בעולם בו נדרשות שנים של מחקר מפוקח על ידי רשויות ממשלתיות, כדי לשחרר תרופה חדשה לשוק, בעולם בו אתה זקוק לאישורן של וועדות מכל הסוגים והמינים כדי לייבא עגבניות, וכדי לסגור מרפסת תצטרך את ברכתו של מהנדס העיר ואשתו – באותו עולם מתנהל הניסוי החברתי הגדול בתולדות האנושות, ללא כל פיקוח, בהשתתפות כארבעה מיליארד בני אדם, וזה עובר לנו מתחת לרדאר מבלי שהרגשנו.

ארבעה מיליארד בני אדם, שבאופן וולונטרי משתתפים בניסוי של העברת רוב חיי החברה והאינטראקציות הבינאישיות שלנו לפלטפורמות מקוונות, מבלי לדעת מה השפעתן עלינו.

אם זה לא נשמע מבהיל מספיק, כדאי לזכור שהאינטראקציות החברתיות שלנו, הן לא רק בעלות חשיבות עצומה לכל אחד ואחת מאיתנו, הן מגדירות אותנו כאנושות.

הומו סאפיינס הוא לא רק עוד אחד משפע (הולך ומתמעט) של מיני אורגניזמים השורצים על פני כדור הארץ. אנחנו ציביליזציה אנושית, שמוגדרת על ידי הדרך בה אנחנו מתקשרים, מתבטאים, אוהבים, שונאים ויוצרים.

מישהו באמת יודע אם הפלטפורמות המקוונות הן הרסניות או מזיקות? וואטסאפ? סמארטפונים דולקים 24/7, וחיבור אינטרנט מהיר ללא הפסקה? אנחנו לא יודעים, וזה כשלעצמו אמור לעורר בנו בהלה.

נראה לי קצת תמים לחשוב שמערכות עם מעורבות טוטאלית בחיינו, שכמעט לא ניתן להעלות על הדעת התנתקות מהן, שהן בעלות השפעה שטרם נחקרה – לא מייצרות אצלנו שינויים מהותיים, ללא קשר למהות השימוש שלנו בהן. הן משנות את חיינו, את התרבות שלנו, ואת המהות של הציביליזציה האנושית.

טוב, כאן הגזמתי קצת, אני יודע. סך הכל פייסבוק, רבאק, מה כבר יכולות לעשות כמה תמונות של חתולים חמודים כדי להשפיע על מהות הציביליזציה?

בואו נתחיל בהנחה שהיא אולי מוסכמה נרחבת היום –  הרשתות החברתיות משנות באופן רדיקלי תוצאות אלקטורליות.

התשובה לטענה הזו היא בדרך כלל פשוטה, הרשתות הן רק ערוץ תקשורת, הן לא מקור הבעיה. ניתן לעשות בהן שימוש "לטובה" או "לרעה".

רצה הגורל ובסדרה מתמשכת של בחירות דמוקרטיות בעולם, מי שידעו לעשות שימוש ברשתות היו דווקא מועמדים מהימין הקיצוני, שהפיצו מסרים של שנאת מיעוטים, שנאת מהגרים, הומפוביה, גזענות.

הרי ידוע שמרק צוקרברג וחבריו בעמק הסיליקון מתעבים את דונלד טראמפ ודומיו, איך אפשר להאשים את פייסבוק בעלייתו לשלטון?

נכון, אבל לא מדויק.

זו תמימות גדולה להתיחס לרשתות החברתיות כאל צינור גרידא, לרשתות יש אינטרס משלהן, והאינטרס הזה, מעצם קיומו, מביא לתוצאות של קיטוב, שנאה וויכוחים אינסופיים עם תוצאות שהיום נראות ברורות מאליהן.

תמונה של חתלתול מקבלת אמנם הרבה לייקים, אבל פוסט פוליטי קיצוני ופרובוקטיבי זוכה להרבה יותר אינטראקציה. כך גם טוויט מעצבן, או מסר בווטסאפ שמעורר וויכוח המוני, והרשתות צמאות לאינטראקציה, חיות על אינטראקציה, מעודדות אינטראקציה.

האינטרס של הרשתות הוא להגביר קיטוב, להגביר שנאה ולהרבות בוויכוחים עקרים אינסופיים. אם תרצו זה רוע בלי כוונות רעות.

טוויטר זו הדוגמא האידיאלית. הרשת של הציפור הלכה והשתכללה עם השנים, והפכה מריטוויט סולידי על ציוץ שנון, או תיבת תהודה סולידית שזיכתה את המצייצים ב"פאב" – לרשת של וויכוחים פוליטיים סוערים. 

כל שינוי, כל פיצ'ר חדש נועד למטרה אחת ויחידה, הגברת החיכוך, הזעם והאינטרקציה, לטובת הטראפיק, לטובת הברונים של עמק הסיליקון, יהיו דעותיהם הפוליטיות אשר יהיו.

פייסבוק עובד בצורה דומה, בין פיזור לבבות לתמונות של האחיין המדהיייים, לבין וידאו משעשע של תנין במגפיים, נוצרות קבוצות מגובשות שמזינות את חבריהן בעמדות שמקצינות והולכות, ככל שהן זוכות להתקפות מצד "האחר".

התופעה היא הרבה יותר מורכבת כמובן, יש כאן מנגנונים פסיכולוגיים של הקצנה אל מול עמדות מנוגדות, ואל מול התקפה וסטריאוטיפיזציה של חברי קבוצות מנוגדות.

מצביעי ימין הם בבונים חסרי דעת, מצביעי שמאל הם בוגדים אכולי שנאה עצמית. ועל הכל מנצחות הרשתות, שהן הכל חוץ מערוץ תקשורת תמים. הן כמו מפלצת שניזונה על אש השנאה והקיטוב.

לא השנאה ולא הקיטוב הומצאו על ידי הרשתות החברתיות. דיקטטורים עם דעות גזעניות הרי היו לנו הרבה לפני עידן פייסבוק וטוויטר. הרשתות החברתיות של פעם התחילו מן הסתם עם ציורי הקיר על המערות. 

היטלר עשה שימוש באמצעי תעמולה בלי שום צורך בעזרתם של יהודים כמו צוקרברג או סרגיי ברין, הכל אמת ויציב. אבל הדמוקרטיה החוקתית, יחד עם תקשורת ההמונים על כל חסרונותיה, מצאו מידה מסוימת של הגנה מפני הפצת שנאה וארס בקנה מידה כזה.

לא בכדי, טראמפ, בולסונרו ורוב האקסמפלרים של תוצרי הרשתות החברתיות, מנהלים מאבק בתקשורת המסורתית, מסרבים להתראיין ומתקשרים "ישירות" עם קהלם דרך הפלטפורמות הדיגיטליות.

אם בעבר לא ניתן היה להעלות על הדעת מועמד שיתבטא נגד נשים, נגד עניים, או נגד הומוסקסואלים בצורה בה עושה זאת ז'איר בולסונרו, או נגד מהגרים בצורה בה עושה זאת טראמפ – היום הם נהנים מתמיכה של המוני המשתתפים בניסוי החברתי הגדול בעולם, שעברו רדיקליזציה קיצונית על ידי הרשתות עצמן, שמוכנים להשבע שהשקר הוא אמת והאמת היא שקר, כי העיתונות היא פייק ניוז, והמשיח הגיע והוא מדבר אליהם בפייסבוק.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.

"גדולה אמת שאפילו מתוך השקר אמת ניכרת" (ש"י עגנון)

בחודש העשירי לשנת 2023, בשנת 76 לקיומה של מדינת ישראל, ארע בה דבר נורא. בבוקר שבת חג שמחת תורה, פרצו גדודי אויב את גדר גבולה של המדינה, דהרו אל יישוביה, ובמשך כל אותו היום הרגו, רצחו וטבחו בתושבי ישראל – נשים ילדים גברים וטף: בתים על יושביהם הועלו באש, משפחות שלמות- הורים וילדיהם נטבחו למוות. למעלה מ-1,200 איש נספו במהלכו של יום נורא זה, למעלה מ-240 אנשים, ובהם חיילות וחיילים, נערות ונערים, נשים, גברים, ילדים, פעוט ותינוק נחטפו אל מעבר לגבול. שבועיים לאחר מאורע הדמים יצאה מדינת ישראל למלחמה בשטח האויב. בחלוף שנה מהמאורע, מעל מאה איש נותרו עדיין חטופים בידי האויב.

איריס שמואלי היא משפטנית ועורכת דין ישראלית, העוסקת בנושאים כלכליים, חוקתיים ומנהליים. היא שירתה משך שנים כפרקליטה בכירה בפרקליטות מחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה), והועסקה כתובעת בעבירות צווארון לבן. היא מכהנת כיום כחברת הועד המנהל של התנועה לאיכות השלטון, ומתנדבת במערך עוטף עצורים לעצורי המחאה. המציאות החברתית והפוליטית ושינוי האווירה ברחוב הישראלי בשנים האחרונות, הוציאו אותה ואת כתיבתה אל הרחוב.

המאבק שמנהל שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי להדחתה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה, איננו המאבק הראשון שלו נגד היועצים המשפטיים לממשלה ונגד שופטי ביהמ"ש העליון.

מיום שקרעי נבחר לכנסת ב-2019 זו שאיפתו הגדולה ביותר. ביולי 2020, כשהיה עדיין ח"כ ירוק שטרם חלם להיות שר בממשלה, קיימתי אתו ראיון מקיף ל"ישראל היום". במהלך הריאיון שאלתי אותו על בסיס מה הוא טען שהיועץ המשפטי לממשלה באותה עת, אביחי מנדלבליט (שכיהן בתפקיד מ-2016-2022), שם לו למטרה להדיח את ראש הממשלה בנימין נתניהו מתפקידו. וזאת לנוכח העובדה שנתניהו הוא זה שמינה את מנדלבליט להיות מזכיר הממשלה שלו ולאחר מכן ליועמ"ש.

גדעון אלון הוא עיתונאי. הוא עבד 35 שנים כעתונאי ב״הארץ״, מתוכן 17 שנים ככתב פרלמנטרי של הארץ, ולאחר מכן 14 שנים ב״ישראל היום״. הוא הגיש תכניות בערוץ הכנסת, הפיק סרט תיעודי על תפקוד ועדת חוץ ובטחון ופירסם שלושה ספרים. האחרון שבהם הוא: ״מתחככים״, ובו סיכום 40 שנות עבודתו העיתונאית. בסוף אפריל 2021 יצא לגימלאות.

בישראל חיים כיום למעלה מ-13 אלף יתומי צה"ל ומערכת הביטחון, 93% מהם בני 21 ומעלה, שהחוק הקיים מתעלם לחלוטין מהם ומצרכיהם.

החקיקה הנוכחית מכירה ביתומי צה"ל רק עד גיל 21, כאילו האובדן והכאב נעלמים עם ההגעה לבגרות. מצב זה מוביל לכך שיתומים בוגרים נותרים ללא סיוע רגשי, כלכלי וחברתי, למרות שהטראומה מלווה אותם לאורך כל חייהם.

אורלי זוהר, שכלה בגיל 33 את בעלה רס"ן אמיר זוהר ז"ל שנפל בנובמבר 2000 בלחימה במבואות יריחו. זוהר, אם לשלושה יתומי צה"ל, היא פסיכותרפיסטית במקצועה, נאבקת למען זכויותיהם של יתומים ואלמנות שאיבדו את היקרים להם במסגרת שירותם הצבאי.