המלחמה החשובה שמתרחשת עתה היא לא זו שבעזה – המכלה את משאבינו והורגת בנו ובעזתים, אלא המשך המלחמה על הדמוקרטיה הישראלית. אותו מאבק שנלחמנו בו לפני השבעה באוקטובר עדיין ממשיך, ועתה המלחמה הפכה קשה, אכזרית ומסוכנת יותר. בחסות הלחימה בעזה ממשלת החורבן שהביאה עלינו את המהפכה המשפטית, ממשיכה לנסות לחרב את החברה הישראלית ביתר שאת.

בחודשים האחרונים ראינו את ניסיון ההדחה הפסול של ח"כ עופר כסיף, במקביל להתבטאויות בעד טרנספר ואף רצח עם כלפי העזתים, התבטאויות ששיאן בכנס שהתקיים בכנס החזרה לעזה בסוף ינואר.

התכלית היא אותה תכלית – העברה כוח ותקציבים לימין, דה-לגיטימיזציה של השמאל הישראלי, ערביי ישראל וכמובן הפלסטינים ביו"ש ועזה, וחיסול כל התנגדות ציבורית או משפטית לפנטזיות הפרועות של הימין ולשחיתות הממאירה של מחנה הימין-חרד"ל.

התכלית היא העברת כוח ותקציבים לימין, דה-לגיטימיזציה של השמאל הישראלי, ערביי ישראל וכמובן הפלסטינים ביו"ש ועזה, וחיסול כל התנגדות ציבורית ומשפטית לפנטזיות הפרועות של הימין ולשחיתות הימין-חרד"ל

ראו את תקציב המדינה. תקציבים לחינוך כללי, להשכלה הגבוהה ולרווחה קוצצו באכזריות – וכמובן כל מה שיכול, בצורה כלשהי, להיחשב כמסייע לציבור הליברלי והחילוני, או פשוט להשכלה כללית. ומאידך תקציבי החינוך החרדי לא נפגעו אלא גדלו. כך גם תקציבים פרועים עבור הציונות הדתית, בדגש על התנחלויות. את המחיר משלם כל הציבור – למעט הציבורים האהובים על הקואליציה הנוכחית – מתנחלים, חרדים וחרד"לים.

אם עד השישה באוקטובר היה ברור לרבים, כולל למצביעי ימין, כי אנו במאבק על דמותה של ישראל ועל הדמוקרטיה הישראלית – הלחימה בעזה מייצרת אשליה של כורח המציאות שדוחה את כל יתר הנושאים – זאת למרות שהמשך הלחימה בעזה מסכן את ביטחון המדינה, את שלומם של החטופים ולמעשה – גם את הדמוקרטיה הישראלית.

המשך הלחימה הוא תעודת הביטוח הטובה ביותר עבור ממשלת השמד הזו. ובחסותה מושתקת בקורת לגיטימית באמצעות שימוש פסול במשטרה. כמו למשל ההאשמה וכתב האישום נגד אזרחית שאולי, וכנראה שלא, תקפה את השרה עידית סילמן.

המשך הלחימה מעודד את הקיצוניים ביותר לקרוא קריאות שפעם היו בלתי נסבלות – לטרנספר, להרג של העזתים, לפגיעה בלתי מידתית בערבים באשר הם ערבים. לפגיעה תקציבית בכל תוכן שאיננו מתנחלי או חרדי. וכמובן – ההפיכה המשטרית היא עדיין תכנית העבודה היחידה של הממשלה הנוכחית, שלא ירדה מהפרק אלא רק הוספו לה עוד ועוד הצעות חוק בחסות הלחימה.

המשך הלחימה מעודד קריאות שפעם היו בלתי נסבלות – לטרנספר, הרג עזתים, פגיעה לא מידתית בערבים, פגיעה תקציבית בכל תוכן שאינו מתנחלי או חרדי. וההפיכה המשטרית היא עדיין תכנית העבודה היחידה

הטרלול שאנו חיים בו כל כך גדול, עד שאפילו אזרח ערני ומעורב מתקשה לעקוב אחרי מבול האירועים, ההתבטאויות החמורות ומעשי הממשלה חסרי האחריות.

השר לביטחון פנים איתמר בן גביר מציף את ישראל בנשק אישי שכבר גבה את חייהם של כמה וכמה; חברת כנסת (טלי גוטליב) חושפת שמם של אנשי שב"כ כשהיא ממציאה קונספירציה שלא הייתה על אחת ממובילות המחאה; המדינה מממנת את השיפוץ בבריכה הפרטית (!) של בני הזוג נתניהו בקיסריה; במהלך לחימה קשה ועקובה מדם בעזה שרים וחברי כנסת קוראים לכיבוש מחדש של הרצועה ולטרנספר, כאילו רוצים להכניס אצבע בעין לציבור המשרת ולבית הדין בהאג; המטרו בתל אביב הופך להיות פרויקט מחמד של שרת התחבורה מירי רגב, שרוצה להקים עבורו חברה ממשלתית חדשה ולמנות רק את מקורביה; משרדי ממשלה מיותרים ממשיכים להתקיים בעוד קיצוץ תקציבי אדיר מגיע אלינו; הכבדת הנטל על המשרתים עתידה להחמיר, בעוד יש מי שאין עליהם כל נטל, אלא רק העדפה תקציבית מופרכת. וכמובן, יוקר המחייה הולך ועולה.

הרשימה הזו לא מלאה – וכל אחד יימצא עוד אירועים משוגעים להוסיף עליה – וזו בדיוק הבעיה – גם מאמר שלם שכל כולו שורות שכל שורה היא אירוע מטורלל מהתקופה הנוכחית לא יספיק להכיל את מה שעובר עלינו.

זכרו, לא כל כך מזמן, לפני השבעה באוקטובר, בשלב מסוים היה ברור לכולם כי המהפכה המשטרית האיומה שתכננה בדיוק אותה ממשלה שמכהנת היום היא איום כה חמור על ישראל, עד שרבים-רבים הודיעו כי יסרבו לשרת במילואים כל עוד מתקדמת ההפיכה המשטרית. חברי הקואליציה גינו, השמיצו, קיללו והמציאו "הפיכה צבאית", אבל הבינו שמדובר באיום רציני על המדינה ועל הקואליציה הקיצונית שלהם. המצב היום גרוע בהרבה.

הבעיה היא שבמקום להבין זאת ולעמוד מול האיומים האלה, האופוזיציה מגמגמת במקרה הטוב, ומשתפת פעולה במקרים הרעים הללו. ישראל ביתנו, יש עתיד ובעיקר המחנה הממלכתי, הוכיחו עצמן כמפלגות מבולבלות ומזיקות למטרות של עצמן – וכמובן – שלנו.

המדינה בסכנה, החטופים בסכנה, הדמוקרטיה בסכנה. צריך להבין זאת ולהפסיק לשתף פעולה עם הקואליציה המזיקה הזו. לעשות מה שצריך לחזק את קולות המיעוט, להפסיק את המלחמה, להחזיר את החטופים ולהביא לבחירות במהירות.

המדינה בסכנה, החטופים בסכנה, הדמוקרטיה בסכנה. יש להבין זאת ולהפסיק לשתף פעולה עם הקואליציה המזיקה הזו. לחזק את קולות המיעוט, להפסיק את המלחמה, להחזיר את החטופים ולהביא לבחירות במהירות

הפעולות המיידיות ברורות – יש להפסיק את הלחימה בעזה, לעשות כל מה שאפשר להחזיר כל אחד ואחת מהחטופים וכמובן – בחירות במהירות.

אבל חשוב להבין כי האירועים האחרונים אינם תוצר מקרי של ממשלה כושלת. מדובר בממשלה בלתי נמנעת – שילוב ארוך שנם של סובלנות לשחיתות ולהדתה, יחד עם כיבוש ארוך שנים, הביאו עלינו ממשלת בלהות זו וקואליציה מטורללת.

אנחנו בשיאו של תהליך שנאפה במשך שנים של כיבוש, הדתה והשקעה ממשלתית עצומה בתקציבים לחרדים ומתנחלים, של סובלנות מוזרה כלפי שחיתות בכל הרמות, של סובלנות איומה כלפי פגיעה בחופש הבסיסי של עברים ויהודים שהביא אותנו לכאן.

תהליך שהחל בשנת 1967, החמיר עם הקמת ההתנחלויות הראשונות והרפיון הממשלתי מול מקימיהן, והתגבר עם השנים תחת שלטון הימין והשקעות אדירות בתקציבים המיועדים לציונות הדתית, לחרדים ולימין. תהליך שהחמיר במהלך מגפת הקורונה והביא אותנו לכאן.

ההבנה של התהליכים האלו, והמאבק הנחרץ לעצירתם הוא הדבר היחיד שיכול להחזיר את ישראל לשפיות. אם לא, גם הפלת הממשלה הנוכחית תהיה עצמה אירוע מקרי בתהליך ההידרדרות של ישראל אל מדינת עולם שלישי.

כיבוש והתנחלויות

כמעט שישים שנות כיבוש, וחמישים שנות התנחלות בשטחים הביאו לכך שמרבית שנות קיומה של מדינת ישראל אנו סובבים סביב כיבוש והתנחלות. מצב בו ישנה הפרדה בין אוכלוסיות, מערכות משפט מקבילות, השקעת תקציבים בלתי נתפסת בהתנחלויות ובמתנחלים. ישנה מחויבות להתנחלויות, שפעמים רבות פוגעת בישראל הריבונית – בהשקעות תקציביות, בקשרים בינלאומיים, ובהשקעה בתעשייה, אקדמיה ותיירות.

בשבעה באוקטובר גילינו, בפעם המי יודע כמה, כמה פריך היה השקר לפיו מדובר בתמיכה בביטחון – כשבעצם מדובר בתמיכה במגזר ומנהיגיו. בתמיכה בגזענות ממוסדת ובניסיונות ממסדיים להרחקת כל פתרון של קבע כי פתרון זה הוא פתרון שתי המדינות.

בשבעה באוקטובר גילינו כמה פריך היה השקר לפיו מדובר בתמיכה בביטחון – כשבעצם מדובר בתמיכה במגזר ומנהיגיו, בגזענות ממוסדת ובניסיונות ממסדיים להרחקת כל פתרון של קבע

הכיבוש, והגזענות הבלתי נמנעת הנובעת ממנו, הם בדיוק מה שהביא לממשלה הזו שבה הכהניסטים הפכו למיינסטרים; השמירה על התנחלויות מבודדות, ובעיקר בלתי חוקיות, הן חלק ממה שניוון את צה"ל והפך אותו לצבא שכשירותו מוטלת בספק ואשר חמישה חודשי מלחמה לא הספיקו לו כדי להשיג הישגים משמעותיים – וכמובן, צבא שלא הצליח למנוע את השבעה באוקטובר.

משימות השיטור הצבאי בשטחים הכבושים הביאו את צה"ל להיות לא רק מעורב באוכלוסייה אזרחית ואחראי למעשים שלא ייעשו, אלא גם הגבירו את מעורבות הגורמים הפוליטיים בו והפכו את הפרת הפקודה לנורמה, ואת המשיחיות לנורמה נוספת.

מקרה אלאור אזריה היה מקרה בוטה ובולט בהתמוטטות השדרה הפיקודית של צה"ל – בחסות ממשלת בנימין נתניהו; ולבסוף, הסובלנות למאחזים לא חוקיים (לא חוקיים!) ולאלימות רבת השנים של מתנחלים, והפיכת חלק ממנה לממוסדת – כמו בהקמת חוות בודדים באיו"ש שכל תכליתן הפרעה לפלסטינים – כל אלו הפכו את אלימות המתנחלים לנורמה. הנורמה הזו חלחלה לצבא שלא מסוגל לעמוד מול מתנחלים, ואל מקרה טרגי כמו הריגתו או רציחתו של דורון קסטלמן על ידי חייל, שכל מה שרצה הוא "איקס" על נשקו.

כל אלו הם שילוב של כסף שהולך לטמיון, העדפה בלתי נסבלת של מגזר בלתי יצרני, הרס צה"ל והעמקה של ישראל בסרבנות לקבל החלטה – מה עתיד השטחים הכבושים? מה גבולות הקבע של ישראל? כיצד אנחנו מבטיחים שלום וביטחון? וגם, זלזול מתמשך בפלסטינים – באיכות חייהם, בזכויותיהם ובחייהם.

הכיבוש, והגזענות הבלתי נמנעת הנובעת ממנו, הולידו ממשלה שבה הכהניסטים הפכו למיינסטרים; שמירה על התנחלויות מבודדות ובלתי חוקיות, הן חלק ממה שניוון את צה"ל ופגע בכשירותו

השקעה בחרדים וימנים

מאז הקמתה של ישראל קיבלו החרדים מעמד מיוחד, ולמעשה – כך גם הציונות הדתית. ולאחר שנות שלטון של ממשלות ימין-חרדים – ההעדפה התקציבית של אוכלוסיות אלו הפכה למדיניות כמעט מובנת מאליה.

עשרות מיליארדים בשנה מוזרמים לחינוך החרדי ולחינוך הממלכתי-דתי, בהעדפה ברורה על החינוך הממלכתי. זאת על אף שהחינוך החרדי הוא חינוך לעוני, והחינוך הממלכתי דתי נופל ברמתו (במרבית המקרים) מהחינוך הממלכתי.

מיליארדים אלו מגיעים עם משרדים ומחלקות ייעודיות לתמיכה בחרדים ובציונות הדתית ובשלל תפקידים השמורים ליוצאי מגזרים אלו – רבני ערים, יישובים ושכונות (גם במקומות בהם אף אחד לא רוצה רב אורתודוכסי), משגיחי כשרות ועוד שלל מחלקות שבהן יש העדפה ברורה לחובשי כיפה על מגזריהם השונים.

מדובר בהעדפה בלתי ראויה של מי שאין להם תרומה מיוחדת למדינה –  ומלבד היותם דתיים יותר (לטענתם) ובעיקר השתייכותם לקבוצה מועדפת קואליציונית אין בהם ייחוד.

בעצם, אם תחשבו על המשפט "גאווה ישראלית", אפילו מעט, תראו שהמשפט הזה לעולם לא יתאר דבר מה שצמח בערוגות הימין, החרדים או הציונות הדתית. וברור, יש כבר מי שקופצים ומזכירים את ישראל אומן. ומלבדו? אף אחד. חישבו על רב אחד (אחד!) שאמר דבר מה מעניין, מסקרן, נוגע בכם או בכן או יכול לצאת מחוץ לגבולות קהילתו הקטנה? חישבו על מוסד ימני מעורר גאווה? אני לא מצאתי כזה.

זה לא מקרי שבימין מנסים לחרב את מה שהם תופסים בתור מוסדות "שמאלניים" – אקדמיה, תקשורת, מערכת המשפט, תרבות, אומנות ועוד. אחת הסיבות היא כי מדובר בציבור שלם שלא מצליח, ולא מנסה, להציג אלטרנטיבה אינטלקטואלית – אלא רק מנסה להפיל חומות מדומיינות ולחרב את המוסדות שהמדינה הזו משגשגת בזכותם.

מאז הקמתה של ישראל קיבלו החרדים מעמד מיוחד, ולמעשה – כך גם הציונות הדתית. ולאחר שנות שלטון של ממשלות ימין-חרדים ההעדפה התקציבית של אוכלוסיות אלו הפכה למדיניות כמעט מובנת מאליה

יש דיבור על "הדמוגרפיה" שאמורה להביא לישראל ימנית ודתית יותר. אבל למעשה אחוזי היציאה בשאלה גדולים – למרות אפס השקעה ממשלתית ברווחתם של צעירים וצעירות אלו שמוצאים עצמם בודדים ונטושים. זאת לעומת השקעה אדירה בהחזרה בתשובה, והדתה בכלל.

בתמצית (שיש להרחיב) הדמוגרפיה היא שקר – למעשה מדובר בהעדפה תקציבית עצומה מצד המדינה. העדפה שגורמת לתורמים שונים לחשוב שזו העדפה ציבורית, או סתם לשאת חן בעיני פוליטיקאי ימני או דתי – ולתרום בתורם למטרות אלו.

זו השקעה כספית ממשלתית, זו העדפה פוליטית ברורה. התקציב הנוכחי הוא המקרה הבוטה והברור ביותר למצב זה. העדפה של שימור המגזר על פני האינטרס הציבורי. העדפה של גידול ילדים חרדים עניים לעתיד במקום ללמדם ליבה ושיוכלו להיות אנשים עצמאים ואזרחים שתורמים למדינה.

הדבר מתבטא עכשיו בתקציב זוועתי ובמצב כלכלי איום ונורא, וכל אלו הם גם חלק מהבינוניות הממאירה של ישראל וממשלת ישראל. העדפה למקורבים על פני האינטרס הלאומי. כל הזמן ובצורה הולכת ומחמירה.

הקורונה והפגיעה המובנת מאליה בזכויות הפרט

מגפת הקורונה הייתה מפחידה. מגפה עולמית שהביאה לסגירת גבולות, עצירת טיסות ומגבלות בכל העולם. אך לאחר שלב ההלם של תחילת המגפה החלו להתבהר הן הסכנות הריאליות של המחלה, כמו גם הטווח שבו המחלה לא באמת מסוכנת, אבל גם אילו מגבלות או צעדים אינם הכרחיים ואינם בעלי צורך רפואי.

עם זאת, הממשלה וזרועותיה המשיכו להטיל מגבלות שהיה ברור כי אינן בעלות צורך רפואי – תו ירוק, הגבלת המרחק שמותר לשהות בו מהבית, סגירת בתי ספר (חילוניים, החרדיים פעלו) ואף עיכוב נהגים על ידי מחסומי משטרה כשנאמר בפירוש כי כל תכליתם להפריע לאנשים הנוסעים מביתם כדי לגרום להם, וכבן, לא לצאת מהבית. לא משנה אם יצאתם לעבודה, ומה העבודה ומה המחויבות שעבורה יצאתם.

זו השקעה כספית ממשלתית, זו העדפה פוליטית ברורה. התקציב הנוכחי הוא המקרה הבוטה והברור ביותר למצב זה. העדפה של שימור המגזר על פני האינטרס הציבורי

מעבר לחרדה שתפסה רבים – וחלקם בצדק – הן כתוצר של הפחדות ממשלתיות ותקשורתיות, והן כי הם עצמם היו חלק מקבוצת סיכון בשל גיל או מצב בריאותי – תקופת הקורונה התאפיינה בריכוזיות בלתי נסבלת של פעילות הממשלה – ריכוזיות שעיקרה ניהול של נתניהו עצמו. כמו גם קבלת החלטות מהיום להיום בנושאים כלכליים ובריאותיים אך ללא התייעצות גם גורמים מקצועיים וללא תהליך מסודר של קבלת החלטות. אפילו לא הדבר הנדרש – הדיון של היום שאחרי – דיון שתמיד ממשלות נתניהו נרתעות ממנו. מה יקרה לעסקים, לאקדמיה, למערכת החינוך, לילדים וצעירים – זה לא משנה כל עוד מפחידים את הציבור, מקבלים החלטות קפריזיות ומטילים מגבלות. אלה היוו סכנה לדמוקרטיה, שרירותיות, ולעיתים חוסר הבושה שבהן היה נוראי – כמו הגבלת הזכות להפגין או הגבלת פעולת בתי המשפט.

ההתפתחות בפגיעה בזכויות האדם והאזרח הייתה ברורה, משום שבמידה רבה אותם הכלים בהם השתמשו כלפי הפלסטינים היו כלים בהם השתמשו כלפי ישראלים. כך שמי שהתעלם מהכיבוש, קיבל פגיעה בחירות הפרט בישראל. וכמובן – הדברים רק החמירו בשנת 2023 במחאה נגד ההפיכה המשפטית.

המהפכה המשפטית והיעדר התקווה

המהפכה המשפטית לא מתה. למרות שבג"ץ הפך את החקיקה העקמומית לביטול עילת הסבירות, ולמרות שחודשי הלחימה מייצרים אשליה כאילו אנו נמצאים לאחר שאותה הפיכה משפטית נגמרה. למעשה, אנחנו נמצאים בהפיכה משפטית בכלים אחרים בחלקם, ובחלקם מדובר באותם הכלים בדיוק.

המהפכה המשפטית לא מתה. למרות שבג"ץ הפך את החקיקה העקמומית לביטול עילת הסבירות, ולמרות שחודשי הלחימה מייצרים אשליה כאילו אותה הפיכה משפטית נגמרה

ההפיכה המשפטית לא התחילה ונגמרה בעשרות ומאות הצעות חוק שמטרתן דיכוי מערכת המשפט וכלל שומרי הסף. היא כללה גם אווירה ציבורית רעילה, חלוקת תקציב בלתי שוויונית ואוסף מינויים הנעים בין בינוני לבעייתי ממש. כל אלו לא תמו.

תקציב 2024 של ממשלה זו הוא העמקה של כלל הבעיות של הקואליציה הנוכחית – תמיכה במגזרים מקורבים – חרדים ומתנחלים, קיצוץ בתקציבי חינוך כלליים, קיצוץ בתקציב האקדמיה, פגיעה במערכות רווחה ופגיעה בחברה הערבית. האווירה הרעילה שהייתה רק התעצמה. הגזענות בשיאה והפגיעה בערביי ישראל נדמית לרבים מדי כמובנת מאליה. כך גם לגבי מינויים בעייתיים לרוב.

ההפיכה גם ממשיכה באופנים אחרים. היא ממשיכה בניסיון לפסילת ח"כ עופר כסיף כי חתם על עצומה סבירה מאד (שגם אני חתום עליה), היא ממשיכה בניסיונות להדיר קבוצות שלמות מקבלת ההחלטות. היא ממשיכה אפילו בפעולותיה של הקבוצה המבולבלת "תיקון 2024", שמשום מה מצפים שכל המפלגות ייכנסו לממשלה הנוכחית (למה? למה לחזק את ממשלת המחדל?) ויקבעו תאריך מוסכם לבחירות. סליחה, לא כל המפלגות, רק "הציוניות". שזה אומר – גם חרדים, אבל ממש לא ערבים. בעצם למה לא? סתם גזענות, סתם בלבול. תוצר דה-לגיטימיזציה של שנים, של החדרת רעל גזעני של שנים.

וההפיכה המשפטית היא הרבה ממה שהביא אותנו לכאן. הפילוג חסר התכלית, הניסיון להרס מערכות ודה-לגיטימציה של קהילות שלמות. חוסר המיקוד של שרי הממשלה הבלתי מתפקדים והעיסוק ברפורמה, הפיכה, שאת תוצאותיה הבעייתיות כולנו ידענו כבר מהשקתה עם השבעת הממשלה הנוכחית, שאיכשהו עדיין מכהנת.

ההפיכה המשפטית לא הסתכמה בשלל הצעות חוק שמטרתן דיכוי מערכת המשפט ושומרי הסף. היא כללה גם אווירה ציבורית רעילה, חלוקת תקציב בלתי שוויונית ואוסף מינויים בינוניים ובעייתיים, ואלה לא תמו

השבעה באוקטובר ואנחנו

השבעה באוקטובר, ואוסף הכשלים מאז ועד היום – כולל ההתנהלות המופקרת וחסרת האחריות של הממשלה, כולל התנהלותה הפושעת של משטרת ישראל המשתיקה כל בקורת על השלטון, וכולל הכשלים במערכות הביטחון – הם תולדה של כמה תחנות שעברנו. חלקן ארוכות שנים – הכיבוש ארוך השנים והדה-לגיטימציה ודה-הןמניזציה של הערבים. חלקן חדשות יותר – הכשרת השחיתות של נתניהו ואחרים, המהפכה המשטרית האיומה, אך גם התנהלות ממשלת ישראל בימי הקורונה.

המשוואה פשוטה. מי שלא מתנגד ללחימה הזו, מי שלא פועל להפלת הממשלה, מאפשר לה להמשיך לשלוט, להמשיך לסכן את המדינה, את החטופים, את הביטחון, את שרידותה של הכלכלה הישראלית. וההתנגדות נדרשת בכל דרך, כלי ואופן שזמינים למי מאתנו – לחלקנו הפגנות, לאחרים יותר.

החודשים האחרונים הם טרגדיה מתמשכת. אך בתוכה מפציעה החברה הישראלית כחברה בה יחידים וקבוצות שאכפת להם ושעושים מעל ומעבר עבור אחרים. במיוחד ראוי לציין את משרתי המילואים. מי שכבר חודשים ארוכים מנותקים מחייהם, משפחתם ועבודתם. מי שיצאו לשרת ולהגן על ישראל בשעה קשה. רובם הגדול חולק על מדיניות הממשלה והיו רוצים לראות אחרים בהגה השלטון – ועדיין יצאו לשרת.

אבל המצב הנוכחי לא החל בשביעי לאוקטובר. אלא מדובר בתוצר, כמעט בלתי נמנע, של שנות הכיבוש, של אפליית הערבים, של מינוי המקורבים, של הדתה והתחרדות ושל הרס מדינת הרווחה. אלו התגברו בשנות הקורונה והכפייה שבאה אתן, והתגברו עם ההפיכה המשטרית והמאבק הבלתי נמנע שהביאה בין תומכיה המעטים למתנגדיה הרבים. המאבק הוא בלתי נמנע, כי אם הייתה מצליחה, או – אם תצליח – היא תביא לקיצה של ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה.

אלא שההפיכה המשטרית לא תמה, אלא שהלחימה הזו היא המשכה של ההפיכה, היא גרירת ישראל אל קריסה חברתית, מדינית, כלכלית ומוסרית. לכן, מי שאוהב את ישראל, מי שחושב על טובתה של מדינת ישראל – צריך לפעול להפלת הממשלה הנוכחית – ראשית. אבל גם לפעול לכך שלא יהיה עוד שבעה באוקטובר. זה לא על ידי פנטזיה של "ניצחון מוחלט" בלתי אפשרי.

מי שאוהב את ישראל וחושב על טובתה – צריך לפעול להפלת הממשלה הנוכחית – ראשית. אבל גם לפעול לכך שלא יהיה עוד שבעה באוקטובר. זה לא יקרה ע"י פנטזיה של "ניצחון מוחלט" בלתי אפשרי

מה שצריך ביום שאחרי, שהוא היום, הוא שתי מדינות, פלסטין לצד ישראל. צריך לפנות התנחלויות – ובראשן חברון וקריית ארבע. צריך להתחיל עם מדינה פלסטינית בעזה. צריך מדינת רווחה משוקמת ומתפקדת, צריך פעולה נחושה נגד השחיתות. צריך להפסיק לממן מנגנונים חרדים ענקיים ולשחרר את הציבור החרדי מהנהגתו. את כל זה צריך כי אם לא, ההפיכה המשטרית תחזור והשבעה באוקטובר יכול בהחלט לחזור.

עמיר עקיבא סגל הוא סוציולוג ומשורר ישראלי, חי בברלין, פוסט דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה החופשית בברלין.