תכנית טראמפ הכתה את הפלסטינים ואת העולם הערבי בתדהמה, לצד חלקים בציבוריות הישראלית. התכנית, שנכון לכתיבת שורות אלה אינה תכנית של ממש אלא רעיון או שאיפה, מבקשת להעתיק ממקומם את תושבי עזה על מנת לאפשר פינוי ושיקום מחדש של הרצועה, שנהרסה בצורה נרחבת במהלך חודשי המלחמה הארוכים.

עיון זהיר בתכנית והשלכותיה מעלה, כי ייתכן שהיא משמשת ניסיון לעבור מפרדיגמת אוסלו אל עבר פרדיגמה אחרת, שכאן תיקרא פוסט-אוסלו. היא נשענת על המסרים הפומביים של נשיא המעצמה הגדולה והידידותית, דונלד טראמפ, הרואה בהעתקת אוכלוסייה פתרון, לפחות לחלק מהבעיות בין ישראל לפלסטינים.

ד"ר זיו אורנשטיין, בעל תואר שלישי במזה''ת, כותב על הקשר שבין ביטחון לאומי ומגמות חברתיות וטכנולוגיות במערב.

השיח אודות "תמונת הניצחון", שולט בחודשים האחרונים בדיון הישראלי העוסק במלחמה. אלא שבדומה לסוגיות אחרות בביטחון הלאומי הישראלי, תצורתו הפופולרית מטעה, ומסיטה את הדיון למחוזות עקרים ואף מסוכנים לביטחונה של ישראל.

עם התמשכות המלחמה, טבעי שהציבור יבקש לראות בעיניים את תוצר המאמץ שלו, המשולב וההירואי. סנוואר יוצא מהמחילות כשידיו מורמות, חזרתם בשלום של כל החטופים, או מראה גופות בכירי חזבאללה – יאותתו לעם היושב בציון כי הנה המלחמה הנוראית הגיעה סופסוף לסיומה. הבסנו את אויבינו, ותשקוט הארץ 40 שנה.

ד"ר זיו אורנשטיין, בעל תואר שלישי במזה''ת, כותב על הקשר שבין ביטחון לאומי ומגמות חברתיות וטכנולוגיות במערב.

ה-7 באוקטובר הפך ל-9/11 של ישראל. לאחר התדהמה והזעם הראשוניים אל מול מתקפת הטרור הרצחנית, הפכה מלחמת "חרבות ברזל" למלחמה גלובלית, המשתלבת בסדר העולמי החדש, הבין-גושי.

משום מה, ההבנה הזאת חילחלה באופן חלקי לשיח הציבורי הישראלי. כלומר, הישראלים קבעו כי "כל העולם נגדנו", כינו את המערכה "מלחמת הציוויליזציות" ודיברו על "האנטישמים במערב". אלא שהמצב עכשיו שונה: בדומה ל"מלחמה בטרור" של ארה"ב לאחר הפיגועים בתחילת המאה, "חרבות ברזל" היא מלחמה המתנהלת בו זמנית בגבולות, ברחבי המזרח התיכון, במערב ובמוסדות הבינלאומיים. כל זירה מייצרת אתגרים שונים, אך שלובים זה בזה.

ד"ר זיו אורנשטיין, בעל תואר שלישי במזה''ת, כותב על הקשר שבין ביטחון לאומי ומגמות חברתיות וטכנולוגיות במערב.

החזרה לבתי הספר לאחר 40 ימי מלחמה (וביישובי הצפון – 50) אינה חזרה רגילה. זה הרגיש קצת כמו האחד בספטמבר בהתרגשות לקראת המפגש המחודש עם הילדות והילדים ועם הצוותים, אבל היה שונה בתכלית, וגם לא דמה לחזרה משגרת חגים.

זו הייתה חזרה אל תוך שבר – אישי, קהילתי ולאומי, שטרם התאחה. ודווקא בתוך המציאות הזו, מערכת החינוך נדרשת כמעט מייד להתמודד עם הרצף הכי טעון בלוח השנה הישראלי – יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות.

ורד גורפינקל היא אשת חינוך. גרה ברמת הגולן, מנהלת "בית חינוך מעלות הגולן" ברמות, בוגרת תכנית מנדל ופעילה בתנועת "הרבעון הרביעי". נשואה לעומר, שמשרת במילואים ברצף מאז 7.10, ואמא לארבעה בנים.

הבעיה עם הפסקות אש במזרח התיכון היא שהשם שלהן מטעה. הן נשמעות כמו סוף, אבל בדרך כלל הן רק שם מכובס להפסקה טכנית בין סבב אחד לסבב הבא. גם עכשיו, כל הסימנים מצביעים לא על הסדרה יציבה, אלא על רגיעה שברירית, עמוסת סתירות, פרצות ואינטרסים מנוגדים.

השיחות בין ארה"ב לאיראן הסתיימו בלי הסכם, המחלוקות המהותיות נותרו פתוחות, והפסקת האש עצמה מוגבלת בזמן. במקביל, האמריקאים כבר לא מדברים בשפה של שלום אלא בשפה של "יצירת תנאים" לחידוש מעבר ימי בטוח, כלומר בשפה צבאית, הנדסית ומבצעית. כשצריך לפנות מוקשים כדי להציל את הפסקת האש, כנראה שאין באמת הפסקת אש.

ד"ר בלה ברדה ברקת היא מומחית לנדל"ן ופרשנית כלכלית וגאופוליטית ומחברת הספר "הנדסת העושר, התפתחות הנדל"ן מצורך אנושי למוצר פיננסי".

יש רגעים שבהם נדמה שהדבר הנכון ביותר לעשות הוא לשתוק. מלחמה או מצב חירום מתמשך הוא אחד מהם. אבל במציאות של היום, שתיקה היא לא בהכרח הבחירה הבטוחה ביותר, ולעיתים היא דווקא מרחיקה ארגונים מהקהל שלהם.

בתקופות כאלה עולה לעיתים הנטייה להוריד הילוך תקשורתי, לבחון כל מסר בזהירות יתרה, ולנסות לא להפריע לרגע. זה מגיע ממקום מובן, אבל פחות מתאים למציאות שבה אנחנו פועלים. כי בישראל של 2026, מצב חירום הוא כבר לא אירוע נקודתי. זו שגרה.

אביגיל רובינגר היא יועצת תקשורת ואסטרטגיה שמאמינה שכוחם של מילים וערכים אמיתיים יכול לבנות אמון – גם בין אנשים, גם בין מותגים.