מערכת הרווחה במדינת ישראל הייתה קורסת בימיה הראשונים של המלחמה אם לא הייתה התארגנות מהירה של הדרגים המקצועיים במשרד הרווחה, אם לא הייתה התגייסות מרשימה של עובדות ועובדים סוציאליים מהמגזר הציבורי ובהתנדבות, ואם לא הייתה תגובה יוצאת דופן של ארגוני החברה האזרחית ויוזמות מקומיות.

קריסה זו לא צריכה להפתיע. לאחר עשור ויותר של תת-תקצוב של מערכת הרווחה בישראל (דוח מקיף של קרן מנומדין מעריך שמדובר בחסר של 6 מיליארד ₪ בשנה); חוסר איוש תקנים של עובדות ועובדים סוציאליים, שבצדק לא מוכנים לספק שירותים בתנאי עבודה ושכר מחפירים (לפי מרכז טאוב, 786 תקנים של עובדים סוציאליים לא מאוישים, במיוחד ביישובי הפריפריה); פוליטיזציה מואצת של מערכות השלטון שמתבטאת במינויים על בסיס קשרים פוליטיים ולא על פי כישורים מקצועיים; והתקפות חסרות רסן על אנשי המקצוע במערכת הרווחה – הקריסה הייתה בפתח.

פרופ' ג'וני גל הוא ראש תוכנית מדיניות הרווחה במרכז טאוב ומרצה לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית בירושלים.

פרופ' עידית וייס-גל, בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש שאפל, אוניברסיטת תל אביב.

לפני שבוע פורסם ריאיון שערכו טובה צימוקי ויובל קרני עם חבר הכנסת שמחה רוטמן במוסף ידיעות אחרונות. מאז כבר הספיקה המציאות להתהפך במהירות והריאיון כמעט נשכח.

עם זאת, אני מקדיש לריאיון עם רוטמן את הפוסט הזה, כדי לבחון כמה מהאמירות שהועלו בו מול העובדות בשטח. במיוחד כעת, כשהעסקה לשחרור החטופים נחתמה רק שבוע לאחר פרסום אותו ריאיון.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.

לעניינים "כבדים" לוקח זמן להתברר לעומק. בייחוד כך כאשר הם גם נמצאים במצב של שינוי מתמשך. בסיפורה של מדינת ישראל יש שני נושאים עם חשיבות מרכזית לעצם קיומה, כאלו שהצלחה בהם לא יכולה להיות ברורה מלכתחילה.

הראשון הוא הצלחת השתלבותה של המדינה החדשה במזרח-התיכון, בו היא ממוקמת (מעבר ובנוסף ליכולת ההישרדות הפיזית שלה במלחמות בתחילת דרכה). אי אפשר להיות "נטע זר" לנצח.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.