דמיינו רשת קמעונאית גדולה שמתקשה מבחינה כלכלית. לפתע, למנכ"ל שלה יש תוכנית חדשה: הוא ישקיע סכומי כסף עצומים בפרסום. כל לוח מודעות בגוש דן והסביבה מפרסמים את הרשת, הטלוויזיה מלאה בפרסומות הכוללות את הסלבריטאים של השעה, ולא ניתן לגלוש באינטרנט בלי להיתקל במודעה של הרשת.

אתם אולי קצת סקפטיים בעניין האסטרטגיה החדשה. האם באמת מה שהרשת צריכה זה עוד פרסום? היא די מוכרת כפי שהיא. האם הפרסום יגרום ללקוחות שלא אהבו את הרשת בעבר לאהוב אותה בעתיד?

אתם אולי קצת סקפטיים בעניין האסטרטגיה החדשה לטיפול בקושי הכלכלי של הרשת. האם מה שהיא צריכה זה עוד פרסום? היא כבר מוכרת. האם הפרסום יגרום ללקוחות שלא אהבו אותה לאהוב אותה?

למנכ"ל הרשת יש תשובה ניצחת לכל הספקנים. האסטרטגיה שלנו, הוא אומר, מבוססת על מחקר שהכינו ארבעה חוקרים מ"מקינזי". החוקרים למדו היטב רשתות קמעונאיות בעולם כולו, במיוחד את וול-מרט ולידל, והפיקו לקחים. לאור הלקחים שנלמדו, אין לנו אפשרות להיכשל. אנחנו בדרך להיות הרשת הקמעונאית המובילה בישראל.

סקרנים, אתם משיגים את הדו"ח של מקנזי וקוראים אותו. על גבי שלושים ואחד עמודים – לא כולל נספחים – התוכנית של הדו"ח כוללת שני אלמנטים מרכזיים:  פרסום ושיווק אגרסיביים, והוזלה משמעותית של המחירים. "אם נצליח למצב את עצמנו כך שנהיה ידועים כרשת הזולה ביותר בישראל, ונעשה מהפיכת מחירים דומה לזאת שעשו וול-מרט ולידל – הרשת שלנו תזנק ותהיה המובילה בישראל".

אבל אחרי שקראתם את הדו"ח של מקנזי, אתם מרגישים מבולבלים עוד יותר משהייתם לפני כן. פרסום מאסיבי הוא אכן חלק מהאסטרטגיה שהוצעה, אבל מה לגבי החלק של הורדת מחירים? המנכ"ל החדש לא הוריד את המחירים כלל.

כשאתם מנסים לשאול אותו על הפער בין מה שכתוב בדו"ח לבין האסטרטגיה המיושמת בפועל, הוא מתחמק ולא משיב. לבסוף, אתם דוחקים אותו לפינה ודורשים תשובה.

"איך אני יכול להוריד מחירים?", הוא שואל, "הנדל"ן שלי יקר – אני משלם בממוצע יותר דמי שכירות מהמתחרים שלי. יש לי ועד עובדים, ואני משלם משכורות גבוהות יותר מאשר הממוצע בענף. הספקים שלי הם גם הספקים של המתחרים העיקריים, אבל הם רוכשים בהיקף גדול יותר ולכן בתנאי סחר טובים יותר.  איך אני יכול להוריד מחירים?".

אחרי ששמעתם את התגובה של המנכ"ל, חזרתם לקרוא שוב את הדו"ח של מקנזי. לתדהמתכם, גיליתם שהדו"ח לא מתייחס בכלל לנקודות שהעלה המנכ"ל.  איך ניתן, אתם שואלים את עצמכם, להציע אסטרטגיה לרשת קמעונאית, תוך התעלמות מוחלטת מהאילוצים הפנימיים של הרשת?

אחרי שקראתם את הדו"ח של מקנזי, אתם מבולבלים יותר משהייתם. פרסום מאסיבי הוא אכן חלק מהאסטרטגיה שהוצעה, אבל מה לגבי החלק של הורדת מחירים? המנכ"ל החדש לא הוריד את המחירים כלל

בפברואר השנה הוגש לקבינט נייר עמדה לגבי העתיד של רצועת עזה אחרי המלחמה. מחבריו הם ארבעה אקדמאים ישראלים, הפרופסורים נטע ברק-קורן ודני אורבך מהאוניברסיטה העברית, ד"ר נתי פלמר מאוניברסיטת בר אילן ומרכז בגין-סאדאת, וד"ר הראל חורב ממרכז דיין ואוניברסיטת תל אביב.

האסטרטגיה שהובעה במסמך לא אומצה כמדיניות של ישראל, אבל זכתה להדים רבים בתקשורת. ביולי 2024 פורסמה גרסה מעודכנת של המסמך לציבור הרחב.

המסמך מנתח ארבעה מקרים של מדינות שבהן המשטר הופל: גרמניה ויפן אחרי מלחמת העולם השנייה, עיראק אחרי מלחמת עיראק, ואפגניסטן אחרי הפלישה.  שני המקרים הראשונים הובילו להצלחה ולהחלפת ממשלים רודניים ומסוכנים בדמוקרטיות ליברליות, ושני המקרים האחרונים לא. המאמר מנסה ללמוד מההצלחות ומהכישלונות, ולהציע אסטרטגיה לישראל בעזה.

האסטרטגיה כוללת שלושה מרכיבים: ראשית, ניצחון מוחלט במלחמה נגד חמאס. שנית, "דה רדיקליזציה" – בנייה מחדש של המוסדות הפלסטינים כך שהם יהיו מוכנים לשיתוף פעולה עם ישראל. ושלישית, "הצבת אופק חיובי של עצמאות מחודשת וקבלה למשפחת העמים… האופק ארוך-הטווח של תהליך ההתמרה והשיקום צריך להיות הקמה של ישות פלסטינית אוטונומית" (עמ' 2).

2 המקרים הראשונים במאמר הובילו להחלפת ממשלים רודניים ומסוכנים בדמוקרטיות ליברליות, ושני המקרים האחרונים לא. המאמר מנסה ללמוד מההצלחות ומהכישלונות ולהציע אסטרטגיה לישראל בעזה

עיקר המאמר כולל את תיאור השלב השני – כיצד צריכה ישראל לבנות את הממשל הפלסטיני החדש בעזה. הטקסט כמעט שותק בעניין השלב הראשון – הניצחון המוחלט, והשלב השלישי – היישות הפלסטינית האוטונומית.

מהבחינה הזאת המאמר מזכיר קצת את הקריקטורה של סידני האריס, שבה יש שורה ארוכה של משוואות מתמטיות על הלוח, ובאמצע הכיתוב "וכאן מתרחש הנס".

האם ניתן להביס באופן צבאי את חמאס בצורה מוחלטת? מכיוון שלפי התוכנית זהו שלב הכרחי, היה ניתן לחשוב שהוא יהווה חלק משמעותי מהדיון במאמר. להפתעתי, כמעט אין דיון בשאלה. הכותבים מודים ש"עזה עוברת חורבן עצום, אבל לא ברור בינתיים אם הוא יספיק להביא לכניעה ללא תנאים של החמאס ופירוק מוחלט מכוחו" (עמוד 20). אבל אם לא, על פניו אין כל תוחלת לכל שאר האסטרטגיה.

עיקר המאמר דן בבניית עזה לאחר הניצחון המוחלט. רוב הדיון הוא, לטעמי, התעסקות באלמנטים משניים במקום בעיקר. אני בספק אם הרפורמה בספרי הלימוד של הפלסטינים, שלדיון בה מושקעים עמודים רבים, היא חלק משמעותי בהצלחה.

מעניין לדעת שהיו לארה"ב, לבריטניה ולצרפת גישות שונות לדה-נאציפיקציה של ספרי הלימוד, אבל האם באמת ההצלחה בבניית החברה הפלסטינית החדשה בעזה תלויה בשאלה האם ננקוט בשיטה הבריטית או הצרפתית?

הכותבים מציעים להקים מנגנוני צנזורה ופרופגנדה בעלי כוח בחברה הפלסטינית (אם כי הם נמנעים מלהשתמש בטרמינולוגיה הזאת). גם כאן, נראה לי שהכותבים מתמקדים בטפל ולא בעיקר.

האם ניתן להביס באופן צבאי את חמאס בצורה מוחלטת? מכיוון שלפי התוכנית זהו שלב הכרחי, היה ניתן לחשוב שהוא יהווה חלק משמעותי מהדיון במאמר. להפתעתי, כמעט אין דיון בשאלה

יש אדנאואר פלסטיני?

ההמלצה העיקרית היא להקים גופים פלסטינים שיעבדו תחת פיקוח ישראל. "ישראל מאסדרת ולא מבצעת", כלשונם. מי יפעיל את הגופים הללו? כאן המחברים נוקטים בדיבור עקיף לחלוטין וחסר פירוט.

הצעתם היא להפעיל את מי ששירת בדרגים בינוניים בשלטון חמאס, טכנוקרטים ומנהיגים אזרחיים, ובכלל זה אולי חלק מהמשטרה הפלסטינית בעזה, וכן אנשי הרשות הפלסטינית בעזה. לפיהם, חמאס הוא נחש שצריך לערוף את ראשו, אבל אפשר להשתמש בגופו. כמו כן יוקמו אקדמיות להנהגה דתית מתונה, שתחליף את המנהיגים הדתיים הקיצוניים שבעזה היום.

לאור הדגש של המחברים על חשיבותה של ההמשכיות כחלק מהרפורמה, אני מוצא את הדיון הכללי מאוד בשאלת זהותם של השחקנים הפלסטינים – מאוד מוזר. בגרמניה, קונראד אדנאואר, שהיה ראש עירייה בולט ומתנגד משטר, הפך למנהיג המדינה לאחר תבוסת הנאצים. ביפן, האמריקאים שמרו את הירוהיטו כקיסר, וכך נתנו לממשל החדש המשכיות ולגיטימציה.

לעומתם, השתיקה של המחברים לגבי הגופים והדמויות הפלסטיניות שינהיגו את עזה החדשה, רועמת באוזניי. חוסר הספציפיות מזכיר את דיבורי הממשלה על "גורמים מקומיים" שינהיגו את עזה. אני בספק אם "גורמים כאלה" באמת בנמצא.

הפיל והבעיה היהודית

הבעיה המרכזית במאמר, כפי שמרמז המשל שהבאתי בתחילת הפוסט, הוא עניין האופק המדיני (שהמחברים סבורים כי הוא הכרחי), וחוסר היכולת של ישראל להבטיח אותו לפלסטינים. המחברים מתעלמים כמעט לחלוטין מהעובדה שכיום ישראל מחויבת כולה להתנגדות למדינה פלסטינית, ואף להמשך ולהעמקת השליטה הישראלית בשטחים. זוהי לא רק מדיניות הממשלה – גם רוב באופוזיציה תומך בה. 

שתיקת המחברים לגבי הגופים והדמויות הפלסטיניות שינהיגו את עזה החדשה, רועמת באוזניי. חוסר הספציפיות מזכיר את דיבורי הממשלה על "גורמים מקומיים" שינהיגו את עזה. אני בספק אם "גורמים כאלה" בנמצא

ממשלת השינוי, שהחליפה את שלטון נתניהו, המשיכה באותו קו מדיני. ממשלת נתניהו הנוכחית מעמיקה את ההתנחלויות ואת החלשתה של הרשות הפלסטינית. כיצד תוכל ישראל בו זמנית להבטיח "אופק מדיני" לפלסטינים, ובד בבד להעמיק את ההתנחלויות, להמשיך בגירוש איכרים פלסטינים מאדמותיהם, לקחת להם את המים, להשפיל אותם במחסומים?

אחד הקולות הפרגמטיים שעלו בקרב הפלסטינים בתקופת המלחמה, הוא של הפעיל הפלסטיני-אמריקאי אחמד אלקטיב. בפוסט בפייסבוק מ-21 ביוני, אלקטיב מתאר את שיחותיו עם חברים בפזורה הפלסטינית בגרמניה:

"בשיחות שב ועלה הנושא של הכיבוש בגדה המערבית וההתנחלויות. כל פעם שדיברתי על חמאס, לקיחת אחריות, הצורך לקבל את… קיומה של ישראל, לאמץ את השלום, להתנגד לאלימות, אנשים הגיבו בהעלאת מה שמתרחש בגדה.  אנשים לא ראו את עזה בפני עצמה, אלא כחלק מנושא\סכסוך\בעיה שאי אפשר לפצל ביניהם. 'אם עזה הייתה שלווה, יציבה ומפותחת', אמר אחד, 'הגדה עדיין תהיה תחת כיבוש', ועובדה זאת מצדיקה בעיניו את ה'התנגדות' של חמאס".

אני משוכנע שסנטימנטים כאלה יהיו נפוצים בקרב האוכלוסייה הפלסטינית.  ישראל לא יכולה לקדם בו זמנית אסטרטגיה של העמקת הכיבוש והבאתו לסיום.  אין טעם לתכנן אסטרטגיה למדינת ישראל, שמנוגנת ב-180 מעלות למטרות שלה בפועל.

עומר בלסקי מנהל עסק לייבוא ציוד כבד ועבודות פלסטיקה, בעל תואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים ממכללת וסאליוס בבריסל, ותואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת רייכמן. נשוי ואב לשלושה ילדים. ספקן, פרגמטיסט וליברל.