ה-7 באוקטובר הפך ל-9/11 של ישראל. לאחר התדהמה והזעם הראשוניים אל מול מתקפת הטרור הרצחנית, הפכה מלחמת "חרבות ברזל" למלחמה גלובלית, המשתלבת בסדר העולמי החדש, הבין-גושי.

משום מה, ההבנה הזאת חילחלה באופן חלקי לשיח הציבורי הישראלי. כלומר, הישראלים קבעו כי "כל העולם נגדנו", כינו את המערכה "מלחמת הציוויליזציות" ודיברו על "האנטישמים במערב". אלא שהמצב עכשיו שונה: בדומה ל"מלחמה בטרור" של ארה"ב לאחר הפיגועים בתחילת המאה, "חרבות ברזל" היא מלחמה המתנהלת בו זמנית בגבולות, ברחבי המזרח התיכון, במערב ובמוסדות הבינלאומיים. כל זירה מייצרת אתגרים שונים, אך שלובים זה בזה.

בדומה ל"מלחמה בטרור" של ארה"ב לאחר הפיגועים בתחילת המאה, "חרבות ברזל" היא מלחמה המתנהלת בו זמנית בגבולות, ברחבי המזה"ת, במערב ובמוסדות הבינלאומיים. כל זירה מייצרת אתגרים שונים אך שלובים

היא גם דומה למלחמה באוקראינה, כשהמלחמה "שלנו" היא תוצר הסדר העולמי החדש. עולם שבו הגושים שולטים: החד-קוטביות איננה עוד (וממילא תקופתה הייתה קצרה במיוחד, מנפילת בריה"מ ועד העשור הראשון של המאה ה-21), כשהמעבר לעולם רב-גושי, מתברר, אלים במיוחד.

מי שהבינה זאת היא תנועת חמאס, שלא הייתה פותחת במתקפה אלמלא ידעה כי הנסיבות האזוריות והעולמיות מאפשרות הצלחה, על פי תפיסתה המעוותת.

"חרבות ברזל" נחלקת, נכון לכתיבת שורות אלה, לשלוש רמות:

• המקומית
• האזורית
• הגלובלית

בכל רמה, ישראל מתמודדת עם אתגרים אדירים, אך השיח הציבורי בישראל מתמקד במטרות ברמה המקומית והאזורית: חיסול חמאס כיישות שלטונית, שחרור חטופים, הקמת קואליציה אזורית כנגד איראן או מיטוט תפיסת "טבעת האש", או התקפות על הפרוקסים האיראנים באזור.

ברמה הגלובלית המצב מורכב יותר: טווח האתגרים הגלובליים עצום – מהנעשה בבתי הדין הבינ"ל, באקדמיה המערבית, במוקדי כוח אנטי-ישראליים והזינוק האדיר בשנאה לישראל וליהודים. עם זאת, על ישראל לפעול כדי להתמודד גם ברמה הזאת, המקרינה על הרמות האחרות.

האיום הגלובלי

ראשית, כמה מילים על מהות האיום. הרמה הגלובלית במלחמה הזאת מכילה טווח איומים המשתרע מהגבלת יכולתה של ישראל להגן על עצמה ועד לשלילתה הכוללת.

ברמה הגלובלית המצב מורכב יותר: טווח האתגרים הגלובליים עצום – מהנעשה בבתי הדין הבינ"ל, באקדמיה המערבית, במוקדי כוח אנטי-ישראליים והזינוק האדיר בשנאה לישראל וליהודים

בניגוד לרמות האחרות, בהן האיום מוכל במיקום ברור (כמו רצועת עזה או גבול לבנון) או תחת הנהגה אחידה (חמאס, חזבאללה, חות'ים), האיום הגלובלי מבוזר: הוא מורכב מבודדים ומקבוצות, מתנועות שורשים "עממיות" (או לפחות מוצגות כך) ועד למוסדות לאומיים ובינלאומיים.

האיום הגלובלי גם נעדר אידיאולוגיה שלטת: יש המבקשים להגביל את צעדיה של ישראל, לשמר סטטוס קוו, לשלול את זכות קיומה או לפגוע בעם היהודי. המשותף היחיד לכל הקבוצות והזרמים הוא ניצול מלחמת "חרבות ברזל" כדי לפגוע במדינת ישראל או ביהודים. עם זאת, ניתן לסווג את כלל האיומים לשלושה:

1

קמפיין חרם. המלחמה העירה מחדש את הרעיון הישן של הבי.די.אס (Boycott Divestment and Sanctions). הוא מקודם במרץ על ידי תנועות סטודנטים, תאים אסלאמיים, תנועות שמאל קיצוני, תנועות ימין קיצוני, פוליטיקאים, אקדמאים ומובילי דעת קהל.

הצורה הממוסדת ביותר של הקמפיין מגיעה מהברית הירוקה-אדומה, שיתוף פעולה בין האסלאמיסטים ותנועות שמאל קיצוני נגד ישראל ולעיתים נגד היהדות.

בניגוד לרמות האיום האחרות, בהן האיום מוכל במיקום ברור (כמו רצועת עזה או גבול לבנון) או תחת הנהגה אחידה (חמאס, חזבאללה, חות'ים), האיום הגלובלי מבוזר ומורכב מבודדים ומקבוצות

החרם, הקיים בצורה שקטה כבר עשורים בעיקר באקדמיה, בתקשורת הממוסדת ובפוליטיקה, הפך לגלוי בשנה האחרונה. הוא מתנהל בעצימות משתנה כבר עשורים, וצפוי להמשיך גם לאחר סיום המלחמה. תומכיו רואים במלחמה הזדמנות פז והוכחה ניצחת לעמדתם כי ישראל מבצעת פשעים מלחמה בעזה ובגדה, כשמקור כל תחלואי המזרח התיכון והעולם כולו נעוץ בכיבוש הישראלי.

את עוצמתה של הברית ראינו בהפגנות האחרונות באקדמיות במערב, כשאקטיביסטים אנטי-ישראלים "כבשו" את מדשאות הקמפוסים בדרישה לחרם על ישראל.

2

המוסדות הבינלאומיים. מצבה של ישראל במוסדות הבינלאומיים בשנים האחרונות אינו מזהיר, בלשון המעטה. האיבה כלפיה נובעת מכוחו העצום של הגוש המוסלמי, ההזדהות הכמעט אוטומטית של מדינות העולם השלישי עמו, יחד עם האיבה אל מול ארה"ב והמערב, ומדינות רבות במערב המבקשות לקדם את ענייניהן על גבה של ישראל.

ברור כי נוח יותר להזדהות עם הפלסטינים בגלוי ולשתף פעולה עם ישראל בחשאי. בתי המשפט הבינלאומיים, כנגזרת של המוסדות הבינלאומיים, פועלים בשנים האחרונות בחקירות ובדיקות שונות ומשונות כנגד ישראל.

המלחמה העצימה גם את הממד הזה, כשכרים קאן, התובע בבית המשפט הפלילי הבינ"ל, ביקש להוציא צווי מעצר כנגד רה"מ, שר הביטחון והרמטכ"ל של ישראל. נכון לעכשיו, צווים אלה לא הוצאו, אך האיום קיים.

בבית הדין הבינלאומי לצדק מתנהל דיון כבר כמה חודשים בשאלה, האם ישראל רשאית להמשיך את המלחמה. ללא קשר לתוצאותיו, הנזק כבר נעשה. בתי הדין הפכו לכלי נשק נגד ישראל, וגם אם יאשררו את המערכה הנוכחית (וספק גדול אם כך הדבר) הרי ברור שבפעם הבאה הם יתערבו שוב.

בבית הדין הבינלאומי לצדק מתנהל דיון כבר כמה חודשים בשאלה, האם ישראל רשאית להמשיך את המלחמה. ללא קשר לתוצאותיו, הנזק כבר נעשה. בתי הדין הפכו לכלי נשק נגד ישראל

3

פגיעה בנוכחות הישראלית וביהודים במערב. לצד קמפיין החרם והמוסדות הבינ"ל, ניתן לראות גם התגברות במעשי איבה כנגד יהודים וישראלים במערב. ונדליזם והשחתת מבני ציבור ובתים פרטיים, איומים נגד מנהיגים יהודים, והתקפות ברבריות המופנות נגד חברי הקהילות היהודיות בעולם.

האיום הזה משתרע על הטווח שבין פשע וטרור, כשהמלחמה פעמים רבות היא רק תירוץ להשתוללות חסרת הרסן. באצטלה של התנגדות לישראל (או לפחות למדיניותה כלפי הפלסטינים), הפורעים, המגיעים מהשוליים הקיצונים מימין ומשמאל לצד האסלאמיסטים, מבקשים לנשל את היהודים והישראלים בתפוצות ממעמדם כאזרחים שווי זכויות ולהפוך אותם למיעוט מוקצה ומפוחד.

המענה לאיום הגלובלי

אופיו הדינמי והמבוזר של האיום הגלובלי מקשה במיוחד על גיבוש מענה, אך ברור כי יש להתמודד עמו. ישראלים רבים מבינים עתה כי לא ניתן להמשיך ולהתעלם, או להכיל את הנעשה ברחבי העולם.

גם אם הסערה הנוכחית תחלוף בסיום המלחמה, אויביה של ישראל הבינו כי ניתן להקים קואליציה עולמית נגדה שתצליח, לפחות חלקית, להרוס את הלגיטימיות הישראלית לפעולה או למוטט אותה לגמרי.

גם אם הסערה הנוכחית תחלוף בסיום המלחמה, אויבי ישראל הבינו כי ניתן להקים קואליציה עולמית נגדה שתצליח, לפחות חלקית, להרוס או למוטט את הלגיטימיות הישראלית לפעולה

הפתרון נעוץ, בדומה ל'מלחמה בטרור האמריקאית או מלחמת אוקראינה, בגיבוש קואליציה, כשאבן הראשה בה היא ארה"ב. ישראל איננה מסוגלת להתמודד לבדה עם האיום הגלובלי – הוא נרחב ומבוזר מדי מכפי יכולתה. עליה למשוך כמה שיותר מדינות, ארגונים, מוסדות, אמצעי תקשורת ומובילי דעת קהל שיעמדו יחד איתה כגוש איתן אל מול הסכנות העתידיות המשותפות.

קואליציה כזו, לדוגמה, יכולה לחוקק חוקים כנגד החרמת ישראלים ויהודים בשטחה, כשההיגיון המנחה כאן הוא הידוק וחיזוק השקעות ומחקר ישראליים בה. בדומה לדרך הפעולה הקטארית, גם ישראל צריכה להקרין "כוח רך", שאינו מבוסס על כסף, אם כי על חדשנות והון אנושי ישראלי.

דרך הפעולה הנוכחית, המבוססת על תחושת קורבנות (על אף שהיא מוצדקת) אינה יכולה להצליח לאורך זמן אל מול אסטרטגיית המסכנות הפלסטינית, אותה שכללו במשך עשורים. ישראל צריכה להפוך לנכס לקואליציה, לא למושא לרחמים.

במוסדות הבינ"ל ישראל חייבת לדחוף לשינוי המצב, בגיבוי חברות הקואליציה. הסכמי אי-הסגרה קואליציוניים, בירור משותף של ישראל ומדינות נוספות של הטיה אנטי-ישראלית או אנטי-קואליציונית במוסדות השונים, או ניסוח ותיקון אמנות בינ"ל – הם חלק מהאמצעים הנדרשים.

רבות מהמדינות הבינו עתה כי המוסדות הבינ"ל מהווים כלי נשק בידי מדינות שאינן מחויבות כלל לאמנות השונות. הן מבקשות לקעקע את הדמוקרטיה הליברלית, לדוגמה, או את כוחן של מדינות המערב.

ייתכן שנראה סוגיות כמו הגירה למערב, פעילות צבאית מערבית או פעילות אנטי-טרוריסטית מקומית – הופכות לחלק מהליך משפטי בינ"ל, שיבקש לעצור מדינות ברחבי העולם מלהגן על אזרחיהן. במילים אחרות, יתכן שבעתיד הדין הבינלאומי יעבור weaponization, וישמש כנשק – לא רק בהקשר הישראלי – נגד מדינות אחרות בשל סירובן לקבל הגירה, בין היתר.

הפתרון נעוץ, בדומה למלחמה בטרור האמריקאית או מלחמת אוקראינה, בגיבוש קואליציה, כשאבן הראשה בה היא ארה"ב. ישראל לא מסוגלת להתמודד לבדה עם האיום הגלובלי – הוא נרחב ומבוזר מכפי יכולתה

ישראל, כחלק מקואליציה עולמית ארוכת טווח, יכולה להתמודד בהצלחה עם האתגר הגלובלי, שיוותר בוודאי גם לאחר המלחמה הנוכחית. אמנם אזרחים ישראלים ויהודים רבים פועלים באופן עצמאי ברחבי העולם כדי ליצור קואליציה כזו, אך המאמץ אינו מספיק. ישראל, על עוצמתה הכלכלית, הטכנולוגית והתרבותית – צריכה להשיב מלחמה שערה גם בממד זה.

מי ירים את הכפפה?

ד"ר זיו אורנשטיין, בעל תואר שלישי במזה''ת, כותב על הקשר שבין ביטחון לאומי ומגמות חברתיות וטכנולוגיות במערב.