בעולם בו נדרשות שנים של מחקר מפוקח על ידי רשויות ממשלתיות, כדי לשחרר תרופה חדשה לשוק, בעולם בו אתה זקוק לאישורן של וועדות מכל הסוגים והמינים כדי לייבא עגבניות, וכדי לסגור מרפסת תצטרך את ברכתו של מהנדס העיר ואשתו – באותו עולם מתנהל הניסוי החברתי הגדול בתולדות האנושות, ללא כל פיקוח, בהשתתפות כארבעה מיליארד בני אדם, וזה עובר לנו מתחת לרדאר מבלי שהרגשנו.

ארבעה מיליארד בני אדם, שבאופן וולונטרי משתתפים בניסוי של העברת רוב חיי החברה והאינטראקציות הבינאישיות שלנו לפלטפורמות מקוונות, מבלי לדעת מה השפעתן עלינו.

אם זה לא נשמע מבהיל מספיק, כדאי לזכור שהאינטראקציות החברתיות שלנו, הן לא רק בעלות חשיבות עצומה לכל אחד ואחת מאיתנו, הן מגדירות אותנו כאנושות.

הומו סאפיינס הוא לא רק עוד אחד משפע (הולך ומתמעט) של מיני אורגניזמים השורצים על פני כדור הארץ. אנחנו ציביליזציה אנושית, שמוגדרת על ידי הדרך בה אנחנו מתקשרים, מתבטאים, אוהבים, שונאים ויוצרים.

מישהו באמת יודע אם הפלטפורמות המקוונות הן הרסניות או מזיקות? וואטסאפ? סמארטפונים דולקים 24/7, וחיבור אינטרנט מהיר ללא הפסקה? אנחנו לא יודעים, וזה כשלעצמו אמור לעורר בנו בהלה.

נראה לי קצת תמים לחשוב שמערכות עם מעורבות טוטאלית בחיינו, שכמעט לא ניתן להעלות על הדעת התנתקות מהן, שהן בעלות השפעה שטרם נחקרה – לא מייצרות אצלנו שינויים מהותיים, ללא קשר למהות השימוש שלנו בהן. הן משנות את חיינו, את התרבות שלנו, ואת המהות של הציביליזציה האנושית.

טוב, כאן הגזמתי קצת, אני יודע. סך הכל פייסבוק, רבאק, מה כבר יכולות לעשות כמה תמונות של חתולים חמודים כדי להשפיע על מהות הציביליזציה?

בואו נתחיל בהנחה שהיא אולי מוסכמה נרחבת היום –  הרשתות החברתיות משנות באופן רדיקלי תוצאות אלקטורליות.

התשובה לטענה הזו היא בדרך כלל פשוטה, הרשתות הן רק ערוץ תקשורת, הן לא מקור הבעיה. ניתן לעשות בהן שימוש "לטובה" או "לרעה".

רצה הגורל ובסדרה מתמשכת של בחירות דמוקרטיות בעולם, מי שידעו לעשות שימוש ברשתות היו דווקא מועמדים מהימין הקיצוני, שהפיצו מסרים של שנאת מיעוטים, שנאת מהגרים, הומפוביה, גזענות.

הרי ידוע שמרק צוקרברג וחבריו בעמק הסיליקון מתעבים את דונלד טראמפ ודומיו, איך אפשר להאשים את פייסבוק בעלייתו לשלטון?

נכון, אבל לא מדויק.

זו תמימות גדולה להתיחס לרשתות החברתיות כאל צינור גרידא, לרשתות יש אינטרס משלהן, והאינטרס הזה, מעצם קיומו, מביא לתוצאות של קיטוב, שנאה וויכוחים אינסופיים עם תוצאות שהיום נראות ברורות מאליהן.

תמונה של חתלתול מקבלת אמנם הרבה לייקים, אבל פוסט פוליטי קיצוני ופרובוקטיבי זוכה להרבה יותר אינטראקציה. כך גם טוויט מעצבן, או מסר בווטסאפ שמעורר וויכוח המוני, והרשתות צמאות לאינטראקציה, חיות על אינטראקציה, מעודדות אינטראקציה.

האינטרס של הרשתות הוא להגביר קיטוב, להגביר שנאה ולהרבות בוויכוחים עקרים אינסופיים. אם תרצו זה רוע בלי כוונות רעות.

טוויטר זו הדוגמא האידיאלית. הרשת של הציפור הלכה והשתכללה עם השנים, והפכה מריטוויט סולידי על ציוץ שנון, או תיבת תהודה סולידית שזיכתה את המצייצים ב"פאב" – לרשת של וויכוחים פוליטיים סוערים. 

כל שינוי, כל פיצ'ר חדש נועד למטרה אחת ויחידה, הגברת החיכוך, הזעם והאינטרקציה, לטובת הטראפיק, לטובת הברונים של עמק הסיליקון, יהיו דעותיהם הפוליטיות אשר יהיו.

פייסבוק עובד בצורה דומה, בין פיזור לבבות לתמונות של האחיין המדהיייים, לבין וידאו משעשע של תנין במגפיים, נוצרות קבוצות מגובשות שמזינות את חבריהן בעמדות שמקצינות והולכות, ככל שהן זוכות להתקפות מצד "האחר".

התופעה היא הרבה יותר מורכבת כמובן, יש כאן מנגנונים פסיכולוגיים של הקצנה אל מול עמדות מנוגדות, ואל מול התקפה וסטריאוטיפיזציה של חברי קבוצות מנוגדות.

מצביעי ימין הם בבונים חסרי דעת, מצביעי שמאל הם בוגדים אכולי שנאה עצמית. ועל הכל מנצחות הרשתות, שהן הכל חוץ מערוץ תקשורת תמים. הן כמו מפלצת שניזונה על אש השנאה והקיטוב.

לא השנאה ולא הקיטוב הומצאו על ידי הרשתות החברתיות. דיקטטורים עם דעות גזעניות הרי היו לנו הרבה לפני עידן פייסבוק וטוויטר. הרשתות החברתיות של פעם התחילו מן הסתם עם ציורי הקיר על המערות. 

היטלר עשה שימוש באמצעי תעמולה בלי שום צורך בעזרתם של יהודים כמו צוקרברג או סרגיי ברין, הכל אמת ויציב. אבל הדמוקרטיה החוקתית, יחד עם תקשורת ההמונים על כל חסרונותיה, מצאו מידה מסוימת של הגנה מפני הפצת שנאה וארס בקנה מידה כזה.

לא בכדי, טראמפ, בולסונרו ורוב האקסמפלרים של תוצרי הרשתות החברתיות, מנהלים מאבק בתקשורת המסורתית, מסרבים להתראיין ומתקשרים "ישירות" עם קהלם דרך הפלטפורמות הדיגיטליות.

אם בעבר לא ניתן היה להעלות על הדעת מועמד שיתבטא נגד נשים, נגד עניים, או נגד הומוסקסואלים בצורה בה עושה זאת ז'איר בולסונרו, או נגד מהגרים בצורה בה עושה זאת טראמפ – היום הם נהנים מתמיכה של המוני המשתתפים בניסוי החברתי הגדול בעולם, שעברו רדיקליזציה קיצונית על ידי הרשתות עצמן, שמוכנים להשבע שהשקר הוא אמת והאמת היא שקר, כי העיתונות היא פייק ניוז, והמשיח הגיע והוא מדבר אליהם בפייסבוק.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.

התקיפה האיראנית הנרחבת על ישראל הינה אירוע חסר תקדים, שאין להקל ראש בחומרתו. מדובר בעימות ישיר איראני-ישראלי ראשון מסוגו, במהלכו שוגרו לעבר שני אתרים עיקריים בישראל, בסיסים של חיל האוויר, מעל ל-300 פריטי חימוש שונים. אירוע שעלול היה לגרום לאבדות ונזק רב.

סיכול הכוונות האיראניות, הישג מרשים בפני עצמו, איננו מפחית מעוצמת האתגר שהונח לפתחן של ישראל, ארה"ב ולמעשה האזור כולו.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/

איש אחד נסע לבית ספר נודע בסקוטלנד לעבור קורס יקר ויוקרתי למדריכי קיאקים.

ביום של מבחן ההסמכה הים היה סוער במיוחד. הקבוצה התאספה על החוף, והאיש בדק את הציוד בקפידה, הוסיף חבלים ומצופים, חילק מחדש את חניכיו לזוגות, בדק את תקינות מכשירי הקשר, ועוד כהנה וכהנה, כל אות ותו כפי שלמד בקורס המפרך.

מעצבת, חושבת, מאיירת וכותבת. בעלת המותג B.Knit לטקסטיל ואפנת בית. פרסמה סיפורים קצרים בפלטפורמות שונות, בין היתר באתר המוסך, עברית ובכתב העת פטל. איירה עבור מוסף שישי של מעריב. גרה בתל אביב