליונים הנתונים לשליטתה ומקיימת שתי מערכות חוק לפי מוצא אתני. לא קיימת חיה כזו. ואין גרם של הגינות בנתניהו שריסק ועלול לסיים את מלאכת הריסוק של ההיבטים הליברל-דמוקרטיים שעדיין נותרו כאן.

וגם עדותו ביום 20 ביולי בוועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון – שכמובן תהיה מביכה, חלולה ומלאת כזבים – לא תגרע דבר מהתמיכה בפוליטיקאי הנורא הזה.

אמרנו מדינות דמוקרטיות סבירות ואדם בעל הגינות מינימלית. אך אין דמוקרטיה שפוגעת בזכויות אדם של מיליונים תחת שליטתה ומקיימת שתי מערכות חוק לפי מוצא אתני, ואין גרם של הגינות בנתניהו

ריקבון. מק וריקבון. ופתולוגיה.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

אז מסתבר ששופטי בית המשפט העליון האמריקאי הטעו את הסנאט, כאשר בתור מועמדים הבטיחו לא לבטל את הזכות להפלות. גם שמרנים וגם שקרנים? מזעזע!

אבל אם נשים בצד את הרגש, אפשר לראות את ביטול הפסיקה מ-1972 הידועה בשם "רו נגד ווייד" (אשר קבעה שהחוקה מגנה על זכות האישה לבצע הפלה) כך: השמרנים טוענים שאין זכות חוקתית להפלות, ושהנושא הוא פוליטי.

אפשר לראות את ביטול הפסיקה מ-1972 הידועה בשם "רו נגד ווייד" (שקבעה כי החוקה מגנה על זכות האישה לבצע הפלה) כך: השמרנים טוענים שאין זכות חוקתית להפלות, והנושא הוא פוליטי

למרות שטיעון זה בא מבית מדרשם הקודח של הרפובליקאים, הוא לא בהכרח מטורף, והוא גם מספק לדמוקרטים פתח לא רע לבחירות אמצע הקדנציה בנובמבר.

הרעיון שהזכות להפלה לא מעוגן בחוקה הוא הרבה פחות מטורף, למשל, מההתעקשות שלכל טמבל כן יש זכות חוקתית לשאת תת-מקלע בקניון השכונתי (ולאחרונה בית המשפט שוב תמך בגרסה זו). אינני משפטן, אבל אני יודע לעשות חיפוש, ולא מצאתי את המילה הפלות בחוקה. כל השאר זה פרשנות.

במהלך חצי המאה האחרונה הסוגייה עוותה לחלוטין על ידי כל הצדדים, כולל ליברלים שמתעקשים שההתנגדות להפלות היא סוג של קונספירציה לשעבד נשים ולשלול מהן זכויות על גופן באופן כללי. הם מתעקשים לקרוא לעמדתם "הזכות לבחור" כאילו שמדובר בטעמים של גלידה, ולא מעיזים לומר את האמת: הם תומכים בזכות לבצע הפלות – קרי בהפלות.

ריבונו של עולם, קראו לילד בשמו! הציבור מזהה בהיסוס כזה חולשה – בארה"ב כמו בארץ בנושאים אחרים – וככה זה נגמר.

אני מאמין לשמרנים שהם באמת ובתמים רואים בהפלה סוג של רצח, או למצער הריגה. אני לא מסכים עם הדעה הזו, אבל אני גם חושב שלמילים יש משמעות ושעדיף לדייק. לכן אני לא "תומך בבחירה" – אני תומך בזכות לבצע הפלות (גם עד שלב מאוחר למדי בהריון).

אני מאמין לשמרנים שהם באמת רואים בהפלה סוג של רצח או הריגה. אני לא מסכים עם דעה זו, אבל גם חושב שלמילים יש משמעות ושעדיף לדייק. לכן אני לא "תומך בבחירה" – אני תומך בזכות לבצע הפלות

וכן, אני מודה שיש כאן סוגיה מוסרית לא פתורה וכנראה לא פתירה. אינני  לגמרי בטוח שזו לא הריגה; אבל אני מסיק שגם אם כן זה עדיף על להכריח אישה לשאת עובר שאיננה רוצה בו עד הלידה.

אם אתה רואה בזה רצח אז יש להניח, בהקשר האמריקאי, שאתה גם תומך בעונש מוות – שהוא גם כן רצח. החיים לא מושלמים, וגם המוות לא, ואין בחירות קלות, וכולנו צריכים להירגע.

זה לא כל כך מוזר, אם כך, להסיק שהמחלוקת בין נקודת המבט שלי לבין זו שמתנגדת להפלות היא באמת פוליטית יותר מאשר משפטית. החלטת בית המשפט העליון משנת 1972 הייתה סובייקטיבית כמו זו שביטלה אותה בסוף השבוע שעבר. "רו" סיפקה פשוט דרך נוחה להבטיח את הזכות להפלות תוך עקיפת הפוליטיקאים, שבארה"ב הם חכמים עוד פחות ממקביליהם הישראלים.

נראה שהרפובליקאים מעדיפים כעת שבתי המחוקקים במדינות השונות הם שיחליטו בעניין הפלות. זה, שוב, לא לגמרי בלתי הגיוני. אבל יש בזה גם משהו אנטי-לאומי, כאילו שארה"ב איננה מדינה אלא סתם אוסף של טריטוריות אוטונומיות; רפובליקאים רבים באמת גורסים כך. אם הימין בארץ (שטוען שהוא המחנה הלאומי) הוא בפועל המחנה הדו-לאומי, הימין בארה"ב הוא המחנה הרב-לאומי. שם כמו כאן הם לא מבינים עד הסוף את המהות של עצמם; בלבול שאינו מודע לבלבולו.

מי שבאמת מאמין בארה"ב כמדינה יכול לטעון שחקיקה פדרלית היא זו שצריכה לתת להפלות את הכיסוי הנדרש. וזו אכן עמדתי.

כך או כך, זה בסדר גמור. רוצים שהנושא יהיה פוליטי? אז אדרבא, שיהיה פוליטי ועוד איך. הזעם על כך שמחצית המדינות עומדות לאסור על הפלות אכן צריך להבהיר לאזרחים (שחלקם הניכר עצלנים מבחינה אינטלקטואלית) שלהצבעות שלהם (וגם להימנעות) יש השלכות. זה צריך לדרבן החלטות פוליטיות המבוססות על הבנה בוגרת של סיבה ומסובב (שם כמו בישראל; רוצים איראן ישראלית וסוף למדינה היהודית? תצביעו לימין!)

נראה שהרפובליקאים מעדיפים כעת שבתי המחוקקים במדינות השונות יחליטו בעניין הפלות. זה לא בלתי הגיוני. אבל יש בזה גם משהו אנטי-לאומי, כאילו שארה"ב אינה מדינה אלא אוסף טריטוריות

סקרים מראים שרוב עצום בקרב האמריקאים לא רצה בביטול פסיקת רו ונבעת מאיסורים על הפלות. עד היום היה קשה לרתום את הרוב הזה, בין היתר בגלל שהם היו שאננים. הרי כמועמד לכס המשפט ברט קוואנו אמר לסנאט שרו מהווה תקדים חשוב מאוד. האמינו לו. עכשיו יש להגיש חשבון.

אין סיבה להתייאש ואין סיבה לפחד מהבחירות. כזכור, בארה"ב יש כל שנתיים בחירות לכל בית נבחרים ולשליש מהסנאט. צריך להזכיר לבוחרים שדעותיהם לא יתאימו באופן מושלם לאף מפלגה פוליטית; יש לבחור בהתאמה המרבית ולתעדף נושאים. עבור אמריקאים שאכפת להם מביזיון ההפלות, סביר מאוד שהזכות להפלות תהפוך לנושא המרכזי בבחירות באמצע הקדנציה.

זאת ועוד: מי שתומך בזכות להפלות כנראה גם שייך לרוב שתומך במגוון נושאים חברתיים ליברליים כולל גישה רחבה יותר לשירותי בריאות ובקרה הדוקה יותר על נשק. בנושא אחרון זה, שימו לב שאפילו החקיקה המינימלית שהתקבלה בסנאט בימים האחרונים זכתה להתנגדות של 70% מהסנאטורים הרפובליקאים – כלומר 35 מהם. מלבד קומץ שדרך נס הצטרפו ל-50 הדמוקרטים כדי להעביר את החקיקה, רוב הרפובליקאים לא התרשמו ממעשי הטבח והזוועה שהאמריקאים חווים מדי שבוע.

העמדות הרפובליקאיות בנושאים שלעיל, בתוספת התנגדותם לצעדים נגד שינויי האקלים, עם בונוס בצורת הסכנה הברורה שהם ומנהיגם דונלד טראמפ מהווים לדמוקרטיה, אמורים להוציא את הבוחרים לקלפיות.

תמיכה ברפובליקאים (במיוחד כאשר לכל מדינונת שמרנית יש את אותם שני סנאטורים כמו שיש לקליפורניה וניו יורק הליברליות) מובילה לבית משפט עליון שמנותק מהמציאות, מהתקופה ומהעם.

העמדות הרפובליקאיות בנושאים כהפלות ונשק, בתוספת התנגדותם לצעדים נגד שינויי האקלים, עם בונוס בצורת הסכנה שהם ומנהיגם טראמפ מהווים לדמוקרטיה, אמורים להוציא את הבוחרים לקלפיות

בסוף הציבור צריך להבין את זה. אחרת, ואין דרך לומר את זה באופן מנומס, מגיע לו לסבול.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan