מזה שנים שאני מנהל ויכוח עם ידידיי במחנה השלום הישראלי. מתוסכלים פוסט-אוסלו מכשלונם לשנות את הסקפטיות שבה מתייחס רובו של הציבור היהודי-ישראלי להסדר שלום בין ישראל והפלסטינים, הם טוענים שלחץ חיצוני מ"הקהילה הבינלאומית" ישנה את מאזן הכוחות הפוליטי בישראל ויחזק את ידם של אלו שתומכים בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית.

בקונטקסט הזה, האפשרות שארצות הברית, בעלת בריתה של ישראל, תוביל את המאמץ להביא את ישראל לקבל החלטות שעולות בקנה אחד עם פתרון שתי המדינות נראית להרבה פרשנים ישראלים כתרחיש ריאלי. מכאן הרעיון שהאמריקאים יכולים לעזור לישראל להציל את עצמה.

הישראלים, על פי השקפה זאת, פשוט לא מבינים מה הם האינטרסים שלהם ומאמצים מדיניות שתוביל את ישראל לאבדון. התפקיד של ידידה כמו ארה"ב הוא להעמיד אותם על טעותם וללחוץ על ישראל לשנות את הכיוון המדיני שלה. זאת כדי להגיע להסדר עם הפלסטינים על פי מתווה קלינטון, שיכלול, בין השאר, נסיגה מרוב שטחי יהודה ושומרון והקמת מדינה פלסטינית מפורזת שבירתה תהיה במזרח ירושלים.

הישראלים, על פי השקפה זאת, מאמצים מדיניות שתוביל את ישראל לאבדון. התפקיד של ידידה כמו ארה"ב הוא להעמיד אותם על טעותם וללחוץ על ישראל לשנות את הכיוון המדיני שלה

היה זה ג'ורג' בול, דיפלומאט אמריקאי בכיר לשעבר, שב-1977 שפרסם מאמר עם הכותרת הפרובוקטיבית How to Save Israel in spite of Itself או "איך להציל את ישראל למרות רצונה" שהכניס למילון הדיפלומטי את הביטוי שהפך במשך הזמן לקלישאה לעוסה.

בול פירסם את מאמרו לאחר בחירתו של הדמוקרט ג'ימי קרטר לנשיא, ושעל פי כל הסימנים הוא ויועצו לבטחון לאומי זביגנייב בזזינסקי התכוונו לכפות על ישראל הסדר שלום תחת חסותה של ועידה בינלאומית שאותה ינהלו האמריקאים והסובייטים.

אבל הישראלים והמצרים טרפדו את התוכנית הזאת, מנעו את שיתוף ברית המועצות בהסדר המדיני וניהלו משא ומתן ישיר בתיווך אמריקאי שהוביל בסופו של דבר להסכם השלום בין ישראל ומצרים, שנתמך על ידי רוב הישראלים.

כלומר, הרעיון שארה"ב חייבת להציל את ישראל מעצמה הוכח כתרגיל אינטלקטואלי חסר משמעות מעשית. ישראל חתמה על הסכם שלום ששיקף את האינטרסים שלה וענה על צרכיה הביטחוניים תוך שיתוף פעולה עם וושינגטון. למעשה, הצעדים הישראלים והמצריים הם שהצילו את היוזמה המדינית האמריקאית.

אוסלו, לעומת זאת, היה תוצאה של יוזמה ישראלית ללא מעורבות עמוקה של האמריקאים בתהליך שהוביל להסדר עם הפלסטינים שלא החזיק מעמד. אבל אוסלו הוכיח שישראל היא שחקנית מדינית עצמאית שמונעת על ידי האינטרסים שלה ומסוגלת להגיע להסדרים עם הערבים ללא צורך ב"מציל" האמריקאי.

זה אולי נשמע כמו חלק מפרק במבוא למדע המדינה, אבל בעיקרון הנשיא האמריקאי נבחר כדי להגן אל האינטרסים של ארה"ב ולא של מדינות זרות כמו ישראל. אזרחי ישראל לא בחרו בו כנשיאם ומכאן שאין לו מחוייבות לבוא להצלתם ובהחלט לא לקבל בשמם החלטות הנוגעות לשלום ומלחמה. הממשלה שאותה בחרו אזרחי ישראל נושאת את האחריות לכך.

הנשיא האמריקאי נבחר כדי להגן אל האינטרסים של ארה"ב. אזרחי ישראל לא בחרו בו ומכאן שאין לו מחוייבות לבוא להצלתם ובהחלט לא לקבל בשמם החלטות הנוגעות לשלום ומלחמה

ארה"ב מדי פעם השתמשה בכוחה הדיפלומטי והכלכלי ללחוץ על ישראל לשנות את מדיניותה – כמו, למשל, כשהנשיא דווייט אייזנהאואר דרש שישראל תיסוג מסיני ב-1956. אבל הצעד ההוא נועד לקדם אינטרסים אמריקאיים במזרח התיכון ולא להציל את ישראל מעצמה.

הנשיאים ג'רלד פורד וג'ורג' בוש איימו לקצץ בסיוע הכלכלי והצבאי לישראל כחלק ממהלכים טקטיים שמטרתם הייתה לשנות אלמנטים במדיניות הישראלית. אבל גם הם לא ראו בצעדים שלהם חלק מאסטרטגיה שמטרתה לכפות על ישראל לוותר על אינטרסים מדיניים וביטחוניים מרכזיים, כמו הקמת מדינה פלסטינית. ויתורים כאלו היו אמורים להתקבל כתוצאה ממשא ומתן ישיר עם הצד הערבי.

מבחינה זאת, תמיכת הנשיא ג'ו ביידן בישראל לאחר התקפת חמאס בשבעה באוקטובר לא הייתה מונעת על ידי אהבת ישראל ושיקולים מורליים אלא על ידי האינטרס האמריקאי למנוע מאיראן – הפטרונית של חמאס – מלחזק את כוחה במזרח התיכון ולפגוע במעמד ההגמוני של ארה"ב.

אין ספק שביידן היה מעדיף שישראל תפגע בחמאס במעין מלחמה נקייה ללא קורבנות אזרחיים. הצילומים של ההריסות ושל התינוקות הפצועים בעזה פוגע במעמדו של הממשל האמריקאי במדינות ערביות ובקהל הבוחרים הערבי-אמריקאי.

הביקורת מוושינגטון – בין אם מבית הלבן או מסנאטורים דמוקרטיים – המוטחת על ראש הממשלה בינימין נתניהו מטרתה להוכיח למבקרים של ישראל כי האמריקאים "עושים משהו" כדי לשנות את המדיניות הישראלית מבלי לנקוט בצעדים ממשיים נגד ישראל, כמו הפסקת הסיוע הצבאי.

אבל הרעיון שביידן יבוא לעזרתם של אלו החותרים לסלק את נתניהו מהשלטון ולערוך בחירות עכשיו הוא מגוחך ומשקף לא יותר ממשאלות לב של כמה פוליטיקאים וכותבי טורים ישראלים.

הרעיון שביידן יבוא לעזרתם של אלו החותרים לסלק את נתניהו מהשלטון ולערוך בחירות עכשיו הוא מגוחך ומשקף לא יותר ממשאלות לב של כמה פוליטיקאים וכותבי טורים

אלו צריכים להבין שאם לא יצליחו לשכנע את רוב הישראלים שהקמת מדינה פלסטינית לא תפגע בביטחון ישראל, המדינה הזאת לא תקום ולא תהיה. כך שאם הם רוצים להציל את ישראל, הם יהיו חייבים לעשות זאת בעצמם. האמריקאים לא יעשו את זה בשבילם.

ד"ר לי-און הדר הוא עיתונאי, פרשן לעניינים גלובליים ומרצה ליחסים בינלאומיים בוושינגטון. לשעבר עמית מחקר במכון קאטו ופרופסור אורח באמריקן יוניברסיטי, הוא משמש כעת כעמית בכיר במכון למחקרי מדיניות חוץ ועורך תורם בנשיונל אינטרסט מגזין.