בעקבות הכתבה שהתפרסמה במוסף הארץ, "לפני 140 שנה חשבו שמדובר בזיוף מקראי. חוקר ישראלי גילה עדויות שמשנות את כל התמונה" (ג'ניפר שוסלר, מרץ 2021), קראתי את ספרו של פרופ' ד"ר עידן דרשוביץ' על נאום הפרידה של משה על פי כתב יד מוזס שפירא, The Valediction of Moses: A Proto-Biblical Book.
מחקר של ד"ר עידן דרשוביץ, שאת הדוקטורנט שלו עשה באונ' העברית, מצא כי 15 כתבי יד שאותרו בשנות ה-80 של המאה הקודמת ליד ים המלח והוכתרו כגרסה הקדומה של ספר דברים (אך במהרה הוצגו כזיוף), לא רק שהיו אמיתיים – אלא שזה כתב היד המקראי העתיק ביותר שהתגלה אי-פעם! https://t.co/chxpsAa2P3
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי— האוניברסיטה העברית בירושלים (@HebrewU_heb) March 21, 2021
הספר, המבוסס על מחקר מדעי מעמיק, מתחקה אחר תעלומת כתב יד מוזס שפירא, שנעלם לקראת סוף המאה ה-19, ועל סמך פיענוח העתקי כתב היד והצלבתם למקורות מקראיים רבים, ושימוש מתקדם במתודות מחקריות חדשניות, מוכיח דרשוביץ' שהטענה שכתב היד זויף שגויה ומעלה טענה מדהימה, כתב יד מוזס שפירא הינו האב הקדום של נוסח ספר דברים שהגיע לימינו אנו!
על סמך פיענוח העתקי כתב היד והצלבתם למקורות מקראיים רבים, ושימוש מתקדם במתודות מחקריות חדשניות, מוכיח דרשוביץ' שהטענה לזיופו שגויה וכי מדובר באב הקדום של נוסח ספר דברים שהגיע לימינו
לקראת סוף הספר ניתן למצוא את הטקסט הקדום שפיענח דרשוביץ' לאחר שאסף וחיבר את החתיכות ופיענח אותן בעזרת ידע רב תחומי ושימוש בתוכנות מחשב יעודיות, עם הערות נוסח, תרגום לאנגלית, ושחזור בכתב עברי קדום.
אגב, זו לא הפעם הראשונה שמתעורר ספק לגבי התפיסה הוותיקה והנחרצת כי מדובר בזיוף. כותב הארכאולוג גלעד ב.יפה בטוויטר: "המוזיאון הבריטי בלונדון שהביע ענין במגילות ביטל את העסקה ושפירא הואשם בזיוף עתיקות, כולל פרסום בעיתונים בעלי תפוצה גדולה.
כחצי שנה לאחר מכן התאבד בחדר המלון שלו ברוטרדם. איפה האבסורד הגדול? המגילות של שפירא התגלו בערך 64 שנה לפני המגילות הגנוזות, אבל זו בדיוק הבעיה. בגלל שלא הכירו את המגילות הגנוזות, ואף חוקר לא העלה על דעתו שממצאים מהסוג הזה יכולים לשרוד כלכך הרבה שנים ולהשתמר, הן נחשבו לזיופים".
https://twitter.com/TheOnionGod/status/1351389159798267906
אבל מאז הגילויים של דרשוביץ', אני מחכה ומצפה לשמוע חוקרים ומלומדים בתחום, מה ניתן ללמוד מהטקסט. מה רבה הייתה אכזבתי לקרוא בגיליון תרבות וספרות מיום 20.09 "לא היינו כפתאים…", שבמקום לדון בכך, חוזר יעקב שביט לטענות חוקרי המוזיאון הבריטי משנת 1883, שלדבריו: "סיפקו את העדות שמדובר בזיוף, דבר ההופך את ההשערות בשאלה מה מלמד הטקסט על ההיסטוריה של הטקסט המקראי להשערות סרק".
לו היה שביט קורא את ספרו של דרשוביץ' היה מוצא, בין שאר ההוכחות למקוריות הטקסט, הסבר בהיר השולל באופן משכנע את הטענה של חוקרי המוזיאון הבריטי, עליה נסמך, ש"שפירא הרכיב את המגילה משוליים שגזר מספרי תורה שרכש במסעותיו".
לו קרא שביט את דרשוביץ', היה מוצא, בין שאר ההוכחות למקוריות הטקסט, הסבר השולל באופן משכנע את טענת חוקרי המוזיאון הבריטי עליה נסמך, ש"שפירא הרכיב את המגילה משוליים שגזר מספרי תורה"
מעט המחזיק את המרובה, על הפוטנציאל העצום של הטקסט, ניתן לעמוד מהדיונים שעורך דרשוביץ' בהבדלי נוסח משמעותיים בין הטקסט במגילה לספר דברים של ימינו. כך למשל, עם הרפרוף הראשון בטקסט הספר המשוחזר צדה עיני את המלה "החרתך".
ובמקור בכתב עברי קדום:
לעומת זאת בספר דברים (פרק ה פסוק ו) מופיע הטקסט:
"אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים"
להבדיל מ"הוצאתיך", המלה "החרתך" מהשורש ח.ר.ר כוללת במשמעותה הן את השחרור הפיסי של העבד ממצרים והן את הפיכתו לבן-חורים/חורין, שכן "חרור" הינו עבד משוחרר, ו"מחורר" הינו נכס משוחרר (עוד על כך בעמוד 121 בספר). ו"החר" משמעו שחרר, ו"חר" הינו אדם חפשי או אציל (עוד על כך בעמוד 143 בספר). מעניין שהשורש ח.ק.ק בערבית מובנו אמת והוא קרוב בעברית לשורש ח.ר.ר.
על פי הכתוב במבוא למדרש הגדול "התימני", שפירא היה הראשון להביא לאירופה כבר ב-1878 מחברת שלמה של המדרש וב-1881 הביא מקור המוכיח נכונה שמחברו הוא רבי דוד עמרני העדני. כשחושבים על כך, חסד של אמת עשה שפירא עם עמרני כשהביא הוכחה לכך שהוא מחברו של המדרש הגדול, וחסד של אמת עושה דרשוביץ' עם שפירא בהוכחה שסיפק לנכונותם של כתבי היד שהביא.
חסד של אמת עשה שפירא עם עמרני כשהביא הוכחה לכך שהוא מחברו של המדרש הגדול, וחסד של אמת עושה דרשוביץ' עם שפירא בהוכחה שסיפק לנכונותם של כתבי היד שהביא
"משפט צדק. אמר הקב"ה לדיינין אם עושין אתם משפט אמת בארץ אני עושה עמכם צדקה מן השמים, שנאמר (תהלים פ"ה, יב) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, ואם מטין אתם את הדין אתם מזמינין עצמכם לגיהנם, לכך נאמר לא תטה משפט. (שם)". מדרש הגדול "התימני", פרשת שופטים.
מוזס וילהלם שפירא – 1830-1884.
חוקר ומרצה למשפט פלילי. חבר סגל בכיר בחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי, ומנהל המכון לבטיחות במשפט הפלילי. מחבר הספר הקבצן השביעי – רשימות מבית המעצר.
על רקע סערת מינויו של מקורבו של ראש הממשלה, רומן גופמן, לראש המוסד, מן הראוי לקרוא את "הודעה גורלית – מאחורי מבצע הביפרים הנועז" מאת אדם פיין – שם מומצא.
מבצע הביפרים עצר את נשימתו של העולם כולו מול הגאונות, היוזמה והתושייה של המוסד, אשר לקח כלי קשר בנאלי כמו ביפר והפך אותו לכלי נשק שובר שוויון.
פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.
ביום שני בבוקר בחר פרשן חדשות 12 עמית סגל למצות את הפרשנות שלו על הבחירות בהונגריה בציוץ ארוך למדי בחשבון ה-X שלו בשפה האנגלית, הפונה לקהל בינלאומי. בתרגום חופשי, סגל כתב:
האירוניה: מה שנתן לוויקטור אורבן כוח סוחף הוא עכשיו גם מה שריסק אותו – אותה שיטת בחירות אזורית שהוא עצמו תכנן.
אור רפל-קרויזר הוא דוקטורנט להיסטוריה אמריקאית באוניברסיטת תל אביב ומכהן כמדען הראשי של המרכז האינטרדיסצילפינרי לחקר הנתונים באוניברסיטה העברית
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
חוק עונש מוות למחבלים פלסטינים הוא חוק בלתי מוסרי בעליל, ויש לסרב לפעול לפיו. אמנם, ענישת מוות למחבלים אינה בבחינת רעיון חדש. זהו רעיון שכבר נבחן בעבר בארץ, ונפסל. הוא נפסל, בראש ובראשונה משום שעונש מוות אינו מהווה מהלך אפקטיבי, לא למחבלים ולא לרוצחים על דרך הכלל.
מחקרים אמפיריים מהעולם כולו מראים שהוצאה להורג אינה יוצרת הרתעה ממשית לטווח הארוך ולכן לא משיגה את מטרתה. ולהיפך: הוצאה-להורג מעוררת חלחלה וזעם ומגבירה רגשות של נקם ושנאה.
ד"ר איריס סורוקר היא שופטת בדימוס, מנהלת מרכז חת לחקר התחרות והרגולציה במסלול האקדמי המכללה למינהל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
הטענה שעונש המוות הוא חמור באופן בלתי רגיל, ולכן איננו בסמכותנו כבני אדם, היא טענה שגויה – משני הצדדים במקביל. עונש המוות אינו חמור יותר מאשר, למשל, שלושה מאסרי עולם. יתירה מזו: במידה מסויימת מאסר עולם הוא עונש אכזרי בהרבה, משום שהוא כולל התעללות קשה. אנחנו כופים על אדם לשבת בתא קטן וצפוף לשארית חייו, ולצפות בטלויזיה בעיניים ריקות במשך 20 שעות ביממה. ללא חברים, משפחה, קריירה, או סיבה לחיות. זו התעללות שלא תאומן. עונש מוות מהיר הוא הרבה יותר רחום ויותר אנושי, הן כלפי הנידון והן כלפי משפחתו.
יש שיגידו: ולמרות זאת, אנחנו כבני אדם עשויים לעשות טעויות, ולכן לא נוכל לגזור דין מוות. התשובה פשוטה: ואם היינו גוזרים עליו מאסר עולם והתגלה שזו טעות. האם נוכל להחזיר לאדם 20 שנה מחייו? האם נוכל להחזיר לו את עלומיו? האם נוכל להשכיח ממנו את הזיכרונות, ההשפלות, הרגשות שחווה בכלא? האם אנחנו אלוהים, שנגזול מאדם חצי מימי חלדו? ולמרות זאת, אנו נוטלים לעצמנו את החרות להטיל על אדם עונשים נוראיים. אין שום דבר בעונש המוות שהוא חריג ביחס לעונשים אחרים.
עניין נוסף שיש לדון בו הוא ההשפעה המוסרית עלינו, על מבצעי גזר הדין. דהיינו: אמנם הנידון ראוי לעונש מוות, אבל אנחנו כבני אדם מוסריים לא מוכנים לבצע גזר דין כזה. זוהי פשוט פסדו-מוסריות, שנועדה לכסות על נפש רכה מדי. מי שמרחם על מחבל, הוא בעצם מתאכזר לקורבנותיו. ומי שנפשו רכה מדי, הוא אינו מתאים לתפקיד שופט. המוסריות עצמה מחייבת את הריגתו של האיש. אם כי חשוב לומר שגזר הדין יבוצע באופן מהיר וחלק, ולא בסקילה או תלייה פומבית, משום שאיננו רוצים לראות בסבלו של האיש. לא עבורו – אלא עבורנו.
טענה נוספת מגיעה מהמחוזות הפרקטיים. דהיינו, האם עונש מוות הוא בכלל יעיל? זו שאלה מצויינת. בעבר האמינו שלא. כיום הדברים השתנו. להבנתי השבכ דווקא תומך כעת בעונש מוות – תחת תנאים מסויימים – ומסיבות פרקטיות. מוטב שנניח דברים אלו למומחים שמבינים את המציאות טוב יותר מאיתנו. טענה נוספת וחשובה, שלא הוזכרה בכתבה, היא היותו של האדם יצור אנושי בעל "צלם אלוהים". וכאן אכתוב בקצרה שאמנם כל אדם נולד עם צלם אלוהים, אבל בהחלט ניתן לומר שיש בני אדם שהרסו בעצמם את צלם האלוהים שלהם. למשל, חלק מהנוחבות. למשל רוצחי משפחת פוגל. בעיניי יש להתייחס אליהם כחיות ובהמות גם מבחינה משפטית. אלו לא בני אדם כלל. אז איפה בדיוק עובר הקו? אני לא יודע. אבל אני כן יודע – וגם אתם יודעים היטב – מי נמצא עמוק מעברו השני.
כעת נגיד כמה מילים על נקם. נקמה היא הבסיס לחברה אנושית ולמשפט בכלל. התחושה ש"אין דין ואין דיין" מובילה ישירות להתפרקות חברות אנושיות. בסופו של דבר מי שעומד מאחורי העונש הוא לא השופט אלא החברה כולה. ובמצב הנוכחי, החברה הישראלית דורשת עונש מוות. זו דרישה כוללת שמגיעה מכל שכבות העם. בסופו של דבר מי שקובע את הסוציולוגיה הוא העם, ומי שקובע את המשפט הוא הסוציולוגיה.
נסיים בפלסטינים: עצם העובדה שהוזכרו כאן הבלים כדוגמת משא ומתן והסכמי שלום, אומרת דרשני. המחבלים הפלסטינים לא אונסים ורוצחים בגלל כיבוש או הסכמי שלום. הם עושים זאת בגלל חינוך עמוק מאוד לדה-הומניזציה כלפי יהודים. אלו אנשים אידיאולוגיים מאוד, שמאמינים באמת ובתמים בזכותם לאנוס יהודיות כשלל מלחמה, ולהשתלט על העולם בשם האיסלאם. וכאן אנחנו מגלים סיבה נוספת לעונש מוות: יש אנשים עלי אדמות שהם מקולקלים לחלוטין, ואינם ברי שיקום. אין לנו אפילו את הציפייה שיבינו בעתיד את חומרת מעשיהם. אנשים כאלו יש להוציא להורג – לא רק עבור החברה אלא גם עבורם. כי עם כל הצער, זו הדרך היחידה להגן עליהם מפני עצמם.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם































































































































תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם